דבר אברהם - ב קד

וה"נ במי שאינה זוכב בכסף דיכול לחזור וליטלו הימנה ואשתכח דהנאת כסף נמי ליכא כמ"ש, משא"כ במאמר דיבמה בע"כ דלא בעינן דעתה כל עיקר ואין כחה יפה לומר בזו איני רוצה ליקדש ובת זכיי' נמי הויא דאפילו קטנה זוכה בדעת אחרת מקנה שפיר נקנית בכסף בעל כרחה, דנהי דאין מזכין לאדם בעל כרחו ואין כאן נתינת כסף משום דלא קניא לי' הא מ"מ הנאת כסף יש כאן שהרי יכולה היא להשתמש בו להנאתה אם תרצה והנאה זו אינה חסרה שום קנין שהרי ליהנות ממנו יכולה בלא קנין. וכ"ת כמ"ש דכיון דלא קניא לי' יכול הוא לחזור וליטלו הימנה ונמצא שגם הנאת כסף אין כאן, ז"א דוה שייך רק במי שאין לו דין זכיי' כלל וכדהוה קיימינן בקושיית התוס' דקטנה אין לה זכיי' כלל אפילו בדעת אחרת מקנה, משא"כ הכא בבת זכיי' דאי בעיא קניא לי' לכסף הקידושין אלא דאיהי דקא מעכבא שאינה רוצה לזכות בו שפיר אינו יכול לחזור וליטול הימנה, דכל זמן שיבוא לחזור וליטלו הימנה יכולה היא שתאמר לי' רצוי ליקדש וזכינא בכסף הקידושין. וכעין זה מצאתי בנתה"מ (סו"ס ר"ה) שכ' דהמאנס את חבירו לקנות אף שהלוקח יכול לבטל את המקח מ"מ המאנס אינו יכול לבטל המקח דדמי להא דסי' ר' סעיף י"א דהנוטל כלי מבית האומן ע"מ לבקרו אין המוכר יכול לחזור בו וה"נ הוי כתולה הקנין ברצון הקינה. וכיון שכן לעולם א"ת לה הנאת כסף ע"י רשות ההשתמשות אע"פ שבאחת אינה קונה גוף הכסף ויזה הוא דמיקדשא. ואי דלא אמר לה דמקדשה בהנאת כסף אלא בגוף הכסף לא איכפת לן בזה ולא מידי, דכבר כתבנו דמצד המקדש אין קפידא ולא בעינן כוונה לאותו קנין דוקא ובלבד שיכוון לקנות ואפילו ע"י קנין אחר, וקפידת יבמה לא מעכבא דבעל כרחה היא נקנית. ואין זה שייך אלא בעל כרחה דיבמה ולא בעל כרחו ואונסו דיבם שהרי אינו מקנה הכסף כשאין בו דין דתלוהו וזבין. ומיושב נמי הקושיא שהזכרנו על בעל העיטור דאע"ג דתליוהו וקני לא קנה מ"מ תליוה וקדיש בכספא מקודשת, דאף דזכיית כסף אין כאן מ"מ הנאת כסף יש כאן ובהכי מיקדשא, וה"ה בכל תליוהו וזבין פ"י קנין כסף

ועפ"ז יש לישב גם קושיית המקנה על התוס' קידושין אמאי כתבו דאפילו לרבי דמאמר בפ"כ מ"מ צריך להודיעה תחלה ואח"כ יקדשנה בע"כ והרי רבי יליף מאמר מביאה וביאה מהניא אע"פ שאינה יודעת כלל, ולפמ"ש מיושב קצת די"ל שאין כוונת התוס' דצריך להודיעה שיקדשנה אלא שצריך להודיעה שיתן לה כסף לאפוקי זורק לתוך חצרה והיא אינה יודעת מזה, דכיון דכל עיקר הקידושין אינו מצד זכיית הכסף עצמו אלא מצד הנאת הכסף שיש לה א"כ אין זה שייך אלא במודיעה לכה"פ שנותן לה כסף ולא כשאינה יודעת כלום, משא"כ בביאה דלא שייך לומר כן. ומ"מ עדיין יש לפקפק ע"ז וגם דחוק הוא בלשון התוס' שההודעה תהא רק על נתינת הכסף, ולהלן יבואר עוד בס"ד

ה) ולכאורה יש לדחות כל דברינו, דכיון דעיקר הקידושין הוא רק בהנאת הכסף היאך מהני בעל כרחה והרי כיון שאינה רוצה אין כאן הנאה. אבל ז"א דודאי אותה ההנאה שהוא נותן לה הוא דבר המהנה מצד עצמה ומה שאינה רוצה הוא רק בעיקר הקידושין ואין זה סותר את גוף ההנאה. וראי' ברורה לזה מהא דקידושין (דף י"ט ע"א) המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדריב"י לאו אמר ריב"י מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו האי הלואה היא והיא גופא משכון היא וכי משייר בה שו"פ ומייעד הוו קידושין ה"נ לא שנא, וכתבו התוס' (ד"ה במלוה) וז"ל אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה כו' אלא אפילו במשכון בשפת הלואה איירי ואפי' אין מחזיר לה משכון אלא לה את המלוה כו' וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן דמקודשת לעיל ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי, וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מילתא דר' יוסי דמקודשת עכ"ל, והתוס' עצמם לעיל (דף ה' ע"א ד"ה שכן) ס"ל דיעוד בע"כ וא"כ היאך מקודשת בהנאת מחילת מלוה והרי לא ניחא לה בהא, אע"כ כמ"ש דמה שאינה רוצה בקידושין אינו סותר לגוף ההנאה. איברא דראיתי בס' אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק כ"ז) דמה"ט תמה על דברי התוס' דלשיטתם דיעוד בפ"כ היאך שייך הנאה בפ"כ והניח בצ"ע, ולדידי לא קשיא לי מידי כמ"ש דאין ההנאה תלוי' כלל במה שהקידושין בע"כ והוי דוגמת הנאת ביאה דחשיבא הנאה גם בע"כ יעוי' תוס' ב"ב (דף מ"ח ד"ה קדיש) ואין לערבן זב"ז. [כעין דוגמא עיי' בר"ן גיטין בסוגיא דפרוזבול ד"ה ומסתברא]

