דבר אברהם - ב קה

תקדש בלא שטר שחרור והפקר **(הגה"ה. ודברי התוס' אלו אכתי תמוהים דמ"מ חזרת משכון מיהא יש כאן והאיך יליף מינה לעלמא ללא החזיר לה משכון וע"ז לא שיין תירוץ התוס', וכבר עמד ע"ז המהרש"א וקדמהו הרשב"א בחי' אלא דמדבריו נראה דהתוס' נמי מפרשי דבמלוה עצמה מקדשה ובתוס' שלפנינו מפורש דבהנאת מחילה מקדשה וצ"ע בכ"ז:)** וא"כ להני רבוותא על הנאת מחילת מלוה לא שייך לומר כן, דכיון דע"י הנאת מחילת מלוה מקודשת אימא אה"נ דבהכי הוא דמקדשה ומנ"ל לר"נ למילף למקדש במלוה גופה דמקודשת. ומזה הי' נראה דאדרבא א"א לקיים דבריהם אלא לפי שיטתם דס"ל כר"ת דיעוד בע"כ, והרא"ש אע"ג דלא מיפרשא שיטתי' בזה ע"כ צ"ל דכר"ת ס"ל, ולכן אין לומר דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה משום דס"ל דכל שהוא בע"כ אין כאן הנאה וכמ"ש הא"מ, ופליגי בזה על התוס' דמבואר מדבריהם דשייך הנאת מחילה אע"ג דס"ל יעוד בע"כ, או שבכדי להשוות דעת הראשונים נאמר דהתוס' דהכא לא קיימי בשיטת ר"ת אלא בשי' רש"י דאין יעוד אלא מדעת אבל לר"ת באמת לא שייך לדון בזה הנאת מחילה

ז) וע"ד החידוד הי' מקום לדחות ולומר דלעולם ס"ל נמי להנך רבוותא דגם בע"כ שייך הנאת מחילה ומ"מ מוכח מדריב"י דע"כ במלוה גופה או במשכון מקדש לה ולא בהנאת מחילה, משום דאמרינן התם בסוגיין אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה ולשי' ר"ת פירושו שצריך רק להודיעה ולא שיהי' מרצונה, ואי אמרת דבהנאת מחילה מקדש לה למ"ל קרא שצריך ליעדה פשיטא דאי באינו מודיעה כלל בודאי אין כאן שום הנאה, ומדאצטריך קרא להכי ע"כ דלאו בהנאת מחילה מקדש לה אלא במלוה גופה או במשכון דזה חשוב כסף ממש ולא איכפת לן אם אינו מודיעה. אבל ז"א דאי בשביל ההנאה הו"א דסגי במודיעה רק שהוא מוחל לה המלוה וכבר יש כאן הנאה ובפני עדים יאמר שבהנאה זו הוא מקדשה ואצטריך קרא שיודיע גם אותה שמקדשה

עוד הי' אפ"ל דלפי שיטת הרמב"ם (פ"ה מאישות הט"ו) דהנאת מחילת מלוה היא כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה האמ"ל בהנאת זמן שארויח לה במלוה זו שתהי' בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני, אבל הרווחת זמן של מלוה ישנה לא עדיפא ממלוה עצמה, וכ"ה דעת הר"ח, ע"כ אין לומר הכא דבהנאת מחילת מלוה הוא דמקדשה דהא מלוה ישנה היא. אבל בזה לא נעלה ארוכה להנך רבוותא דכולהו מפרשי ההיא דארווח לה זימנא כרש"י כמבואר בדבריהם

ח) אכן אכן נראה לענ"ד דיש לקיים דברינו, ולעולם י"ל דס"ל נמי להני רבוותא דגם כשהקידושין בע"כ שייך הנאת מחילת מלוה כמש"ל דההנאה מצד עצמה מיהא הנאה הויא ורק בקידושין אינה רוצה, והא דפשיטא לי' לר"נ לשיטתייהו דבגוף המלוה או במשכון הוא מקדשה ולא בהנאת מחילה, הוא משום דענין הנאת מחילת מלוה הוא ששוה לה מה שהיתה נותנת פרוטה לאדם אחר שיפייסהו על כך או לו כמבואר ברש"י ובשאר ראשונים, ודבר פשוט הוא שאין זה שייך אלא כשהי' סך המלוה הרבה יותר מפרוטה שאז שוה הנאת הפיוס או המחילה פרוטה, אבל כשכל סך המלוה הוא רק פרוטה אחת א"א שתהא הנאת הפיוס או המחילה שוה פרוטה אלא פחות מזה, וא"כ אלו באנו לומר דביעוד בהנאת מחילת מלוה הוא דמקדש לה הי' צריך שיהא שהות בסוף שש כדי לעשות עמו הרבה פרוטות שאז תהא הנאת המחילה שוה פרוטה, וכיון דתניא התם להדיא מכאן אמר ר' יוסי ברבי יהודה אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ע"כ צ"ל דלאו בהנאת מחילה מקדשה אלא במלוה גופה או במשכון ובאמת היא תמיה עצומה על התוס' דמפרשי לה משום הנאת מחילת מלוה. [ואולי י"ל דהתוס' ס"ל דהא דאמרו שיש שהות ביום כדי לעשות עמו שו"פ לאו דוקא אלא שהנאת המחילה שוה פרוטה]. וכ"ת דלפ"ז במאמר בע"כ שבאנו עלה מטעם הנאת הכסף נמי ליבעי למיתב לה טפי מפרוטה בכדי שתעלה ההנאה לשו"פ, ז"א דשאני הכא שאנו באין עלה בשביל ההנאה הבאה מזכות ההשתמשות בכסף וכל שיש בכסף פרוטה זכות ההשתמשות נמי שוה פרוטה דהיינו הך

ולא עוד אלא דיכילנא להכריח דכ"ז אינו שייך לדברינו ובלא"ה נמי אתה צריך לפרש כמ"ש, דאפי"ת דלא כדברינו אלא כהאבני מלואים דכל שהקידושין בע"כ לא שייך לדון הנאת מחילת מלוה, מ"מ ע"כ אתה צריך לומר דלחו היינו טעמא דרבוותא במה שאין היעוד ע"י הנאת מחילת מלוה משום שאין זו חשובה הנאה כשמייעדה בע"כ, דאפי"ת הכי אכתי לא ועלה ארוכה והקושיא במקומה עומדת. דהנה הב"ש (סי' כ"ז סק"ב) הביא משם מהרי"ט (והוא בריש החי' לרי"ף) דאם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בע"כ לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובעל כרחה. ובמהרי"ט מבואר דמספקא לי' בהאי דינא וטעמו משום דהקשו הראשונים מנ"ל דשוה כסף לענין קידושין וקנין ככסף והרי גבי ע"ע אצטריך ריבויא דישיב לרבות ש"כ וגבי נזיקין נמי אצטריך ריבוי הא לאו הכי הוה בעינן כסף דוקא, ותירצו דגבי ע"ע ונזקין אצטריכו קראי לרבויי כל חד וחד למילתי' ע"ע משום שיוצא בע"כ ונזיקין דאחמור בהו רחמנא לשלם ממיטב אבל לענין מקנה ששניהם מתרצים מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף, וא"כ בנתינה בע"כ אפשר דבעינן דוקא כסף ולא שוה כסף דהא אינו מתרצה וליכא סברא ומהיכא נילף לה אי מע"ע לא מצי למילף דאקיל רחמנא גבי' שלא יטמע בין העכו"ם כמ"ש התוס' יעו"ש. והוא תמוה טובא שהרי יעוד לדעת כל הני רבוותא בע"כ ומ"מ מקדשה בשוה כסף דהיינו מלוה והנאת מחילת מלוה ומשכון. [איברא דלפמ"ש הא"מ שהזכרנו דמלוה נמי הוי כסף אלא שאין בה הנאה יש ליישב קצת דיש כאן כסף היינו מלוה וכל עיקר חסרה כאן ההנאה וע"ז מסתייה הנאת המחילה או חזרת המשכון. אבל מלבד דדוחק הוא שיהיו הקידושין בצירוף המלוה והנאת מחילתה או המשכון ויש לדקדק עוד אם כה"ג מהני לפי סברת המהרי"ט, הנה עיקר דברי הא"מ אינם מוכרחים ואכמ"ל]. ומצאתי שעמד ע"ז המקנה בק"א (סי' כ"ז) וכתב דיש לדחות דמיעוד ליכא למילף, תדע דלא ילפינן עיקר קידושי כסף וש"כ מיעוד וע"כ צ"ל דיעוד חידוש הוא. ותמיהני דא"כ היכי יליף ר"נ בשמעתין מיעוד דמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת, הרי דילפינן מיעוד ולא אמרינן חידוש הוא. ומה שהכריח לה מדלא ילפינן עיקר קידושי כסף מיעוד נמי תמוה, אטו נאמר ביעוד להדיא קדושי כסף כי היכי דנילף מיני' לעלמא, אדרבא אלמלא למדנו קידושי כסף מעלמא הוה אמינא דאינה מיעדה אלא בשטר וביאה ולא בכסף. ואף דלרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו לא מצינו קידושי יעוד אלא כשמתחילין מעכשיו משעת מכירה ולא במקדשה בתוך שש וממילא א"א להיות בה קידושי ביאה או שטר שהרי מתחלה הוא קונה אותה לשפחות, [ועיי' ברש"י דלרבנן דמעות הראשונות לקידושין ניתנו הוי כקיבל אב ע"מ להתייעד וקדושי יעוד תלוין באב, וכן משמע בסוגיא דלעיל דלרבנן אינו מוכרה לשפחות אחר יעוד יעו"ש, וי"ל דע"מ קדושי כסף מסרה ולא ע"מ קדושי ביאה ושטר], זהו רק לבתר דידעינן קדושי כסף באשה דהשתא אמרינן מעות הראשונות לקידושין ניתנו וממילא א"א ליעד בביאה ושטר שהן רק בתוך שש [או שלא מסרה ע"מ קדושי אלו], אבל אילו לא הוה ידעינן קדושי כסף כל עיקר אה"נ דבע"כ הוה אמרינן דמייעדה בביאה ושטר. [ולריב"י יבואר לפנינו]. ומה שכ' דלא ילפינן מיעוד שוה כסף נמי אינו דהא לא אצטריך לן אי למאן דגמר לה מסברא אי למאן דגמר מע"ע. והשתא הדר קשה האיך מהני יעוד בע"כ בשוה כסף לריב"י. לכן הי' נראה לחדש דדוקא לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו [ותלויין הן בדעת האב] א"א ליעד אלא בכסף זה שמסר לאב ולא בביאה ושטר תוך שש, אבל לריב"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אלא שהרשות