דבר אברהם - ב קיט

אבל תמה עליו מש"ס ערוך במנחות (דף י"ט ע"ב) הרי מלח דלא תנא בי' קרא ומעכבא בי' כו' והרי התם איכא ל"ת לא תשבית מלח ברית כו', עכ"ד. הנה מתחלה אגיד שדברי התפא"י סותרים לעצמם דלפני זה כתב דבשוחט פסח על החמץ לא שייך לומר אעל"מ משום דאין החטא בהמעשה גופי' אלא מצד דבר אחר והכא כתב דבל"ת א"צ שנה לעכב דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. ובאמת התוס' תמורה (דף ד' ע"ב ד"ה רבא) הקשו כן דנימא בשוחט פסח על החמץ אעל"מ. ועיקר הסברא של התפא"י אמנם לא חדשה היא ואמרי לה קמאי חבל לא מטעמי' משום אי עביד לא מהני אלא דכל שיש אזהרת ל"ת ממילא הוא לעיכובא, והוא בשעה"מ (הלכות ק"פ פ"א ה"א) שהביא משם הריטב"א יומא (דף נ"ג ע"א) שכ' וז"ל ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי' מיתה משום ביאה ריקנית עכ"ל, והשעה"מ הקשה עליו כקושית כת"ר מברית מלח וממנחות (דף נ"ג ע"א) מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא כו' ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה, הרי דגם בלאו בעינן שנה הכתוב לעכב

ב) והנה הקושיא ממליחת קדשים נ"ל דיש ליישב קצת, דבטעם דברי הריטב"א דבלאו לא בעי שנה לעכב נראה דסברא היא דדוקא בציווי עשה י"ל שאין זה איסור ועיכוב על ההקרבה גופה אלא מצוה נוספת שיעשה כך וכך, ולפיכך אם לא עשה לא ביטל אלא מצוה זו ולא גוף ההקרבה די"ל דאין איסור העשה על ההקרבה עצמה, משא"כ באיסור לאו שהזהירה תורה שלא להקריב באופן זה א"כ הוא איסור על ההקרבה עצמה וממילא הקרבן פסול בודאי. והשתא י"ל דלאו שנאמר במניעת מליחת קדשים דאפקי' רחמנא בלשון ולא תשבית מלק ברית כו' אינו איסור על גף מעשה ההקרבה בלא מלח אלא האיסור הוא רק בהשבחת המלח במה שמחסרו ונמנע מלמלוח והוי כעין לאו שאין בו מעשה במה שהמלח נשבת מליקרב. וכיון שאין האיסור בהקרבה עצמה שוב לא ידעינן דזה מעכב ופוסל הקרבת הקרבן אע"ג שנאמר בלשון לאו, דרק במה שהחסיר ונמנע מלהקריב הוי האיסור ולא במה שהקריב ולא שייך הסברא הנ"ל ואין להקשות דא"כ ליהוי כלאו שאין בו מעשה ולא ילקה עליו ומפורש כתב הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח הי"ב) שאם הקריב בלא מלח לוקה, דכיון דהשבחת המלח נעשית ע"י מעשה ההקרבה שאם לא יקריב אין כאן השבתה שפיר נידון כעובר ע"י מעשה ולוקה אף שהאיסור בעצם אינו על ההקרבה אלא על ההשבתה, כדמצינו בלאו דבל יראה דהוי נמי לאו שאין בו מעשה ומ"מ אם קנה חמץ ביו"ט לוקה כמבואר ברמב"ם (פ"א מחמץ ה"נ) ובשאר מילי והאריכו בזה האחרונים ז"ל

עוד הי' נראה לכאורה ליישב דלא תקשה על הריטב"א, דהרמב"ם שם כתב ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח כו', ודבריו ז"ל תמוהים ממ"נ אי קאי לאו דלא תשבית על כל הקרבנות כמש"פ הרמב"ם דעל כל הקרבנות לוקה א"כ תעכב המליחה בכולהו ולמה חוץ ממנחה הורצה ואי לא קאי אלא על מנחה א"כ למה לוקה בשאר הקרבנות, וכבר עמד ע"ז הלח"מ ונשאר בתימה. וי"ל דהריטב"א ס"ל באמת דלא תשבית לא קאי אלא אמנחה אבל בשאר קרבנות ליכא אלא עשה ופריך הש"ס הא לא תנא בי' קרא ומעכבא משאר קרבנות כדקאמר ר"ש שאי אפשר לקרבנות בלא מלח וכל הקרבנות במשמע ואמאי מעכב בהו גם בחוץ ממנחה אבל אין זה נכון דמסוגיין מוכח דלא תשבית נמי קאי על כל הקרבנות דהרי דרשינן להו למנחה וקרבן בכלל ופרט וכלל. וכ"ת דלאו ממנחתך דלא תשבית אמרינן אלא מקרבן מנחתך דמקמי הכי, ז"א דא"כ ולא תשבית הפסיק הענין. ועוד דדרשינן מעל מנחתך ולא מעל דמך ואם נימא דהלאו הוא דבר בפ"ע שאינו בשאר קרבנות ליכא למעוטי דם מזה דלא ליבעי מלח כלל. ולדברי הרמב"ם מצאתי יישוב נכון ופשוט בס' קר"א, דבכל הקרבנות אע"פ שלוקה הורצה והקרבן כשר דכיון שנזרק הדם כהלכתו הרי ונרנני הורצה הקרבן ואפילו לא הוקטרו האימורים כלל כשר, חוץ מן המנחה דכיון שהמלח מעכב בקמיצה והוי כלא הקטיר הקומץ א"כ נפסלה לגמרי. אלא דק"ק לי לפי"ז דגם בשאר קרבנות נ"מ אם המלח מעכב מצות הקטרת האימורין כגון לענין שבת ויו"ט, שאם אינו מעכב הויא הקטרת אימורין בלא מלח הקטרה של מצוה ואם מעכב אינה הקטרה של מצוה וחייב משום שבת ויו"ט, ואמא שביק הרמב"ם מלהזכיר עיכוב בהקטרת האימורין גופייהו כמצותן ומהדר בתר הכשר גוף הקרבן שהורצה ע"י הזריקה

