דבר אברהם - ב קז

בע"כ פירושו דצריך להודיעה, אלא דהתם צריך להודיעה רק לה משום דאביה מכרה כבר מדעתו והכא בקטנה מודיע לאביה ובנערה לה או לאביה. וכן משמע בחי' הריטב"א שם (מ"ד.) וז"ל התם במאמר בע"כ ורבי היא, פי' ומתני' קטנה מדעת אביה לאו ברצונו אלא מידיעתו שצריך להודיעו כדאמרן בפ"ק שצריך לידיעה עכ"ל, וכוונתו ליעוד כמ"ש ועיי' במקנה (דף י"ט) דמדמי היעוד להודעת גט ולפ"ז י"ל כן גם אי מאמר דאורייתא, אבל אינו נכון ואין להאריך בזה

ולענין הקושיא על שי' העיטור מתלוה וקדיש בכספא וכן בתלוהו וזבין ע"י קנין כסף י"ל דבעצם זכיית הכסף אין החוכר והמתקדשת ממאנים כלל וכל עיקר אונסם הוא רק בגוף המכירה וההתקדשות, וכיון דע"ז נתרצו ע"י כפיי' דאמרינן אגב אונסא גמרי ומקנו נעשה כבר זכיית הכסף ברצון

יא) אחרי ערכו דברים אלו ראיתי בס' שער משפט (סי' קצ"ט סק"א) שעמד על המחקר במכר במלוה אחאי לא קנה הא תמיד איכא גם הנאת מחילת מלוה ואי דלא אמר בהנאת מחילת מלוה מ"מ הא הוי כההיא דר"ס רס"ח בנפל עלי' דקני בד"א אע"ג דלא מכוין לקנין זה כיון דמכוין מיהא לקנות, כחו שכתבנו אנחנו למעלה ובתר הכי כ' ליישב דברי הרמב"ם במה שפסק דמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר קנה, דבאמת במלוה איכא נמי הנאת מחילת מלוה, אלא דאינה מקודשת בזה דלענין הנאת המחילה שלא פירשה הוי כנתן הוא ואמרה היא ועוד גריעא מינה דאפילו ספיקא לא הוי יעו"ש, וא"כ במכר דלא שייך חסרון זה קנה. אבל במחכ"ת טעה בזה. דגם על דעתי עלתה לומר ליישב דברי הרמב"ם בדרך יותר מרווחת לפמ"ש לעיל אות ד' דבאשה לא שייך לומר שיקנה בקנין המועיל שלא נתכוין לו משום דאיכא קפידת האשה, אבל במכר שאין קפידא בזה מצד המקנה, דדוקא אשה קפדה אנפשה, קנה מטעם הנאת המחילה אבל חזרתי בי דדעת הרמב"ם עצתו היא דהנאת מחילת מלוה מהני רק אם בשעת ההלואה אחר כן ולא אח"כ כמבואר בדבריו (פ"ה מאישות הט"ו) ולמה יקנה במכר במלוה ישנה דאיירי בה הרמב"ם שאין בה הנאת מחילה לדעתו וא"כ נסתרו גם דברי השעמ"ש. עוד ראיתי שם אם גם בקנין כסף שאינו מכוין לו קונה כל, שמתכוין לקנות אפילו בקנין אחר, אבל מטעם אחר ולאו מטעמא דכתיבנא לעיל בהגה"ה לאות ד', וטעם השעמ"ש נסתר קצת ממה שבא לפנינו

סימן יט

לרב אחר

ע"ד גבאי בית הכנסת ששכרו פועלים לבנות איזה בנין לצורך ביהכ"נ וכבר גמרו מלאכתם ושלמו להם כפי שהושוו ביניהם ואח"כ נודע להגבאים שנתאנו ביותר משתות ותובעים, הם מהפועלים להחזיר אונאה, הנני להשיב בקצרה כדאתחזיא לי לפום רהיטא להלכה ולא למעשה וכת"ר את אשר יבחר יקרב

