דבר אברהם - ב קג

הקושיא על העיטור מתלויה וקדיש בכספא דקידושין קידושין

ד) וע"ד החידוד אמרתי לתרץ דהנה אמרינן בקידושין (דף ו' ע"ב) המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת כו' הנאת מלוה ה"ד דארווח לה זימנא. ולכאורה קשה קידשה במלוה אמאי אינה מקודשת והרי הנאת מחילת מלוה נמי אית בה. אמנם פשיט הוא דאע"ג דאלו הוה מקדש לה בההיא הנאה הויא מקודשת מ"מ השתא מיהא במלוה גופה הוא דמקדש לה ולאו בהנאת מחילה ומלוה גופה לאו מידי הוא, כמבואר בראשונים ואחרונים שם ועיי' בתוס' כתובות (דף ע"ד ע"א ד"ה המקדש). ונראה דחסרון זה מאי דלא פירש לה דמקדשה בהנאת מחילה דאית בה הוא רק מצד האשה המתקדשת לחודא דלא ניחא לה ליקדש אלא במלוה גופה ולא בהנאת מחילתה, אבל מצד האיש המקדש לאו חסרון הוא דכיון דמכוין לקדשה ומטיא לה מיניה הנאת מחילה אע"ג דאיהי ע"י מלוה גופא הוא דמכוין לקדשה וזו אינה קונה מ"מ אי לאו קפידת האשה הוה קני לה ע"י הנאת המחילה כיון דמכוין מיהא לקנות, דה"נ אשכחן בעלמא בעושה שני קנינים אחד המועיל ואחד שאינו מועיל ומתכוין לקנות ע"י זה שאינו מועיל דקנה ואפילו שלא בדעת אחרת מקנה כיון דמכוין מיהא לקנות, כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' רס"ח ס"א) בראה את המציאה ונפל עלי' דקנה משום ד"א והאריכו בזה האחרונים ז"ל, עיי' בתשובות רעק"א (סי' ל"ז) ועוד, **(הגה"ה. אמנם יש להסתפק דעד כאן לא אמרינן דעושה שני קנינים ומכוין באחד קונה גם בזה שאינו מתכוין לו אלא בשאר קנינים כמו משיכה והגבהה דמצד עצמן מעשה קנין נינהו אבל בכסף אפשר דלא אמרינן הכי, משום דאי לא יהיב לי' לשם קנין אינו חשוב כלל כדבר הקונה, וצ"ע: והנני להעיר עוד לענין מה שתלו לדין זה בהא דב"מ (דף י'.) אי אמרינן כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא לי' דנקני כד' אמות לא ניחא לי' דנקני או לא, דמצאתי בשו"ת הר"י מיגאש (סי' ק"ו) שכ' לענין מוחל חוב ועשה גם קנין שאינו מועיל דנמחל החוב אע"פ שבסל הקנין וז"ל ואין דרך זה דומה למה שאמרו כיון דנפל גלי אדעתי' כו' לפי שהטעם שם שלא קנו לי' ד"א לפי שמכיון שגלה בדעתו דלא ניחא לי' דליקנו לי' ד"א דידי' איגלאי מילתא דהני ד"א לאו חצרו הן כלל כדי שתקנה לי' לפי שלא תקנו שד"א של אדם קונות לו בכל מקום אא"כ היתה כוונת אותו אדם שיהיו לו אותם ד"א כחצרו אבל אם אינו מתכוון לזה ואינו מתרצה בו הנה חזרו להיות ד"א הללו שאין לו בהם זכות כלל והם לגבי' כמו שהם לגבי שאר בני אדם שאינם עומדים בהם וע"כ הי' חן הדין שלא יקנו לו. תדע שכן הגע עצמך אם היתה המציאה בחצרו ונפל עלי' האם היינו אומרים שמכיון שנפל גלי אדעתי' כו' אין ספק שלא נאמר שחצרו קנתה לו על כל פנים להיותה חצרו והנפילה שנפל עלי' הוא דכר נוסף הכא נמי כו' עכ"ל. ועיי' מ"ש בספרי ח"א סי' כ"א סוף אות ל"ב. ואולי כוונת הר"י היא כהר"ן מובא בב"י (סי' רס"ח) דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי משום דהוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים יעו"ש. ודרך אגב ראינו גם דעת הר"י מיגאש כשי' הנהו רבוותא דתירוצא קמא דש"ס כיון דנפל כו' סלקא להלכה:)** ועיין בקרבן נתנאל פ"א דקידושין סי' ד' אות ת'

