דבר אברהם - ב קו

ביד האדון ליעדה תוך שש אה"נ שיכול לקדשה גם בכסף אחר, ואפשר דה"ה גם בביאה ושטר. והא דאמר ריב"י אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, היינו דוקא כשרוצה לקדשה בכסף מכירתה אבל אם מקדשה בכסף אחר אה"נ דמקודשת אע"פ שאין שהות כדי לעשות שו"פ, [דהא למ"ד דריב"י סבר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו לא בעינן שתהא ראויה אז לפדייה כמבואר בסוגיין]. אח"ז ראיתי בס' מנ"ח (מצוה מ"ג) שכ' דרבנן נמי ס"ל לדריב"י והיכא דלא מצי חייל יעוד למפרע כגון שהי' נשוי אחותה מיעדה בתוך שש אחר מיתת אחותה לכו"ע, והביא לה מירושלמי (פ"א ה"ב), והתם משמע נמי דגם בכסף אתר יכול ליעדה עיי"ש בגירסת הק"ע והפ"מ, ויש להאריך בזה ולא עיינתי לע"ע היטב בדברים אלו. והשתא איכא למימר דבאמת היכא דמייעדה בעל כרחה אינה מקודשת בשוה כסף ולא יוכל לקדשה מכסף מכירתה אלא נותן לה כסף אחר, וריב"י מיירי רק במקדשה מדעתה דאז מקודשת גם בשוה כסף, ולא יקשה מכאן ולא מידי להמהרי"ט. והשתא הכי כיון דבכל הסוגיא ביעוד מדעת עסקינן הדרא קושיא לדוכתא להני רבוותא דפירשו בהא דר"נ דבמלוה גופה או במשכון הוא דמקדשה ויליף לה מדריב"י מנ"ל לר"נ הא דילמא בדריב"י בהנאת מחילת מלוה מקדשה, והשתא ליכא לתרוצי כמ"ש דביעוד בעל כרחה א"א לומר דמקדשה בהנאת מחילה דאין כאן הנאה כשהוא בעל כרחה, דהא ביעוד מדעת עסקינן. וע"כ הוצרכנו למה שכתבנו דליכא למימר דבהנאת מחילה מקדשה דא"כ לא הוה סגי בשיש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה דאז לא הויא הנאת המחילה והפיוס שוה פרוטה והוה בעינן שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו הרבה פרוטות

ולפמ"ש מיושב לי נמי מ"ש הרשב"א וז"ל ואמר רבא כו' המקדש במלוה שיש עלי' משכון כו' ואיכא למידק מ"ש מדריב"י תיפוק לי' מדר' יצחק דאמר ב"ח קונה משכון ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמעינן אלא משכון דאחרים אבל משכון דידה לא שמענו דדלמא דעתה אמלוה אבל מדריב"י שמענו אפילו משכון דידה עכ"ל, והוא תמוה דא"כ היאך מסתייע מדריב"י ודלמא אה"נ דבאשה דעלמא אינה מקודשת מה"ט דדעתה אמלוה ויעוד שאני שהוא בע"כ ולא איכפת לן בדעתה אלא מכיון דיהיב לה מיהא הנאה מיקדשא בה ודוחק לומר דכיון דאין דעתה על המשכון אין לה הנאה מזה דאטו מישתלי הנאת המשכון, אנן הרי הכי קאמרינן דאין דעתה ואינה מתרצית בסתמא לזה ולמ"ש דהכא רק ביעוד מדעת קא עסקינן א"ש. ואי לאו דברינו צריך לדחוק דהו"א דבמשכון דאחרים יהיב לה קניינו שבגוף המשכון אבל במשכון דידה מכיון שמחל לה החוב פקע קניינו במשכון ולא יהיב לה בי' ולא מידי קמ"ל מדריב"י דכיון דבב"א הם באים חשיב כיהיב לה משכון. ואף שאין לשון הרשב"א הולם כוונה זו בכ"ז בלשון הרמב"ן שהוא כנראה היש מפרשים שנתכוין להם הרשב"א אולי יש לצמצמה, דז"ל אבל במשכון דידה אע"פ שהיא קונה משכון אימא דעתה אמלוה שהוא מוחל לה ולאו אגוף משכון לפי שאף היא יש לה בו קנין הגוף קמ"ל עכ"ל, והוא לכאורה שפת יתר, אבל גם זה דחוק דבאמת בא להסביר אמאי אין דעתה יותר על המשכון כדאמרינן בעלמא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ויעיי' בריטב"א, וצ"ע

וכאשר בינותי בספרים מצאתי שכבר הרגיש בזה הרב מהרי"ד בביאורו לירושלמי (פ"א ה"ב) והביא שכן הוא מפורש בירושלמי (פ"ב ה"א) רבי יוסי בעא ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר שמא נותן שו"פ על שו"פ. ובפ"מ תפס כוונה אחרת בדברים אלו יעו"ש. והרב מהרי"ד הבין דפלוגתא דאמוראי היא ור"א דמקמי הכי ס"ל דאדם נותן שו"פ על שו"פ ולפ"ז ניחא דברי התוס' דאפ"ל דר"נ נמי הכי ס"ל, אבל קשה לומר כן, ויעוש"ה בירושלמי