א) הנה בהקדשות תנינן בב"מ (דף נ"ו ע"א) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות, ואמרינן עלה בגמ' הקדישות אמר קרא אחיו אחיו ולא הקדש, אמנם לענין בתי כנסיות כתב הסמ"ע (סי' רכ"ז ס"ק מ"ט) וז"ל ודע דבטור לא מנה הקדשות בהדי הני דלית כהו אונאה והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה דמנה הקדשות בהדי הני דלית בהו אונאה אבל בהעתיקם הגמ' וכתבו טעם למה אין בהם אונאה השמיטו זה דהקדש, ונ"ל דטעמייהו דס"ל דבזמנינו אין לט הקדש דבדק הבית אלא הקדש מתנות עניים ודבית הכנסת ודין תולין גמור יש לו כמ"ש הרא"ש בהדיא והטור הביאו בס"ס צ"ה בס"ס רי"ב ע"ש גם בא"ח סי' קנ"ג והרי הוא בכלל עמיתך רש בו אונאה עכ"ל. ובב"י הביא דברי רי"ו שכתב דמדברי הרי"ף נראה דיש אונאה להקדש עניים והקדש בית הכנסת, והב"י כתב דמדברי הטור נראה כהרי"ף, וכתב בדרישה דנראה דזוהי כוונתם מדלא הביא הרי"ף דרשא דאחיו ולא הקדש והטור לא הזכיר הקדשות כלל. והנה לכאורה נראה דגם להסמ"ע לאו דכו"ע היא אלא דהטור הכי ס"ל מדלא מנה הקדשות אבל המחבר שם דמנה הקדשות ס"ל דבתי כנסיות נמי כהקדשות לענין זה דאל"ה אמאי מנה הקדשות דלא נהיגי השתא. ומ"מ אין זה מוכיח כ"כ די"ל דנמשך אחר הרמב"ם כדרכו ז"ל ונקט אגב גררא גם מידי דלא נהיגי דכיון דחזזין דהטור הכי ס"ל ושלדעתו כן היא שי' הרי"ף והרא"ש לא נייח לן לומר דהמחבר פליג עלייהו ולא יזכיר הכרעתו בב"י. וכן ראיתי בספרי האחרונים שתפסו דברי הסמ"ע כהלכה פסיקה באין חולק. אבל באמת אין דין זה מוסכם אליבא דכ"ע. שהרי רב האי גאון בס' המקח (שער נ"ו) כתב מפורש דהקדש לעניים ושל בתי כנסיות דינן כהקדשות ואין להם אינאה ורבנו ירוחם הסכים עמו כמובא בב"י. וכן מצינו עוד מרבוותא דס"ל דהקדש עניים דינם כהקדשות ולא כממון הדיוט דבטוש"ע יו"ד (סי' ק"ם) מבואר דמעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך בית הכנסת אסור להלוותן ברבית קצוצה, ומקור הדין הוא מתשובות הרא"ש כלל י"ג וז"ל (בסי' ח') דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש של בה"ב משום דכתיב אחיך ולא של הקדש שהוא לגבוה כדדרשינן שור של רעהו ולא שור של הקדש, אבל להקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לת"ת העניים והתלמידים בכלל אחיך הם ורעהו הם. והביא רבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל ראי' על זה מההיא דס"פ החובל ההיא ארנקי דצדקה כו' אפקדי' ר"י גבי ההוא גברא וגנבוה אתא לקמי' דר"י וחייבי' א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל שאני פומבדיתא דמיקץ קץ להו. ואם איתא דעניים לאו בכלל רעהו נינהו אמאי צריך למדרש לשמור ולא לחלק לעניים תיפוק לי' מדכתיב בפקדון איש כי יתן אל רעהו כו' אלא ודאי עניים בכלל רעהו הם עכ"ל. אבל באו"ז הל' צדקה (סי' ל') דחה לראי' זו וז"ל דמשבאת הצדקה לעני שוב אינה קרוי' צדקה אלא ממון הדיוט גמור הוה והיכי דקייץ להו הו"ל כאלו באת לידם כדפירש"י זצ"ל דהו"ל כמי שהפקידו עניים עצמן וה"נ דאסור להלוות ברבית אבל היכי דלא באת הצדקה ליד עניים ולא קייץ יש לה דין הקדש שפטור עליה ואפילו פשע בה הלכך יש לי ללמד אדרבא מהכא דכל היכי דלא קייץ להו ולא באת ליד עני דדין הקדש יש לה ואין לה רבית הלכך אותם בנ"א שנודרים כספם ונותנים שהקרן יהי' קיים והריוח יחלקו לעניים ודאי אותו קרן הצדקה דין הקדש יש לה ומותר להלוות ברבית קצוצה דאורייתא עכ"ל. ובתשובות מהר"ם מרוטנבורג ח"ג (סי' תכ"ה) באה בענין זה תשובה מה"ר חיים בר' מכיר והביא ראיית המהר"ם ז"ל מפ' החובל לאסור ובתוך דבריו כתב וז"ל ושמעתי שה"ר יצחק מווינא הי' מתיר והי' דוחה ראי' זאת ולא שמעתי איך דחה ונ"ל דאפשר דנפקא מרעהו ומה שהסמיך על קרא דלשמור אגב לקרוע ולאבד נקטי וכה"ג אמר בפ' אלו מציאות והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כהן והיא בבית הקברות או שאבידתו מרובה משל חבירו או זקן ואינה לפי כבודו ומסיק דלא איצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו עכ"ל, ויש להעיר על דברי ר"ח דאף דמברייתא דלשמור ולא לחלק יש לדחות כמ"ש מ"ח מדפריך אביי לר"י מברייתא זו ולא פריך בפשיטות מרעהו עדיין קשה, ובאמת נראה מתשובות הרא"ש דמהר"ם ז"ל לאו מגופה דבריתא נסתייע אלא מפירכת אביי דאל"ה לא הוה לי' להביא כל הסוגיא אלא הברייתא בקצרה, וכן הבין במל"מ (פ"ד ממלוה הי"ד) ונתקשה שם איצטריך המהר"ם לזה ולא הביא מבריתא גופה וכתב שם ליישב יפרש, ולפי האמור מבואר דמברייתא גופה באחת אין להסתייע כדחיית ר"ח ורק מפירכת