דבר אברהם - ב קיא

חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח ההקדש, וכתב הראב"ד אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול זוהי ששנינו מי שקבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה עכ"ל, וכתב המקנה דאין שום ראי' כלל מההיא דסלחות דבדינו של הרמב"ם ז"ל י"ל שאין הגזבר חוזר כלל כמו שתמהו עליו הר"ן וה"ה דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ולכן לא שייך לומר לא יהא. כח הדיוט חמור מכת ההקדש, משא"כ בההיא דסלחות דגם בהדיוט לא הי' מי שפרע דאף דקיי"ל כרבנן דר"י דכל היכא דלא פסק עמו כשער הגבוה אין הלוקח יכול לחזור בו אם הוזל מ"מ גבי שליח קיי"ל דיכול הלוקח לחזר בו כדאיתא בב"מ (דף ע"ד ע"ב) וביו"ד (סי' קע"ה) כיון דהו"ל לפסוק כשער הגבוה יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וה"נ לא עדיף הגזבר משליח. [ומה שהקשה שם עוד כבר קדמוהו רבוותא בשמ"ק כ"מ יעו"ש]. הרי דתפס בפשיטות דגזבר, לא עדיף משליח דעלמא וקמה קושייתנו גם נצבה אחאי אין אונאה להקדש בגזבר שמכר נימא לי' לתקוני שדרתיך כו'

והי' נ"ל לתרץ דשאני שלית שמכר ונתאנה שהמקח בטל מטעם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' משום שאין קונים דבר שלא מדעת הבעלים ואם עשה קנין שלא מדעתם אינו כלום, ובמוכר ע"י שליח מהני משום דשלוחו בחריקאו אתי, וכיון שנתאנה ומצי אמר לי' לתקוני שדרתיך כו' בטלה שליחותו ובטלים מעשיו וממילא נשאר כקונה שלא מדעת הבעלים שאינו קנין כלל, אבל בפדיון הקדש נראה דאין צורך כלל שהגזבר ימכור לי' אלא בלא דפת גזבר נמי אפשר לפדות אם שלא בהערכה כלל כדשמואל דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל או בהערכת ג' או י', עיי' בתוס' תמורה (דף כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרו), וכיון שכן אין לומר דהפדיון בטל משום דנימא לגזבר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובטלה שליחותו ובטלים מעשיו דדל שליחות הגזבר מהכא נמי הוי פדיון

ולפ"ז כ"ז לא שייך אלא בהקדש ממש דבלאו מכירת הגזבר נמי מצי פדי ודל גזבר מהכא פדיונו פדיון, משא"כ בממון בית הכנסת דודאי אין אדם יכול לקנותו שלא מדעת הקהל או הגבאי שהוא שלוחם, א"כ כשמכר הגבאי ונתאנה אפילו פחות משתות ואפילו במקרקעי נימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובטלה שליחותו ובטלים מעשיו וממילא בטל הקנין שאין אדם קונה שלא מדעת הבעלים ואף דבנ"ד בפועלים שעשו כבר מלאכתם לא שייך לומר שהמקח בטל מ"מ נימא שהקציצה שעשה הגבאי עמהם בטלה וממילא לא יטלו אלא כמה שנהנה הצבור והיינו היכי דמיתגרי פועלים בההוא מתא כההיא דפ' האומנים שהזכרנו

