דבר אברהם - ב קח

אביי הוא דמסתייע. אמנם להר"ח י"ל דמפירכת אביי אין להסתייע דמי סניא לן ברייתא דלשמור ולא לחלק ועוד עדיפא היא דמפורש בה ממון עניים להדיא ובדרשא דרעהו לא נאמרה בפירוש ממון עניים

ובדברי האו"ז יש לדקדק דנהי דממסקנא מחאי דחייבי' ר"י לשלומי אין להסתייע דמסקינן דמיקץ קייץ להו מ"מ מגופא דברייתא דמיירי ע"כ בלא קיץ איכא למילף, וצ"ל דבאמת ס"ל האו"ז נמי כדחיית ר"ת דבברייתא איכא למימר דאגב לקרוע ולאבד נקט האי דרשא ובאמת נפקא מרעהו ואביי פריך נמי מדבר מפורש כמ"ש אלא דממאי דחייבי' ר"י לשלומי הוקשה לי' ודחה מטעם מיקץ קץ להו. ועוד יש לדחות לפי שי' הרמב"ם דכל הני דאימעטו משמירה חייבים בפשיעה והכא פטור מטעם לשמור ולא לחלק כמ"ש הש"ך (סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) דכיון דממעטינן להו משום שאינו לשמור לא נעשה שומר כלל וממילא פטור גם מפשיעה, וכבר הזכיר מזה המל"מ שם. ויש להוסיף עוד נפך בטעם דפטור הכא מפשיעה ובהני דאיתמעטו מרעהו חייב בפשיעה לפי מה שמצאתי להראב"ן בב"ק שפירש ההיא דלשמור ולא לחלק בענין אחר לגמרי, וז"ל וכן גבאי של צדקה שנתן כיס של צדקה לאדם אחר לשמור ופשע בו שלא שמרו בקרקע כדרך כספים דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ונגנב הכיס או אבד פטור דתניא לשמור ולא לחלק לעניים שאמר לו כיס של צדקה הוא ועומד לחלק לעניים דכיון דעניים שכיחי כל שעתא וצריך לחלק להם אין עליו לשומרו בקרקע כו' אבל אין צריך לחלק כל שעה כגון באתרא דלא שכיחי עניים לעולם ועניי העיר אין מחלקין להם אלא משנה לשנה כו' חייב אם לא שמרם כדרך השומרים בקרקע דההוא ארנקי דצדקה דאמאי כו' א"ל רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ להו לשנה או לחודש ולשמור הוא כלומר מידע ידע דלשמור נתתי לו ולא לחלק דהא לא צריכנא עכ"ל. ולפ"ז מבואר דלא איירינן הכא כלל לענין למעטו מדיני שומרין אלא לענין אופן השמירה בקרקע לחוד הוא דקא איירינן דבכה"ג לא הוי פשיעה כלל וזה א"א למעט מרעהו. והשתא גם לשי' הראשונים דכל הני דאיתמעטו מרעהו פטורים גם מפשיעה נמי יש לדחות ראיית המהר"ם ז"ל מגופה דברייתא, דאיצטריך למעוטי מלשמור ולא לחלק לפי פי' הראב"ן, דנ"מ טובא בינייהו כגון שקנו מידו דבכה"ג גם בהקדש מחויב כבר בדיני שמירה כמבואר בב"מ (דף נ"ח ע"א) ומ"מ הכא פטור כשלא שמרו בקרקע לפי שאין זו פשיעה כלל כשהוא עומד לחלק. וראיתי בשמ"ק לב"ק שהביא לפירוש זה גם משם הרמ"ה אלא שנראה דחילוק גדול יש בין הראב"ן להרמ"ה דמדברי הרמ"ה נראה קצח דבאחת בא הכתוב דלשמור למעטו מדיני שמירה אלא דסברא זו הויא כעין טעמא דקרא אבל באמת פטור גם מפשיעה אחריתא דלא אתיא ממאי דלא נטר לה בקרקע, יעו"ש בדבריו שאינם מבוררים לי בנוגע לזה כל צרכם, ואלו להראב"ן נראה דלא נתמעט כלל מדיני שמירה אלא מפשיעה זו דלא נטר להו בקרקע לחוד הוא דמיפטר אבל מפשיעה אחריתא שלא באה מהעדר השמירה בקרקע כגון שהניחו מגולה במקום שאינו משתמר כלל שפיר חייב אף בלא קץ א החלוקה לעניים דע"ז אין טענה מה שצריך כל שעה לחלק לעניים

עכ"פ הרי מבואר שי' האו"ז דהקדש עניים דלא קייץ להו לא הוי בכלל רעהו ואחיו וה"נ אין בו אונאה מה"ט וה"ה בתי כנסיות

ב) ובתשובות המיוחסות (סי' רכ"ב) כתב הרשב"א דמעות עניים דלא קייץ משורת הדין מותר להלוותם ברבית שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וכאן אין כאן מלוה שהרי מעות הללו אין להם בעלים ידועים ואין לך פני שיוכל להוציא חלקו מיד הגזברים אלא הם מחלקין כרצונם, וח"מ אין להסתייע מזה לנ"ד באונאה דשאני התם דלא הוה רבית הבאה מלוה למלוה אבל לא מצד דלא מקרי אחוך שכן נראה מסוף דבריו יעו"ש, אלא שבמהרי"ט שם ראיתי שהסביר דברי הרשב"א דלא מקרי אחיך וצריך לעיין היטב בדבריו. ועוד י"ל בנ"ד בבתי כנסיות דכו"ע בעלים נינהו ואין להאריך

