דבר אברהם - ב קט

גם בקבלנים יש לדון דלא תהא אונאה מטעם קרקעות, דכבר העלה הש"ך (סי' צ"ה סק"ח) דלענין ממון בית כקרקע דמי, ואף שלא שכרום למלאכה בגוף בית שכבר נגמר ונתחבר לקרקע אלא לעשות בית ולחברו עכשיו לקרקע שעבודתם בתלוש, מ"מ הרי איבעיא דלא איפשטא היא בב"מ שם חטין וזרען בקרקע אם יש להן אונאה ופירשו קצת הראשונים דהיינו ששכרו לזרוע לו קרקע אי אזלינן בחר הקרקע ואין אונאה או בתר הזרע ונפסק כן בשו"ע שם (סעיף ל"ד) דשכרו לזרוע לו קרקע ה"ז ספק אם יש לו אונאה לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע, וה"נ בשכרו לבנות לו בית ולחברו לקרקע. אלא דבזה יש לדון דלאו בכל המלאכה אין אונאה אלא במקצתה. דנראה לכאורה פשוט שאם שכרו להבר ולזרות ולנקות חטין ולזורען אח"כ בקרקע על מקצת המלאכה האחרונה דהיינו על הזריעה בקרקע אין אונאה להוציא מן המוחזק אבל על מקנת המלאכה שהיא להבר ולזרות יש אונאה לפי שהיא מלאכת תליש לגמרי ואע"פ שנעשית לצורך זריעה בקרקע, וא"כ ה"נ אותה מקצת המלאכה האחרונה שמחברים הקורות לקרקע אין בה אונאה להוציא מיד המוחזק אבל במה שעושין בתלוש בהכנת הקורית ושיפוין יש אונאה, ודינו כשוכר פועל עם סוס דמבואר ברמ"א וסעי' ל"ג) דאע"פ שמצד עצמו אין בו אונאה מצד הבהמה יש אונאה ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה בזה וצריך להחזיר, וה"נ צריך לשער מה בא לשכר המלאכה בתלוש ומה שנתאנה בזה וצריך להחזיר

ה) אמנם קשה לי בהאי דינא דשוער פועל עם סוס בסכום אחד שמשערין מה בא לשכר הסוס ימה שנתאנה בזה וצריך להחזיר, והרי יכיל המאנה לומר דלשכר הסוס נתן שכרו משלם וכל האונאה היא רק בשכר הפועל וזה אין לו אונאה שהוא כקרקע ונמצא דלא יחזיר אונאה ולא כלום, דרך משל ששכר פועל עם סוס בעשרה זוז ובאמת שכר הפועל שוה שמינה זוזים ושכר הסוס שמונה זוז דלפי פסקו של הרמ"א יחזיר אונאת הסוס ששה זוז יכול המאנה לימר דלשכר הסוס הי' מכוין שמינה זוז ואין כאן אינאה כלל ולשכר הפועל רק שני זוז ונתאנה הפועל בשכר שלו ששה זוז ולפי שהיא כקרקע אינו חוזר, וה"נ יאמרו הקבלנים בנ"ד שבשכר מלאכת התלוש חשבו מעט ולא נתאנו הגבאים ולשכר מנאכת המחובר חשבו הרבה באופן שכל סכום האונאה יפול רק על זו ואינה חוזרת. ועיינתי במקור הדין בתה"ד (סי' שי"ח) ומצאתי שעמד ג"כ ע"ז כתב ז"ל ואין סברא לומר כלל דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מני ראובן למימר טול לשבר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול ששית הדינר ונמצא בשכר הסוס לא איניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר מכפלי כפלים לא מתחייב בכך דמצינו למימר קים להו כהנהו גאונים דפסקו דאפילו יותר מפלנא אין אונאה בקרקעות כו'. דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח פ' האומנין דבשכירות פועלים חזינא היכא מתגרי פועלים בההוא מתא ואזלינן בתרה לפי מנהג דאתרא, והלכך אמדינן כמה שכר הי' ראוי ליתן לשמעון עצמו וכמה שכר הי' ראוי לתת בשביל הסוס ולפי חשבין זה חולקין הדינר ליום הסך שיגיע לשכר הסוס אם ימצא שיש בו הנאה פחות משתות זו מחילה ואם שתות צריך לתת לו מדיין לתשלום שכרו וכ"ש ביותר משתות עכ"ל, ורמז ע"ז גם הגר"א ז"ל יעו"ש. אבל דברים אלו תמוהים בעיני טובא, דהתם בפ' האומנין איירינן בפועלים שעשו את מלאכתם ולא קצצו שכרם כגון דאמר בעה"ב לשלוחי' זיל אוגר פועלים בתלתא ואזל איהו ואעטינהו ואמר להו בארבעה ושכרכם על בעה"ב דמחוסר קציצה בין בעה"ב לפועלים אי בתלתא אי בארבע דע"ז פריך הש"ס וליחזו פועלים היכי מיתגרי ופירש"י אי מתגרי בד' על כרחי' דבעה"ב ניתיב ד' דהא קתני נוטל מבעה"ב מה שההנה אותו ואע"פ שלא צוהו הרי ההנה אותו בכך, ומאי שייטא היא להכא. חדא היכן נאמר כאן דאזלינן בשכירות פועלים בתר מנהג דמתא והרי הכא אמרינן לה רק לענין שומת ההנאה דהלכה רווחת היא דצריך למישם כמו שהוא בשוק ומאי שייטא היא לנידונו של התה"ד ואטו עד השתא לא ידעינן דכל שומת הנאה היא כפי שהיא בשוק עד שבא התה"ד להסתייע רק מהכא, ומי לא אשכחן נמי בעלמא בדוכתי אחריני טובא דאזלינן בתר מנהג המקום, והעיקר קשה דההיא דליחזו פועלים היכי מיתגרי שייך רק היכא דלא קצצי שכרן ולא הונו זא"ו, משא"כ בנידון של התה"ד שקצצו שכרן והיתה כאן אונאה ודאית היאך נימא ליחזו פועלים היכי מיתגרי והרי בודאי לא אגרי' כדרך דמיתגרו פועלים בההוא אתרא שהרי ביכו"כ היתה כאן אונאה מצד בעה"ב ומאן לימא לן שלא היתה האונאה כפלי כפלים. והדברים מוקשים מאד מכל הצדדים כמבואר למעיין ואין צורך להאריך