והנה בקנין כסף איכא נמי תרי מילי, גוף הכסף כשהוא לעצמו והנאת הכסף הבאה ע"י רשות ההשתמשות בו, והני תרתי לאו מענין אחד הן ומשכחת לה קנין כסף בלא הנאה, כמו שיתבאר לן מדאמרינן התם בקידושין הילך מנהעמ"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה כו' אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ואיכא ורבוותא דפירשו דלאו מדרבנן הוא דהפקיעו באשה משום דאתו למימר אשה נקנית בחליפין כמ"ש התוס', אלא דמדינא הוא דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה כחליפין היא ואשה לא מקניא בה נפשה, ואפילו נהנית בי' בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה מ"מ איהו לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה ומנה ניתן לחזרה, עיי' בתי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ובר"ן. והרמב"ם (פ"ה מאישות הכ"ד) כתב האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה, מקודשת בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל. ומדחזינן דבכולהו קני ונכלל בזה גם מכר ש"מ דבמכר בנתינת כסף לחוד קני מתורת כסף ואע"ג דלא מטיא מיני' הנאה למוכר ורק באשה דקפדה אנפשה אינה מקודשת, ולא דמי לאיה"נ דלא קנו גם במכר דשאני איה"נ שאין בגוף דבר הניתן שום שיור ולאו מידי יהיב משא"כ הכא שגוף הכסף ראוי להנאה ובמתנה גמורה יהיב לי' דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אלא דתנאו מעכב הנאתו. איברא דראיתי בס' חי' הרי"מ לתו"מ (סי' קצ"ה ס"ג) שתפס דלשי' הרמב"ם דמשו"ה באשה אינה מקודשת למסקנא משום דאינה נהנית ה"נ דבמכר לא קני מתורת כסף אלא מתורת חליפין, ואי דאין מטבע נפשה חליפין כמו שהקשו התוס' י"ל דלמסקנא הר הדיוק בכולהו קני לענין מכר בכלי דוקא או גם כמעות למ"ד נעשה חליפין, אבל כ"ז דחוק, ויעוי' בחי' הרמב"ן במ"ש דתלי לא תניא בדתניא. ובס' אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק ט"ז) תפס בשי' הרמב"ם דבמכר בנתינת כסף לחוד סגי ואע"ג דלא מיתהני מיני', ועד"ז תירץ מה שפסק הרמב"ם דמקדש במלוה אינה ובמכר פסק דקנה משום דמלוה נמי הוא כסף אלא דלא מיתהני מינה השתא שכבר הוציאה ועברה הנאתו והלכך באשה דבעינן הנאה אינה מקודשת אבל במכר דסגי בלא הנאה קנה

הן אמנם דאיכא למימר דמתנה ע"מ להחזיר לא דמיא בענין ההנאה למלוה, דשאני מלוה שגוף הכסף אינו ראוי להנאה ולא יהיב מידי דמצי ליהנות מיני' משא"כ מתנה עמ"ל שגוף הכסף בר הנאה הוא וכיון דבמתנה גמורה יהיב לי' ממילא יהיב לי' גם הנאת הכסף אלא שדבר אחר מעכבו מליהנות דהיינו התנאי שאינו שיור בגוף המתנה, ורק אשה היא דקפדה אנפשה שלא ליקדש כשיש שלילת ההנאה אפי' מצד התנאי, ולפ"ז ממה דקני במכר במתנה ע"מ להחזיר אין להוכיח דבכסף דמכר לא בעינן תנאי ההנאה, [וממה שפסק הרמב"ם דמלוה קנה במכר נמי אין להוכיח עפ"מ שיבוא להלן בס"ד], אבל חילוק דחוק הוא, ובכל אופן הא מיהא פשיטא שאם יצויר נתינת הנאת כסף בלאו הקנאת גוף הכסף קנו בין במכר בין באשה דלא גרע משאר הנאות, וזהו מה שרצינו להעלות לחפץ דברינו להלן

ולפ"ז הי' מקום לכאורה לדקדק בקידושין (דף י"ט ע"א) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדריב"י לאו אמר ריב"י מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שו"פ הוו קידושי ה"נ ל"ש. והקשו התוס' (ד"ה אומר) היאך היא מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך והרי קטן לית לי' זכיי' מה"ת, ותירצו דבדעת אחרת מקנה אית לי' זכיי'. ולפי האמור מאי קשיא להו והרי יש כאן הנאת כסף, דנהי דלא זכתה בהן מ"מ יכולה היא להשתמש בהן ותיקדש בהאי הנאה והנאה זו אינה חסרה זכיי', דה"נ בדריב"י אין חסרון קנין בגופה אפילו לאבא שאול דאמר בעבד כנעני קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן דהא ס"ל לריב"י ע"ע אין גופו קנוי ויש כאן רק מחילת השעבוד כמ"ש התוס' שם וזו אינה צריכה קנין. אמנם ניחא בפשיטות, חדא דמשמע להו דאומר אדם צאי וקבלי קידושיך ככל קידושין דעלמא דאומר לה דבגוף הכסף מקדשה ובכה"ג לא מהני מה שיש לה הנאת ההשתמשות, דהא לא אמר לה דבההיא הנאה הוא דקא מקדשה ואינה מתרצית בזה אלא בגוף הכסף מקדש לה ובגופן לא זכתה, ועוד דכיון דלא זכתה בגוף הכסף ממילא גם הנאת כסף לית לה שהרי כל זמן שלא זכתה בו יכול הוא לחזור וליטלו הימנה ואשתכח דלא מטי לה מיני' ולא מידי

והשתא תתיישב קושייתנו, דכ"ז לא שייך אלא באשה דעלמא דאינה מתקדשת אלא לדעתה והיכא דלא אמר לה דמקדשה בהנאת כסף אינה מתרצית ליקדש בהכי,