ח) אבל כ"ז אינו, דלפ"ז יוצא לן דלהני רבוותא דאמרי אין אונאה לממון עניים וביהכנ"ס הוא רק כשנתאנו אחרים מהם אבל אם נתאנו הם מאחרים ע"י מעשי הגבאי המקח בטל דאמרינן לי' לתקוני שדרנוך כו', וזה לא יתכן לרב האי גאון, חדא דאיהו סבר דמוכר ע"י שליח המקח בטל אפי' אם אינה את הלוקח כמו שהזכרנו לעיל, ועוד דבהדיא כתר בשער נ"ו שאין אונאה לממון עניים ובתי כנסיות בין כשהריוח לצד הקדש בין כשהריוח לצד הדיוט. ודוחק לומר דמיירי כשמכרו כל בני העיר יחד, חדא דאכתי מה נעני לממון עניים דאין לו בעלים מיוחדים כי היכי דנימא שכולם מכרו, [דנראה פשוט דרה"ג מיירי בדלא קיץ להו דאי בקיץ כעניי דפומבדיתא בודאי נמון הדיוט הוא כמש"נ למעלה משם האו"ז], ועוד בבתי כנסיות של כרכים שלכל העולם הם לא שייך לומר שכולם מכרו, ומשכחת לה נמי מכירה במה ששייך לבכ"נ של כרכים, יעויי' באו"ח א קנ"ג) ובש"ת שם ס"ק א', ואצ"ל דמשכחת לה בקניה לצורך ביהכנ"ס. ועוד דבהדיא כתב הר"ן מגילה פ' בני העיר משם הרא"ה מובא במג"א (סי' קנ"ג סקי"ט) דזט"ה שמכרו במעמד אנשי העיר אע"ג דאיכא קטנים דכאפוטרופסין דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי מ"מ אין במכירה זו דין אונאה כשליח המוכר אלא כמוכר משלו. ונראה דה"ה נמי בגבאים וגזברין וכ"מ קצת מתשובות הרשב"א ח"א סי' תרי"ז) וכ"נ מדברי הראב"ד שהזכרנו. וטעמא דמילתא נראה אי משום דאית להו שותפות בגוייהו כעין דאמרינן בקידושין (דף מ"ב ע"א) דליכא למילף שליחות משחיטת הפסח דשאני התם דאית לי' שותפות בגוייהו, [איברא דלא מהניא סברא זו דלא ליבעי שליחות כלל אלא התם הכי קאמרינן דליכא למילף מזה שליחות שלא בשותפות עיי' בתוס' שם, אבל מ"מ אולי י"ל סברא זו לענין לתקוני שדרתיך, ועיי' בחולין (דף מ"א.)]. אי משום דהוי כמו שהתנו שיהיו שלוחין ואפוטרופסין בין לתקוני ובין לעוותי וסתמא כפירושו דמי, או משום דדברים אלו נעשים תמיד ע"י שליח היינו גזברים ולא ע"י הבעלים עצמם ואפשר דמשו"ה לא אמרינן דבשביל העוות הן מבטלין השליחות דביכו"כ לא היו עושין ע"י עצמם אלא תמיד ע"י שלית, ואפוטרופוס של יתומים שאני דכשיגדלו ימכרו בעצמם. [ומ"מ בגזבר הקדש עדיין צ"ע] **(הגה"ה. ומסתפק אני קצת אם יפה כחם של זט"ה יותר מב"ד בהכרזה או לא דבמוכר קרקעות בעצמו אין אונאה אפילו ביותר מפלגא כמש"ס המחבר שם (סעיף כ"ט) ויכול המוחזק לומר קים לי ובכ"ד שמכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כתב ה"ה (פי"ב מהלכות מלוה הי"א) שהרמב"ן ז"ל כתב דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא, וכתב הכ"מ דאפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מתנה דוקא, אבל החלקת מחוקק (סי' ק"ד סק"ט) דחה דברי הכ"מ דהא לא מצינו שהרמב"ן יהי' דעתו כדעת ר"ת והרא"ש וגם המ"מ סתם דבריו בהלכות מכירה בפי"ג דבקרקע אין אונאה כלל אפילו שוה אלף בדינר ואיך גביא כאן דעת הרמב"ן שהוא פ"ש שיטת ר"ת אלא ודאי אליבא דכו"ע כתב הרמב"ן דין זה ודקדק מלשון המשנה, ואף שאין לקרקע אונאה היינו במוכר את שלו אבל שום הדיינין במקום שמכריזין הוא עד הכפל עכ"ל, וכן הסכים הכ"ש שם. ועי' במלחמות בב"מ בסוגיא דאין אונאה לקרקעות דמשמע שדעת הרמב"ן דאין אונאה לקרקעות אפי' ביותר מפלגא, ומוכח כהח"מ דדינא דהרמב"ן אליבא דכו"ע היא ודלא כהכ"מ. והשתא מאי דינא דזט"ה בזה. אמנם מלשון הר"ן נראה דהוי כמוכרין בשלהם ממש, ולפ"ז גם ביותר מפלגא אין להם אונאה, וכן לטעמא דגם במתנה מצו יהבי יעו"ש. אכן הר"ן מיירי כשמכרו במעמד אנשי הפיר. ועיי' באחרונים באו"ח שם נ"מ שבין זפ"ה במעמד אנשי העיד ושלא במעמדם, ואם הרמ"א בדין זה מיירי במעמד אנשי העיר או לא, ואכמ"ל: אמנם דברי הח"מ תמוהים לי קצת, דלמ"ד אונאה אין להם ביטול מקח יש להם הרי בפ"כ יפה כח ב"ד בהכרזה מכח מוכר עצמו דאין המקח בטל ביותר משתות, וכתב פ"ז בשמ"ק כתובות (דף צ"ט פ"ב) במשנה בשם הר"י מטראני דמשום דהוי מעשה ב"ר אלים ספי מבע"ה, ואיך נימא דלמ"ד אף ביטול מקח אין להם גרועי מבע"ה. איברא דאיכא למימר דכיון דטעו כ"כ מסתמא לא דקדקו יפה ואין כח במעשה ב"ד שכזה, אבל דחוק הוא, ולכן הי' מסתבר לכאורה יותר כהכ"מ:)**

ובמג"א שם כתב דהא דזט"ה שמכרו אין אונאה אינו אלא בקרקע אבל במטלטלין יש אונאה בשתות, והט"ז פליג פ"ז וכתב דלענין אונאה מיירי הרמ"א במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר, ונראה דפליגי בדינו של הסמ"ע. אמנם ממה שלפנינו כבר נתבאר דתליא באשלי רברבי. ודברי הט"ז תמוהים במ"ש דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר והרי הכא רבותא קמ"ל דלא נימא דהוו כשליח דאמרינן לי' לתקוני שדרתיך כו' כמבואר בר"ן, ועיין בפמ"ג

ט) עוד יש לדון בנ"ד אפילו אי הוי כהדיוט ומטלטלין מ"מ כיון דכל בני העיר שותפין צריך לראות אם יגיע מהאונאה פרוטה לכאו"א ובביהכנ"ס דכרכים דכו"ע שותפין בו בודאי לא יגיע פרוטה, וכבר עמד על חקירה זו בפ"ת חו"מ סי' רכ"ז בשותפין שמכרו: