דבר אברהם - ב קכ

באיסור ביאה ריקנית כגון דעייל שתי וה"נ משכחת לה שלא בביאה כלל ובכה"ג הוא דאיצטריך קרא דעונש דוכסה ענן הקטורת לחייב מיתה אהקטרה בפני עצמה בדליכא חיוב משום ביאה, וא"כ האיך קאי ע"ז האזהרה דכי בענן והרי באזהרה להדיא כתיב ואל יבא ובפירוש תלי רחמנא האיסור עם הביאה ונמצא שאין האזהרה והעונש שווין, ומנלן שהיא אזהרה על הקטרה עצמה ולמידן בה דכיון דיש אזהרת לאו מעכבא דילמא אהקטרה עצמה ליכא אלא מצוה דוכסה ענן הקטורת וכיון שכן אין מעלה עשן מעכב באמת את ההקטרה וכי בענן הוי אזהרה על הביאה שלא יבוא בלא מעלה עשן, והשתא אי לאו האי קרא משום ביאה ריקנית לא הי' חייב דמקרא דוכסה לא הוה ידעינן אלא מצוה ולא לעכב ונמצא דכשבא בלא מעלה עשן לא הויא ביאה ריקנית ואיצטריך קרא דואל יבא כ"א בענן להזהיר על הביאה בלא מעלה עשן, דבשלמא לרב אשי דכי בענן לא הוי אזהרה ואינו נמשך לאל יבא ניחא דלא נאמר בי' ביאה וי"ל דקאי לענין הקטרה אבל לרבא דנמשך לאל יבא קשה. אמנם לפי מ"ש התו"י שם (ד"ה ותיפוק) דרבא נפיק לי' עכובא מקרא אחרינא אתי שפיר, דהשתא ע"כ צ"ל דאזהרה דולא יבא כ"א בענן להזהיר על הקטרה בפני עצמה באה, דאלו להזהיר על ביאה בלא מעלה עשן לא צריך קרא, דכיון דכתיב כבר קרא דוכסה ענן הקטורת לאסור הקטרה כלא מעלה עשן והוא מעכב כנ"ל מקרא אחרינא ממילא מיחייב משום ביאה ריקנית כדמוכיח הש"ס ותיפוק לי' כו'. אבל כ"ז הוא רק להתו"י דעכובא לרבא ידעינן מקרא אחרינא משא"כ להריטב"א דעכובא לרבא ידעינן רק מאזהרה דואל יבא ואל"ה הו"א וכסה למצוה שוב יקשה כנ"ל. ואף דאיכא לדחוקי דמסתברא דאזהרה דואל יבא קאי על הקטרה משום דמצינו עונש מיתה עליה ולכן מוקמינן להאי קרא לאזהרה, מ"מ אכתי יקשה לההו"א דפריך ותיפוק לי' כו' דלא לכתוב עונש מיתה בקרא דוכסה ומכ"ש לפמ"ש הריטב"א דלרבא הוי קושיית הש"ס דלא לכתוב כלל קרא דוכסה א"כ מהיכי תיתי לן למיפקא לקרא דואל יבא כ"א בענן מפשטי' ולאוקמי' בהקטרה נימא דקאי רק על הביאה ובהקטרה ליכא לא עכוב ולא מצוה, וא"כ צריך קרא דוכסה כי היכי דנוקים גם לאזהרה ע"ז וליעכב. ואכתי יש מקום לבע"ד לדחוק ולומר דלההו"א דסבר הש"ס דבכל הקטרה חסירה איכא גם ביאה שלא לצורך ופריך דאין נ"מ משום מאי יתחייב מיתה משום ביאה או משום הקטרה לא איכפת לן גם בזה אי וקים נמי לאזהרה לביאה לחוד ולא להקטרה, והיינו נמי דפריך דלא לכתוב וכסה ונוקים גם לאזהרה לביאה ובהקטרה עצמה באמת לא יהא איסור כלל דמ"מ יתחייב מיתה משום ביאה דהא אזהר קרא ואל יבוא כ"א בענן וכתיב לעיל מיני' ולא ימות. ואף דכתב רש"י דולא ימות דכתיב בקרא קמא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית וא"כ לא יתחייב מיתה כלל דהשתא דלא כתיב וכסה אין כאן ביאה ריקנית, היינו דוקא למסקנא דכי בענן קאי על הקטרה דמשכחת שלא באיסור ביאה כלל ממילא לא ימות דכתיב גבי ביאה לא קאי עלי', משא"כ לפום דקיימינן השתא דלפי ההו"א הוה אמרינן דכי בענן הוי נמי אזהרה על הביאה שלא במעלה עשן ה"נ דולא ימות דלעיל מיני' קאי גם ע"ז. והא דקרי לה הש"ס ביאה ריקנית היינו לפ"מ דנקטינן עכשיו באמת דמעלה עשן מעכב בהקטרה, א"נ כיון דנימא דאסרה תורה ביאה בלא מעלה עשן ה"נ מקרי כביאה ריקנית ועיקר כוונת הש"ס הרי הוי דהחיוב הוא משום ביאה ולא משום הקטרה. אבל כ"ז אינו דדוקא למאי דמפרשינן דפירכת הש"ס היא רק על עונש המיתה דלא לכתוב בהקטרה אבל באיסור ההקטרה ידעינן עכובא שפיר פריך דאין נ"מ לדינא משום מאי יתחייב מיתה בי"ש משום ביאה או משום הקטרה, אבל למאי דתימא דלא לכתוב וכסה כלל ונוקים גם האזהרה לביאה לחוד ועל הקטרה אין איסור כלל ליכא למיפרך ולא מידי, דהרי נ"מ טובא לדינא אם עבר והקטיר בלא מעלה עשן, דאי תימא דאזהרה קאי רק על הביאה ועל הקטרה עצמה אין עכוב כלל גברא חייב מיתה וידי קטורת יצא, משא"כ אם יש עכוב בהקטרה צריך להקטיר קטורת אחריתא, וא"כ ליכא למיפרך דלא לכתוב כלל וכסה. י"ל דס"ל להריטב"א דאפי' כי נוקמי לפי ההו"א אזהרה דואל יבא כ"א בענן רק על הביאה מ"מ ממילא מוכח דמעלה עשן מעכב את ההקטרה, שהרי בביאותיו לשאר העבודות אינו צריך למעלה עשן ורק בביאתו להקטיר אסור לו לבוא כ"א במעלה עשן ובל"ז חייב מיתה א"כ מוכח דמעלה עשן מעכב בגוף עבודת ההקטרה ונידון כביאה ריקנית וחייב מיתה, וא"כ שוב פריך הש"ס שפיר כנ"ל. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה וכוונה זו נכניס לדברי הריטב"א שבאמרו כיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב כוונתו כיון דאיכא אזהרה על הביאה ממילא משמע שהוא מעכב בעבודת ההקטרה, א"כ אין להוציא מדבריו האי כללא דכל שהוא בלאו לא בעי שנה עליו הכתוב לעכב כהשעה"מ דלאו לענין לשון לאו הכתוב בגוף העבודה משתעי אלא לענין הלאו דביאה דדנו רחמנא כביאה ריקנית ולא שייך כלל לדעלמא. אך פשטות הדברים אינם מורים כן ודחוק הוא ובגוף קושייתנו צ"ע

והרמב"ם נראה שפסק כרב אשי דחד למצוה וחד לעכב ולא כרבא דחד למיתה וחד לאזהרה, דלרבא דאמר דלא יבא כ"א בענן אזהרה היו לוקין עליו והרמב"ם ז"ל לא מנאו בפי"ט מסנהדרין ה"ב במנין מחייבי מיתה ביד"ש שהן בל"ת שלוקין עליהן, ולכאורה אין לדונו כאין בו מעשה דאף דהאיסור הוא בחיסר מ"מ ע"י ההכנסה הוא עובר והוי כקונה חמץ בפסח ואינך. ויעוי' בלח"מ (פ"ה מעיוה"כ הלכה כ"ה) מה שעמד על דברי הרמב"ם שם, ומזה נראה לכאורה דתפס כחדא מאידך אוקימתות שביומא ואכמ"ל והנני ידידו הדוש"ת באהבה מוקירו ומכבדו

סימן כב

בענין ריצוי ציץ

א) גרסינן ביומא (דף ז' ע"ב) ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודא אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחי אינו מרצה אמר לו ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה אמר לו ר"י הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור וקשה לי לרב דימי דאמר לקמן (דף ע"ב ע"ב) בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן שנאמר ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה אחריו, א"כ מאי פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח הרי אפשר שבשעה שהכה"ג עובד בבגדי לבן ילבש משוח מלחמה ח' בגדים וירצה. וכ"ת דלר"י דאמר דוקא עודהו על מצחו מרצה ה"נ לא ירצה כשהוא על מצח משוח מלחמה דכהן גדול דוקא בעינן, ז"א דלמ"ד משמש בח' הרי הוא נמי ככהן גדול ועבודתו כשרה גם ביוה"כ כמבואר התם בסוגיא דאמרינן ואי איתא מיחזא חזי וה"נ בודאי ירצה, וא"כ מוכח מזה דאינו עובד בח' בגדים וקשה לרב דימי. ויעוי' בהוריות (דף י"ב ע"ב) דממעטינן משוח מלחמה שאינו מקריב אונן מדכתיב כי נזר שמן משחת א' עליו עליו ולא על חבירו ומרובה בבגדים לא ממעטינן וכתב רש"י מפני שהוא בכלל כהונה גדולה לאפוקי משוח מלחמה דלאו בכלל כהונה גדולה הוא, וי"ל דכתב הכי רק להברייתא דס"ל דעובד בד' בגדים אבל למ"ד דעובד בח' אה"נ שהוא בכלל כהונה גדולה. אמנם בתוס' הרא"ש שם פירש דלא כרש"י אלא דמשו"ה לא ממעטינן מרובה בגדים משום דמשמע דממעט אחר משוח כמותו אבל לא מרובה בגדים ועוד דמרובה בגדים הוי בכלל ומן המקדש לא יצא שהרי הוא משמש במקדש בכהונה גדולה, ולפי"ז נראה דלמ"ד משמש בח' הרי הוא נמי משמש במקדש בכהונה גדולה, ולתירוץ זה הי' ראוי למעט גם מרובה בגדים שאינו מקריב אונן למ"ד משוח מלחמה עובד בח' דשקולין הן ויבואו שניהם, וצ"ל דלדידי' נימא כתי' הראשון דממעט משוח כמותו. וכ"ת דמגופי' דקרא מוכח שאינו ככה"ג מדאיצטריך למיכתב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה לרבות