דבר אברהם - ב קיז

זו, ומע"כ טיפל הרבה בדברי בסימן זה ולבסוף לא הרגיש בדברים האמורים בתחלה וכי דא ודא אחת היא

יט) ומ"ש כת"ר על מה שהבאתי בסי' י"ב קושיית חכ"א על תוס' חולין (דף קי"ז.) שבס' למטה יהודא נמצאה תשובת הגר"י ז"ל מו"צ דביאליסטאק שמצא קושיא זו בס' רנו ליעקב לגאון ספרדי והאריך בענין זה, הנה בהשמטות כבר הזכרתי שמצאתי ג"כ לקושיא זו בס' נחל יצחק בשם רב מובהק, והס' למטה יהודא אין עמדי אלא שנמצא אצלי ספרו של הגר"י ז"ל זכרון יהונתן וחפשתי בו ומצאתי שנגע ג"כ בענין זה בתשובתו לדו"ז הגאון מ' בנימין בישקא נ"י [ז"ל] אבד"ק טרעסטינא, ולפי שקצת מדבריו נוגעים למש"כ בספרי ארשום לכת"ר בזה מה שנ"ל בסתירת דבריו

ראיתי בס' הנ"ל שתפס לדבר פשוט דאף אם הקדיש לבה"ב רק את העור לחוד מ"מ אין לה פדיון אחר שחיטה דבעינן העוה"ע, וזה סותר כל היסוד שהונח בתירוצי לקושיא הנ"ל. אבל לדעתי אין דבריו מחוורין כדמוכח מתוס' זבחים שם דהקשו מהעוה"ע רק למ"ד דתפיס גם בבשר אבל למ"ד דתפיס רק בעור לא הוקשה להם כלל וכמ"ש בספרי

הן אמנם שראיתי עכשיו להחק נתן שפירש בכוונת התוס' דקושייתם היא דלמ"ד דבשר נמי קדוש א"כ אחר שנשחטה אינו יכול לפדות הבשר כדי להקריבו וצריך לשורפה עם עורה דכיון דאינה קריבה אין זכיי' לכהנים בעור דכהנים משולחן גבוה קא זכו, אבל למ"ד שהבשר אינו קדוש אלא מדרבנן ראוי הוא להקרבה אי בפדייה שלא בהעוה"ע כיון שאינה אלא מדרבנן אי בלא פדייה כלל, [כוונתו דלפי"ז באמת נשאר העור א הקדש אלא דאי לאו קרא הו"א דגם עור הקדש שייך לכהנים וממילא אין צורך בו לפדייה דמשולחן גבוה קא זכו וממונם הוא כמ"ש הצ"ק לתרץ קושיית התוס'], ולפי"ז שוב אין ראי' מדברי התוס' דבמקדיש עור לחוד אי"ל העוה"ע דלאו בפדיית העור מיירי אלא בפדיית הבשר והכשרו למזבח לחוד אך מלבד דמדברי הצ"ק והפמ"א מבואר דלא תפסו כן בכוונת התוס' יעו"ש בדבריהם, לענ"ד אין דברי הח"נ נראין. דהנה האי מ"ד דתפיס מדאורייתא בבשר הוא המקשה לעולא בתמורה (דף ל"ב ע"ב) מברייתא דהמקדיש עולה לבה"ב אסור לשוחטה כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין דזבחים, ובסוגיא דהתם בתמורה אמרינן גופא המקדיש עולה לבה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד מיתבי המקדיש עולה לבה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה מדרבנן ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אם עבר ושחטה מה שעשה עשוי, וא"כ נראה דרק התרצן דמשני מדרבנן מסתייע ממה שעשה עשוי שהוא דרבנן ואי הוה דאורייתא לא הוה עשוי אבל המקשן דסבור להוכיח מרישא דאיכא איסורא דאורייתא הרי ניחא לי' למימר דאפילו אי אית בה איסורא דאורייתא מ"מ מה שעשה עשוי, וא"כ להתוס' דקיימי אליבא דמקשן אין לומר כלל כהח"נ דאין הבשר ראוי להקרבה דהרי תנינן להדיא מה שעשה עשיי, ודוחק לומר דהמקשן באמת הוה סבר דאם עבר ושחט אינו עשוי ולא ידע סיפא דברייתא. הא חדא ועוד אחרת, דאפילו תימא דלהמקשן באמת מה שעשה אינו עשוי מ"מ א דברי הח"נ קיימין. דהנה צריך להתבונן להתרצן דאי הוי דאורייתא מה שעשה אינו עשוי מה דינה של עולה זו אחר שחיטתה ונראה דלפי דברי הח"נ בעצמו אין לומר דנפסלה בשחיטה זו דמדברי התוס' שאנו עומדין בהם מוכח להיפוך לפי פירושו של הח"נ, שהרי הוקשה להם רק ממה שא"א בפדיי' לאחר שחיטה דבעי העוה"ע הא אלו הוה אפשר בפדייה הוה ניחא להו ואמאי מה לי דנפדית אח"כ מ"מ הרי נפסלה כבר בשחיטתה ומה יועיל עוד פדיונה. אע"כ דאפילו נימא דמה שעשה אינו עשוי מ"מ לא נפסלה בשחיטתה ואם נקרבה כשרה דמאיזה טעם תהא פסולה, אלא דקושית התרצן היא דאי תימא דאיכא איסורא דאורייתא בשחיטתה לא שייך לומר מה שעשה עשוי, דלשון זה משמע דמכאן ואילך קריבה לכתחלה כהלכתה ואמאי הרי כי היכי דאיכא איסורא בשחיטה איכא נמי איסורא בהקרבה לכתחלה ויהא אסור להקריבה לכתחלה [ואולי י"ל גם יותר מזה דאחר שחיטה ליכא כבר איסורא כלל אפילו למ"ד מדאורייתא אלא דפריך רק דלשון מה שעשה עשוי בלחוד לא שייך במקום דאיכא איסורא דאורייתא, ובזה יונח לן לשון רש"י ז"ל בזבחים יעי"ש ואין להאריך בזה]. ולפ"ז ליכא לפרושי כבר בכוונת התוס כהח"נ דקושייתם היא רק דל"ל קרא שאין העור לכהנים כיין דהבשר אינו קרב, דהרי איצטריך קרא אם עבר וזרק דזריקה מעלייתא היא והו"א דזכו כהנים בעורה קמ"ל דלא זכו בה כהנים משום דעולת הקדש היא