וע"פ הסברא הנ"ל יש ליישב קצת גם הקושיא השניה מלא תאפה חמץ. דהנה המחמץ מנחה אפילו שלא בשעת עבידה נמי לוקה כדאמרינן במנחות (דף נ"ו ע"ב) הניח שאור ע"ג עיסר והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה, וכתבו התוס' דאע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשיי' כגון לישה ועריכה ואפיי' וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן בי'. והנה מצד איסור החימוץ שנעשה שלא באחת מהעבודות בודאי שייך לומר סברתנו כנ"ל דאף דאפקי' רחמנא בלשון לאו מ"מ לא יעכב אלו לא הי' איסור מיוחד על העבודות אח"כ משום דאיסור זה אינו אמור על גוף ההקרבה ולא שייך סברא הנ"ל דלעכב נאמר, וא"כ י"ל דגם החימוץ שבשעת העבודה דנכלל נמי בהאי קרא גופי' ג"כ אינו איסור בעבורה גופה אלא הוי איסור על מעשה החימוץ שבאותה שעה, ויעוי' רש"י בדף נ"ו ע"ב הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב כו' כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך, וא"כ שוב לא שייך לומר דבשביל שהוא בלשון לאו יעכב כנ"ל. אבל דחוק הוא ומפני שהיא סברא דקה לא ראיתי להתעמק בזה עוד. ועיי' בר"ש משאנץ בביאורו לתו"כ (פ' צו פ"ג)

ג) אולם בסוגיא דיומא וביחוד בדברי הריטב"א שהביא השעה"מ תמוה לי טבא, וממה שאני מהרהר לכאורה בבאורו יראה שיש מקום קצת להסב דבריו לכוונה אחרת דזוהי הצעת הסוגיא, ח"ר ונתן את הקטרת כו' א"כ מה ת"ל כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית [פירש"י דאי נמי לא כתב הכא (היינו בקרא בתרא וכסה ענן הקטורת כו') ולא ימות מיחייב חיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עח ולא ימות] אמר ר"ש הבמ"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר כו' כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מיחיוב דהא עייל לי' שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטיר קטורת חסירה, אמר מר ומנין שנותן בה מעלה עשן ת"ל וכסה קרא לקלא [פירש"י הא נפקא לי' מכי בענן] כי' רב אשי אמר חד למצוה וחד לעכב רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה [פירש"י ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימית זה עונש ואלו לא ימות דאל יבוא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית]. וכ' הריטב"א וז"ל חד למצוה וחד לעכובא פי' דכי בענן אראה בא למצוה פו' הדר כתב רחמנא וכסה ענן הקטורת לחייב מיתה על חסרון סמנין ואלו רב אשי לא משמע כי בענן אפי' באזהרה אלא מצוה בעלמא ולרבא משמע אזהרה מדכתיב לעיל ואל בא וה"ק ואל יבא בכל עת ואל יבא כ"א בענן, והא דפרכינן לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה רקנית לכ"ע פרכינן דכ"ע איכא בקטרת חסרה עכובא לרב אשי מדכתיב וכסה כו' והכין פרכינן לעיל דמסתייה דלכתוב רחמנא וכסה כו' לעכובא ולא הי' צריך לכתוב בה מיתה דכיון דאיכא עכובא בחסרון הסמנין [הויא] ביאה ריקנית, ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי' מיתה משום ביאה ריקנית עכ"ל. וקשה לי טובא לרבא דאמר כי בענן אזהרה משום דה"ק ואל יבא כ"א בענן, והרי במסקנא דסוגיין מסקינן דמשכחת לה מיתה בחוסר מעלה עשן שלא