ו) ונלענ"ד לומר בזה נקודה נפלאה, דבאמת נדונו של התה"ד שוה ממש לההיא דפ' האומנין. דבשכר פועל עם סוס בסכום אחד ולא נפרט כמה מהסך מגיע לשכר הפועל וכמה ממונו לשכר הסוס, הנה הם אתה אומר דאומדין לפי מנהגא דאתרא כמה עולה בערך שכר פיעל נגד שכר סוס יש כאן קציצה לשכר הפועל ולשכר הסוס בפ"ע, דרך משל אם שכר סוס ופועל בשנים עשר זוז ומנהג המקום הוא ששכר הסוס היא מחצה ושכר הפועל יוצא לן שהסכים י"ב זוז מתחלק שמונה זוז להפועל וארבע: זוז להסוס, בין שהי' הסך י"ב זוז שוה לשכר הפועל על וסוס בההיא מרא בין שהי' פחות או יותר דמ"מ בהא מיהא אזלינן בתר מנהג המקום דשכר הסוס הוא מחלה משכר הפועל. אבל אם בא המאנה לומר דלא ליזול בתר מנהג המקום אלא שמהסך י"ב זוז היתה כוונתו ליתן עשרה זיז לשכר הסוס ורק שני זוז לשכר הפועל ממילא נמצא דשכר הפועל לא הוקצץ, שהרי הפועל יאמר להיפוך שעשרה זוז הוא לשכרו ורק שנים לשכר הסוס ינתאנה בשכר הסוס וצריך להשלים לו שהוא מטלטלין, יכון שהקציצה היתה בכולל עבור הסוס והפועל ביחד ולא הותנה ביניהם כמה יגיע מהם לשכר הפועל ממילא לא נעשה קציצה ביניהם על שכר הפועל אם היא פרוטה אחת והשאר לסוס או שנים עשר זוז חסר פרוטה לפועל ופרוטה אחת לסוס. וא"כ הרי זה דומה ממש לההיא דפ' האומנין שלא קצצו הבעה"ב והפועל ביניהם שכר מלאכתו דחייב לשלם מה שנהנה. והלכך לא מצי המתנה למיפטר נפשי' במה שיאמר שעשרה זוז נתכוין לשכר הסוס דמ"מ ישלם לפועל מה שנהנה ובלבד שלא תהא ההנאה יתרה על י"ב זוז חסר פרוטה [ר"ל דע"כ פרוטה אחת מיהא הוקצנה לשכר הסוס], דלענין שלא ישלם לפועל יותר מסך זה דינו כקציצה. שהרי ביכו"כ קצץ שלא ישלם יותר מי"ב זוז. וכיון ששלם לשכר הפועל מה שנהנה ממילא אישתכח דחסר לו לשכר הסוס ואונאת הסוב על הבעה"ב להחזיר לפי שהוא מטלטלין, ונמצא דהיינו ממש כההיא דפ' האומנין דכל שלח נעשה קציצה ביניהם משלם מה שנהנה כפי מקח של שכר פועל בההוא אתרא, ולפיכך לא יוכל המאנה להרויח כלום כשיאמר כן אלא אומדין כמה עולה שכר הם הסוס לפי מנהג ההוא אתרא בערך נגד שכר הפועל ומזה ידעינן כמה נתאוה על חלק הסוס ואונאה זו הוא מחזיר, וה"נ בנ"ד במלאכת תלוש ומחובר בסכום אחד. ואף שחוכך אני אם יש להכניס כוונה זו בדברי התה"ד ומכש"כ שאינה מכוונת בדברי הגר"א ז"ל כאשר יראה המעיין, מ"מ הדברים מצד עצמם נכונים לענ"ד ב"ה

ז) אמנם לכאורה יש לדון דאפילו להני רבוותא דסברי דדין בתי כנסיות כהקדשות ואפי' אי מקרי מלאכת קרקע ואפילו בשכירי יום מ"מ יש אונאה בנ"ד מטעם אחר, משום דהגבאים אינם אלא שלוחי הציבור ואמרינן בקידושין (דף מ"ב ע"ב) ונפסק בשו"ע חו"מ (סי' רכ"ז סעיף ל') דשליח שמכר חוזר אפי' בפחות משתות דאמר לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי בין במטלטלין בין במקרקעי. ועפ"ז יש לתמוה במתניתין דהקדשות אין להן אונאה ופירש"י גזבר המוכר הקדש אמאי אין אונאה כשנתאנה הקדש נימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ורב גדול אחד רצה לומר דגזבר עדיף משליח דעלמא והביא ראי' מדאמרינן בנדרים (דף ל"ו ע"א) עלה דאיבעיא כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו חנן הכהנים שפיגלו כו' אא"ב שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו