דבר אברהם - ב יב

עובר, וה"נ דכוותה. הנה במחכ"ת אינו שייך כלל לכאן ואין הנדון דומה לראי', דהתם נמי ודאי כי הדביק פת בתנור ונאפה יש כאן איסור סקילה אלא דלא מיחייב ואינו עובר באיסור אם לא התירו לו חכמים לרדות דאנוס הוא מתק"ח ואונס רחמנא פטרי' וכן גם בציצית בשבת, ואה"נ בנ"ד אלו אמרו חכמים דזו שבזמנה קודמת לא הי' עובר על זו דשלב"ז דאנוס בתק"ח, אבל אנן הרי על עיקר זה אנו דנין אם באמת הדין כן שיהי' המקודש קודם או לא וע"ז ודאי נאמר דבמקום ביטול עשה לא אמרו שהמקודש קודם להביא את זה לידי ביטול עשה בכדי שידון אח"כ כאנוס, ואדרבא היא הנותנת להקדימה, ופשוט הוא

ב) עוד כתב כת"ר דבלשון הרמב"ם אינו מבואר כלל שעובר בעשה אלא שמבטל העשה וודאי שאם ימול אח"כ אינו עובר בעשה כלל, דכן הוא לפי שיטת הראב"ד שמתחייב בכרת מבואר בכ"מ שאם מל נפטר מחיוב כרת ורק באיסור כרת קאי כ"ז שלא מל, וה"נ לענין העשה להרמב"ם שלא מצינו שיעבור אעשה בזה שמאחר המצוה אלא בנדרים

הנה במ"ש כת"ר דברמב"ם לא נאמר שעובר, בעשה אלא שאבטל עשה, לא ידענא מאי איתחזי לי' לחלק בין לשון עובר ללשון מבטל, אנא סברנא דדא ודא שקולין הן דביטול העשה זוהי עבירתה. ומ"מ אם ירצה כת"ר להתעקש בזה יעיי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל בשבת ס"פ ר"א דמילה שכתוב בו לשון עובר דכל שעה ושעה שלא ימול עובר על מ"ע, וכ"ה בכלבו ומשמו בד"מ (סי' רס"א) וכ"ה ברמיא שם שכ' שעובר בעונשים רבים דהיינו עשה וכרת, ואע"פ שלא נזכרה במחבר העשה סמיך אמ"ש בד"מ ועיי' בבאה"ג. אולם בזה לא נדחה אלא דיוקו של כת"ר מלשון מבטל ומה דתלי לה לסברתו בדיוק זה דוקא, אבל עיקר דבריו עדיין אינם נטולים מכאן, דלשון עובר ומרטל אחד הוא וגם ע"ז יכול כת"ר לומר דעבירת העשה מתלי תליא וקיימא בזה שאם ימול אח"כ פקעה מיני' עבירת העשה למפרע

ג) והנה בשיטת הראב"ד גופי' עדיין לא ברירא לי כהוגן כשמל אח"כ למה נפקע ממנו חיוב הכרת על מה שעבר עד שעת מילתו כיון דבכל יומא ויומא בכרת הוה קאי. והנה במכות (דף י"ג ע"ב) אמרינן פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה ע"כ שוא"ת אף כל שוא"ת לאפוקי הני דקום ועשה. ובתוס' שם (דף י"ד ע"א ד"ה לאפוקי) כתבו וז"ל מיהו ממילה קשה למ"ל קרא דהא לא הויא בכרת דומיא דעבודת כוכבים דהא לעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות דלעולם יכול למול עצמו וליפטר מכרת וי"ל דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו עכ"ל ונראה לכאורה דבתירוצם סברי דלעולם מזמן שעבר ולא מל לא נפקע חיוב הכרת ולכן שפיר הו"א דמייתי חטאת אלא משום דאתקש לעכו"ם מיפטר, דאי אמרת דכשמל לבסוף נפקע חיוב הכרח גם למפרע א"כ אכתי קושיותם במקומה עומדת האיך יביא חטאת והרי אם ימול לבסוף מיפטר ונמצא חולין בעזרה. ואיכא למדחי דלעולם אם מל אח"כ נפקע חיוב הכרת גם למפרע ולעולם אין מקריבין חטאתו, אלא דהו"א דמ"מ אם הפריש תורת חטאת עלה וכשמת בערלותו דינה כחטאת שמתו בעלי' ומדאתקש לע"כ שחין בו חיוב חטאת כלל אין בה דין חטאת שמתו בעלי', ובקושייתם הוו סברי כהרמב"ם דכ"ז שלא מת אין עליו חיוב כרת כלל וממילא אפי' הפריש אין תורת חטאת עלה ובתירוצם ס"ל כשי' הראב"ד דכל זמן שלא מל חיוב כרת עליו ומהניא הפרשתן לענין לדונה כחטאת שמתו בעלי' ועוד י"ל דמשכחת לה דהוה מצי נמי להקריב חטאתו כגון שנאנס אח"כ ולא יוכל למול עוד לעולם כגון שנכרת הגיד וכדומה, דלדעת הרמב"ם שאינו חייב כרת לפני מותו א"כ בנאנס לפני מותו ולא מל ג"כ לא הי' עליו חיוב כרת מעולם דמתחילה עדיין הי' בידו למול ולבסוף אנוס הוא ופטור, אבל לדעת הראב"ד דכ"ז שלא מל חיוב כרת עליו אפי"ת שאם מל אח"כ נפטר גם למפרע מ"מ כל שלא מל אחר כך אפילו מאונס אין כאן מה שיפטרנו וחיוב כרת עליו מלמפרע ושפיר הו"א דחטאתו נקרבת. [ומצאתי אח"ז בס' עמק יהושע (סי' י"ט) שכ' נמי דבנאנס לפני מותו תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד כמ"ש]. ובזה מיושב נמי לשי' הראב"ד לפי דרכנו שאנו עומדין בה עכשיו בהבנתו, דראיתי בס' נחל אשכול הל' מילה שהביא דיש מתמיהין על שי' הרמב"ם דהאיך הו"א דאית בי' חטאת אימתי יביא חטאת אם אחר שמל הרי אינו בכרת ואם קודם שמל הרי אינו שב מידיעתו. ובאמת להרמב"ם עדיפא מינה הו"ל למיפרך דעדיין לא נתחייב כל עיקר כקושיית התוס' כמו שהעיר בנחל אשכול. והנה לשי' הראב"ד לא הקשו מאינו שב מידיעתו ונראה שתפסו בפשיטות דגם כשמל אח"כ מ"מ לא נפקע להראב"ד חיוב הכרת למפרע, אבל לפי הבנתנו עכשיו דגם להראב"ד נפקע חיוב הכרת למפרע יקשה גם לדידי' כנ"ל. ולפמ"ש י"ל דמיירי כגון שנאנס אח"כ ולא מל שיש עליו חיוב כרת ומ"מ הוא שב מידיעתו אלא דאנוס. אבל להרמב"ם קשה טובא כל הנ"ל דאימתי יתחייב ויבוא חטאת. ואולי יש לדחות דנקט מילה אגב פסת כדאמרינן נמי בעלמא גרושה וחלוצה וממזרת ונתינה אע"ג דבתרייתא דרבנן נינהו נקט אגב קמייתא כמ"ש התוס' ר"פ אלו נערות וש"ד. וראיתי בהגהות הגרצה"ת למכות שעמד בקושייתנו על דברי התוס' מחולין בעזרה וחי' קרוב לדברינו, אך מ"ש לאוקמי במל קודם ח' אינו נכון כלל דכה"ג בודאי לא תל עליו חיוב כרת מעולם והוי כנולד מהול וא"צ לפנים, גם מש"ש במל אח"כ ע"י נכרי או בלילה עדיין צ"ע