ג) והשתא הכי דרב האי גאון ורבנו ירוחם והאו"ז ס"ל דאין אונאה להקדש עניים ובתי כנסיות בודאי לא די לנו להוכיח, שהרי"ף והרא"ש פליגי עלייהו בשביל דיוקו של הסמ"ע מחאי דהשמיטו טעם דהקדש בהעתיקם הגמ' ונהי דהרא"ש ודאי פליג כמ"ש להדיא בתשובות לענין רבית מ"מ מהרי"ף מיהא לא מוכח מידי, די"ל דלענין דינא סמך על מאי דהעתיק המשנה דמנה בה גם הקדשות ובטעם המיעוט דאתיו ולא הקדש אין נ"מ לדינא ולכן השמיטהו. ומה שהביא רישא דברייתא בטעם עבדים ושטרות וקרקעות, י"ל שהוא בשביל שטרות למימרא דמשו"ה אין להם אונאה לפי שאין עומדין אלא לראי' שבהם והלכך מוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה שהן בכלל שאר מטלטלין. ואף דהרי"ף לא הביא סיומא דברייתא דמכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש לו אינאה, אין זה משום דפליג אעיקרא דדינא דמיכר שטרותיו לבשם אין להם דין שטרות אלא משום דבש"ס פריך עלה דההיא דמכאן אמרו כו' פשיטא [דשויין לשאר מטלטלין כיון דאמרת דטעם שטרות הוא משום שאין עומדין אלא לראי'] ומשני לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל דיש אונאה לפרוטות, וכיון דהרי"ף לפי גירסתנו כבר פסק במקומו כלוי דיש אונאה לפרוטות ממילא לא הוצרך להעתיק ההיא דמכאן אמרו למידק מינה דיש אונאה לפרוטות. ולפי גירסת הרא"ש בדברי הרי"ף דפסק כרב כהנא משום דמתניתין דחמש פרוטות דייקא כוותי' בודאי לא הוצרך להביאה, דאי משום דיוקא דיש אונאה לפרוטות לית לי' ואי משום גופה דמוכר לבשם אין דינם כשטרות פשיטא כדפריך הש"ס. אבל מ"מ הא גופא דפשיטא לן דמוכר לבשם הוי כשאר מטלטלין הוא רק לבתר דידעינן דטעם מיעוטא דשטרות הוא משום דאין עומדין אלא לראי' שבהן ולפיכך הוצרך הרי"ף להביא טעם מיעוט השטרות. וכ"ח אכתי מאי נ"מ לדינא והרי מ"מ אין אונאה לפרוטות, ז"א דשפיר נ"מ טובא למוכר שטרות הרבה לבשם דאיכא אינאה במעה כסף, והש"ס דקאמר לאפוקי מדרב כהנא הוא משום דמחמת פירכא דפשיטא בעל כרחך צריך לאוקמי באונאה דפרוטות כפי שהוא רגיל במכירה לבשם. וראי' ברורה לזה דמדיוקא של הסמ"ע ממאי דלא הביאו בהעתקת הגמ' טעמא דהקדש ליכא למוכח דסברי דאין דין זה נוהג בזמנינו בהקדש עניים וכו', שהרי האו"ז סבר דהקדש עניים לא מקרי רעהו ואחיך כמש"נ ואפילו הכי באור זרוע החדש לב"מ שנדפס בירושלם תוב"ב הביא רק רישא דברייתא בטעם המיעוט של עבדים ושטרות וקרקעות ומיעוטא דאחיו ולא הקדש השמיט אע"ג דלשיטתו נוהג הוא בזמנינו בהקדש עניים, ובע"כ צ"ל דסמיך אמאי דהביא במתני' שההקדשות אין להם אונאה וה"נ י"ל להרי"ף. ועיי' ביראים (סי' רנ"ט) שלא הביא ג"כ סיומא דברייתא דאתיו ולא הקדש אע"ג שדרכו להביא גם מידי דלא נהיגי עכשיו. מיהא הא איכא למידחי דדרכו של הר"א ז"ל ביראים ע"פ הרוב להביא ענינים בשביל דבר שיחדש בהן, וה"נ הביא לרישא דברייתא עד אחר שטרות בשביל החידוש בענין זה שבא ביראים השלם (סי' קכ"ז), אלא שביראים הישן נשמט כל הענין כידוע שהוא מקוצר. ועיי' בבה"ג בב"מ שהביא לכל הברייתא וגם לסיפא דאחיו ולא הקדש. סוף דבר דמדיוקו של הסמ"ע ליכא למשמע ולא מידי ודעת הרי"ף בזה אינה מוכרעת

עכ"פ הא מיהא חזינן דדעת רה"ג ורבנו ירוחם ואו"ז דדין בתי כנסיות כהקדש שאין להם אונאה, וא"כ בנ"ד שכבר קבלו הפועלים שכרם ואנו באים להוציא מידם בודאי יכול המוחזק לומר קים לי כרה"ג ורי"ו זאו"ז דאין אונאה

ד) עוד יש לדון דלא יהא כאן דין אונאה מטעם אחר דמבואר בשו"ע (סי' רכ"ז) דפועל דינו כקרקע ואין אונאה לקרקעות, אלא דלא פירש כת"ר אם היו שכירי יום או קבלנים וקבלן יש לו אונאה כמבואר שם בשו"ע. אמנם