איברא דלפ"ז שוב תסתער על התוס' קושיית הז"ק מאי מקשו ממה דא"א בפדיי' הא אי לא קרא הו"א דגם בעולת הקדש העור לכהנים ולא בעי פדיי' כלל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חרש, דאפילו אי לאו קרא דעולת איש ולא עולת הקדש מ"מ במתפיס עילתו לבה"ב לא הי' צריך הקדש לתת העור לכהנים כמו שיבואר. דהנה בבהמה של שני שותפין שהי' בשר של אחד ועור של אחר והקדיש בעל הבשר את הבהמה לעולה שלא חל ההקדש אלא על הבשר ולא על העור דלא פשטה קדושה בכולה כיון שהעור הוא של אחר ומ"מ יכולה ליקרב משום דהעור אינו שייך למזבח ולא היי כמקדיש אברים, [ומכש"כ כשהי' לבעל הבשר גם מקצת עור כשיעור סלע, עיין חולין (דף נ"ה ע"ב) ושאר כל העור הי' שייך לאחר], בכה"ג מילתא דפשיטא היא שאין העור לכהנים, דכיון דעור דאחריני הוא ולא של מקריב אין כהנים יכולים לזכות בשל אחרים. **(הגה"ה. ובהיתה בהמה של אחד והקדיש חוץ מעורה נמי יש להסתפק קצת אם פשטה קדושה בכולה, לפמ"ש השמ"ק תמורה (דף י"א ע"ב) גבי איבעיא דהקדיש עורה מהו בעבודה וז"ל צ"ע לר"י הקדיש עירה מהו שתקדיש כולה דדילמא דוקא רגל שראוי' להקרבה אבל עור לא ותהי' האיבעיא אפילו לר' יוסי עכ"ל, ה"נ אולי לא נפשטה קדושה מאליה אלא על דברים הראויים להקרבה. איברא דברש"י חולין (דף קל"ה ע"ה) מבואר דאמרינן בזה פשטה קדושה בכולה, דפי' על מאי דקאמר התם הש"ס אפ"ה פשטה קדושה ככולה דקאי על הגיזה דפשטה קדושה על כל המאובר בה וכש"כ עור. אמנם מגוף הסוגיא אין הכרח לזה דיש לפרש דקאי על הכחישה דכיון דפשטה בכולה לא שייך לומר חוץ מכחישה וממילא אסור לגזוז, וכבר האריך בזה אאמו"ר הגאון שליט"א בקונטרס מסגרת זהב שבסוף ספרי יעו"ש. ואין להביא ראי' מדאמרינן בתר הכי בסוגיין דזבחים במקדיש כל נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי מזבח דלר"י דאמר זכרים עצמם יקרבו עולות מ"מ העור נתפס לבה"ב, ופירש"י דחייל שם מזבח עלייהו מעיקרא רק אמאי דחזי למזבח אבל בעור מודה דחייל עלה קדושת בה"ב, ולא אמרינן דפשטה קדושת מזבח בכולה, הרי דעל עור לא נפשטה קדושה, דשאני התם דבב"א מקדיש העור לבה"ב וא"א לקדושה שתתפשט כמו שאינה פושטת בשל אחרים

ואגב אורחא הנני לרשום בזה מה שאני מסתפק כרגע בענין פשטה קרושה לענין טביחה ומכירה דבעינן מכרו כולו ולא שישייר, לר"ש דמחייב דו"ה במקדיש למזבח דמ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים האיך יהא הדין בהקדיש לאחר יאוש חציה דפשטה קדושה בכולה אם אזלינן רק בתר תחלת הקדשו ולא מכרו כולו קרינן בי' ומה שנתפשטה קדושה נעשה ממילא או דילמא מכרו כולו קרינן כיון דע"י הקדישו מיהא נקדש כולו לבסוף ועיי' בשו"ת שבסוף ס' אבני מלואים (סוס"י י"ב)

ובדברי השמ"ק שהבאנו דדחיק לאוקמי איבעיא דהקדיש עורה גם לר' יוסי דסבר פשטה קדושה בכולה אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' בו [פי' דהוקשה לי' דלר"י אין מקום לאיבעיא דהקדיש עורה מהי בעבודה שהרי פשטה קדושה ממילא בכל הבהמה ואסור בודאי כעבודה], תמיה לי טובא דגם לר"י הרי משכחת לה כשהיתה של שותפין והי' הבשר של א' והעיר של השני דבכה"ג לא פשטה בכולה, וצ"ע

וממאי דמשמע משמ"ק דלמ"ד דבעינן אבר שהנשמה תלוי' בו ניחא אין להוכיח להלכה דעיר הוי אבר שאין הנשמה תלוי' בו, די"ל דאיבעיא)** וה"נ הקדש בה"ב כשל אחרים דמי ולא