ו) אולם אכתי יש לדקדק על דברינו מסוגיא זו. והנה לשי' התוס' דבהנאת מחילת מלוה הוא דמקדש לה ומסתייע מדריב"י דלא תימא דבאיכא משכון גרע דלא סמכה דעתה אין להקשות מאי סייעתא היא מיעוד ודילמא באמת לא סמכה דעתה בלא חזרת המשכון ובאשה דעלמא אה"נ דלא מהני אלא דיעוד שאני שהוא בפ"כ ולא איכפת לן בסמיכת דעתה וקפידתה, משום דחסרון דלא סמכה דעתה אינו מצד קפידת האשה שלא להתקדש בזה כי היכי דתידון בה לומר דכל שהקידושין בפ"כ לא איכפת לן בה, אלא דכל דלא סמכה דעתה אין לה הנאה כלל, תדע דבמקדש במלוה שביד אחרים אמרינן לקמן (דף מ"ח ע"א) דלרבנן אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה ואע"פ שהיא מתרצית בזה, הרי דחשוב כמו שאין לה הנאה והוי כנתרצית להתקדש בלא כסף דלא מהני, וא"כ גם במתקדשת בע"כ נמי לא מהני ושפיר מסתייע מיעוד דגם בלא חזרת המשכון סמכה דעתה ואל"ה לא הוה מהני. אמנם זהו רק לשי' התוס' אבל שי' הרא"ש ועוד מרבוותא בסוגיין דבמלוה גופה הוא דקא מקדש לה ולא בהנאת מחילת מלוה, דאע"ג דמלוה בעלמא לא מהני הכא שיש עלה משכון עדיפא דנהנית מן המשכון, וע"ז יקשה מאי סייעתא היא מיעוד דילמא לעולם היכא דמקדש לה בגוף המלוה אינה מקודשת אפי' בשיש עלה משכון ויעוד שאני שהוא בפ"כ ולכן אע"ג דאיהו במלוה הוא דמקדשה וזה לא מהני מ"מ הא איכא נמי הנאת מחילת מלוה ובזה היא מתקדשת, ואע"ג דלא אמר לה בהנאת מחילת מלוה ולא נתרצית ליקדש בהכי לא איכפת לן כיון דבע"כ הוא, ומצד המקדש נמי אין קפידא כמש"ל כיון דמכוון מיהא לקנותה. איברא די"ל דהני רבוותא ס"ל כשי' רש"י דאין יעוד בע"כ דידה וכ"ה שי' הרמב"ם (פ"ד מעבדים ה"ח), אלא דעדיין יקשה להרשב"א והריטב"א דבסוגיין פירשו נמי כהרא"ש דבמלוה גופה הוא דמקדש לה ולעיל (דף ה') ס"ל כר"ת דיעוד בפ"כ והדר קשה מאי סייעתא היא מיעוד. וכן יקשה לשי' הרמב"ן דמפרש לה דמקדשה במשכון דמדר' יצחק לא שמעינן אלא במשכנו שלא בשפת הלואתו ומדריב"י אנו למדים אפי' משכנו בשעת הלואתו ואיהו ס"ל נמי כר"ת דיעוד בע"כ. ועוד יותר מזה דאפי' לשי' רש"י דאין יעוד בע"כ נמי תקשה להני רבוותא האיך מוכיח ר"ג מדריב"י דמקדש בגוף המלוה שיש עלי' משכון או במשכון שבשעת הלואה להרמב"ן דמקודשת ודילמא ביעוד באמת בהנאת מחילת מלוה הוא דמקדש לה בפירוש ולאו במלוה גופה. ואין לומר דפשיטא לי' לר"נ דלאו בהנאת מחילה מקדש לה אלא במלוה עצמה, דוגמת מה שכתבו התוס' לפי פירושם דיליף מהכא דגם בלא חזרת משכון מקודשת פ"י מחילת המלוה והקשו לעצמם וז"ל וא"ת היכי נילף מריב"י מיעוד והלא ביעוד מחזיר לה המשכון היינו גופה דהא גופה משכון היא והכא אין מחזיר לה משכון וי"ל דפשיטא לי' דאין עיקר היעוד בחזרת משכון אלא מחמת מחילת שעבוד המלוה לחוד עכ"ל, וה"נ נימא להני רבוותא לענין מחילת המלוה, דז"א דאין כוונת התוס' דפשיטא לי' שאינו מקדשה בפועל בחזרת המשכון אע"ג דאלו הוה מקדשה בי' הויא מקודשת, דזה באמת לא פשיטא כלל ומנא לי' הא, ומכש"כ לשי' התוס' דיעוד בע"כ ליהני גם אם לא אמר לה בפירוש דמקדשה בהכי כמש"ל, אלא כוונתם היא דפשיטא לי' שאין היעוד מועיל ע"י המשכון אפי' אי הוה מקדשה בה משום דלא קני לה לגופה וכדמסקו התוס' בתר הכי דנראה דס"ל לריב"י עבד עברי אין גופו קנוי ואפילו אי גופו קנוי איך