ט) אולם אם בדרך זו נלך דבקדושין בע"כ לא מהני שוה כסף ונניח כמ"ש דסוגיין מיירי רק ביעוד מדעתו א"כ נפלה גם ראייתנו דלעיל אות ה' מדברי התוס' דגם כשמקדשה בע"כ שייך הנאת מחילה ונפלה קושיית האב"מ מעליהם, דהא לאו ביעוד בע"כ עסקינן אלא ביעוד מדעת. וכמו"כ נפל גם תירוצנו למאמר בע"כ דמהני בשביל הנאת הכסף דהא הנאה זו אינה כסף ממש ודינה כשוה כסף ולא מהניא בעל כרחה. אבל לענ"ד נראה דלספקו של המהרי"ט במקדש ע"מ ליתן מאתים זוז ונתן לה שוה כסף בעל כרחה אין אנו צריכין לבוא לידי הספק אם שוה כסף תשוב ככסף מצד הדין אפילו אם לא נתרצה המקבל להחשיבו ככסף, דאפי"ת דמצד הדין הוא חשוב ככסף מ"מ שפיר יש מקום להסתפק בזה משום דבעצם אין בה דין בעל כרחה והתנאי תלוי מתחלה ברצונה ולכן אפשר שיכולה לומר שנתכוונה בתנאה לכסף דוקא ולא לשו"כ וכההיא דאיצטלא, אבל מאי דתלי לה המהרי"ט בילפותא דע"ע דאין ללמוד מיני' דשו"כ ככסף בע"כ ורוצה לומר דמצד הדין אינו כסף כל שלא נתרצית להחשיבו ככסף, דלפ"ז יוצא דגם בקידושי יעוד שהן בע"כ מעיקר הדין ולא בעינן רצונה כלל נמי לא מהני שו"כ, דברים אלו צ"ע טובא. שהרי התוס' עצמם אע"ג דכתבו דליכא למילף נזקין מע"ע דאקיל רחמנא גבי' שלא יטמע בין העכו"ם מ"מ ס"ל מקמי הכי דשו"כ באשה ילפינן מע"ע, וכבר רמז לזה הב"ש. ונראה דלמסקנת התוס' אתיא אשה במה הצד מע"ע ונזקין, וא"כ לבע"כ נמי יש ללמוד ממה הצד, דאף דעיקר התשלומין של נזקין אינן בע"כ של ניזק מ"מ בקבלת השו"כ הוא בע"כ ואינו מתרצה להחשיבו ככסף ואפ"ה חשוב מצד הדין ככסף. ואף דהמהרי"ט אזיל בתר הר"ן ושאר הראשונים שלא כתבו דילפינן שו"כ באשה מע"ע אלא מסברא דנתרצית, מ"מ בודאי גם לדידהו איכא למילף במה הצד מע"ע ונזקין, אלא דבהא דקיימי בקידושי אשה דמדעתה לא איצטריכו להכי, אבל אה"נ דלמסקנא לבתר דכתיב כבר בע"ע ונזקין ישיב איכא למילף מינייהו גם לקידושין דבע"כ ועיי' בעצמ"י ומהרש"א ופנ"י ומקנה מ"ש בביאור דברי התוס' ואין להאריך בזה

י) ועתה נשוב לעיקר דברינו, למה שתירצנו דמאמר בע"כ לרבי ותלוה וקדיש בכספא וזבין להעיטור קונה בהנאת הכסף הבאה ע"י זכות ההשתמשות ולא בגופן ומצד המקדש אין קפידא מה דלא פירש דמקדשה בהכי ובלבד שיכוין לקנותה, הנה אכתי איכא לפקפק דלפ"ז יוצא לן דבר חדש דאפילו לרבי דסבר מאמר בע"כ ה"מ היכא דקידשה סתם דאיכא למימר כסף אין כאן הנאת כסף יש כאן ומיקדשא בהכי, אבל אם מפרש להדיא דקפיד לקדשה בגוף הכסף דוקא ולא בהנאת שמושן אינו קונה בע"כ לפי שלא זכתה היבמה בכסף המאמר כמש"ל, וה"ה בתלוה וקדיש בכספא לשי' העיטור. ועוד דמה שתפסנו בפשיטות דמצד המקדש אין חסרון מאי דלא פירש דמקדשה בההיא הנאה נמי לא ברירא, ולהיפך מצאתי בריטב"א קידושין (דף ו' ע"ב) גבי מקדש במלוה שכ' וז"ל עיקר הפירוש המקדש בגופה של מלוה כו' ולאפוקי היכא שמחל לה המלוה או מקצתה ואמר לה האמ"ל בהנאה שמחלתי לך מלוה זו שהיא מקודשת כו' אלא הכא שקדשה בגוף המלוה אינה מקודשת שאין דעתו אלא לקדש בגוף המלוה ולא בהנאה כו' וכיון דדעתי' אזוזי הו"ל מקדש בדבר שאינו שלו עכ"ל, הרי דדייק לומר שאין דעתו לקדש ודעתי' אזוזי ומשמע דגם מצד המקדש איכא קפידא, וצ"ל דלא דמי לשאר קנינים שאין קפידא בזה מצד הקונה כמש"ל כמו"כ קושיית המקנה בתוס' קדושין עדיין אינה מתיישבת כהוגן כמש"ל סוף אות ד', ועוד אית בה מעקולי ופשורי

והלכך נבחר לשוב לתי' הראשון שכתבנו באות ב', דרבי ס"ל מאמר דרבנן ותקנוהו רבנן שיהא כביאה אע"פ שאינו דומה לה שחסר כאן עיקר מעשה הקנין עי"ז שאינה רוצה לקנות הכסף. ולפ"ז יש ליישב גם קושיית המקנה כיון דרבי גמר לה מביאה אמאי צריך להודיע לה או לאביה ואח"כ יקדשנה, דכיון דרבנן היא י"ל שעשאו קידושיה לענין הודעה כעין יעוד אמרינן אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה ולשי' ר"ת דיעוד