מיהו אי משכחת שיעשה בגופו מעשה המונע את המילה לעולם א"כ גם להרמב"ם ניחא כגון שעשה בשוגג וההיא שעתא אית בי' דין כרת והו"א דיביא חטאת ואיצטריך להקישא. ולפ"ז שוב יקשה דלא הו"ל להתוס' למימר דכ"ז שלא מל הוא בכרת, דכיון דביכו"כ אנו מוקמינן אליבייהו לפי דרכנו האחרון שנאנס ולא יוכל למול עוד א"כ למ"ל לתרוצי כשי' הראב"ד הרי גם לשיטת הרמב"ם ניתא ובשעשה בשוגג, אע"כ דלא מיירי כשא"א למול עוד ומ"מ הו"א דיביא חטאת ומוכח כמ"ש דלא נפקע חיוב הכרת למפרע. מיהו איכא למימר דלהרמב"ם אינו חייב כרת אלא עד שימות והוא ערל ובנכרת הגיד אע"ג דלא קיים מצות מילה מ"מ ערל בודאי לא הוי, ועיי' בשאג"א (סי' נ"ב), ובזה נסתרו גם דברי הגרצ"ה שהזכרנו לעיל. אך להראב"ד דחייב בכל יום על עבירת המצוה אלא שאם מל אח"כ נפטר א"כ גם בנכרת הגיד נראה דחייב

וכ"ז פלפלנו רק לפי הבנת כת"ר בשי' הראב"ד דכשמל אח"כ נפקע חיוב הכרת למפרע והוא ע"פ דברי הכ"מ שכ' בביאור שי' הראב"ד דקאי באיסור כרת וסיים עלה בזה"ל אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא, וכן הבין הגרצה"ת בשי' התוס' כמש"ל אבל לדעתי דחוק הוא בכוונת התוס' כמו שהקשינו דלפ"ז א"א להקריב את חטאתו ושינויא דשנינן דחוק הוא, וגם עיקר הדבר צריך ביאור למה יפקע הכרת למפרע אם הוה קאי בי' עד עכשיו ועבר. ובאמת נראה יותר דלשי' התוס' והראב"ד לא נפקע כלל חיוב הכרת למפרע ולכן שפיר הו"א דמביא חטאת ונקרב, ומ"ש הכ"מ שאם מל נפטר מהחיוב ההוא היינו משום דכיון דמל הרי עשה תשובה וכל חייבי כריתות שחזרו בהן חשובה תולה ויוה"כ ויסורין ממרקין והרי נקלש חיוב הכרת אלא דצריך מירוק ולקרבן חטאת אין זה שייך כלל. ולפ"ז באיסור העשה שכ' הרמב"ם שעובר בכל יום בודאי אם מל אח"כ לא נפקע האיסור למפרע, דלא מצינו תיקון איסור למפרע אלא בלאו הניתק לעשה. ועל דרך זה שכתבנו נפרש נמי מ"ש הרמב"ם בפיה"מ בפר"א דמילה שהזכרנו גם לענין עבירת העשה דכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה דהיינו נמי לפי שעושה תשובה דאינו זו משם עד שמוחלין לו ככל איסורי עשה, או י"ל דתסור ממנו העבירה להבא קאמר ועוד יקיים מצוה: