דבר אברהם - ב קב

בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ותניא אידך יבמה יבא עלי' כדרכה ולקחה שלא כדרכה כו' ויבמה בעל כרחה, וי"ל דלברייתא קמייתא דילפינן לבע"כ מרישא דקרא מיבא עלי' לא ידעינן לה אלא בביאה ולא קאי אמאמר דנפיק מולקחה דכתיב בתרי' אפילו אי הוי דאורייתא, ולאידך ברייתא דילפינן לבע"כ מויבמה דכתיב בסיפא דקרא בתר ולקחה קאי אתרווייהו בין אביאה בין אמאמר, [אם הוי דאורייתא ונפיק מולקחה]. ויעוי' לעיל (דף ח' ע"ב) דרבי יליף בע"כ מיבא עלי' ולפ"ז לא נכתב במאמר בהדיא בע"כ אפילו אי הוי דאורייתא ואיצטריך למיגמר מביאה. ולכאורה איכא למידק, דאי לברייתא קמייתא לא קאי ריבויא דקרא דבין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אלא ארישא ולא אולקחה דכתיב בסיפא, א"כ תקשה למאי דפריך עלה הש"ס בתר הכי ד"א יבמה יבא עלי' בין בשוגג כו' והא אפיקתי' לכדרכה כו' ומוכח דגם תנא דברייתא קמייתא דריש ולקחה לכשלא כדרכה כמבואר בתי' הרשב"א א"כ מנלן דשלא כדרכה קנה בשוגג ובאונס, ובמתני' תנינן ולא מילק בין ביאה לביאה יעו"ש, ומוכח מזה דגם לדידי' קאי ריבויא דיבא עלי' לשוגג ואונס על כל מאי דכתיב בהאי קרא ואפילו אולקחה דבתר הכי. אבל ז"א דבאמת קשה למ"ל קרא לכשלא כדרכה והרי משכבי אשה כתיב והוקשו שני משכבות להדדי בכל עריות שבתורה ואתיא ביאה ביאה מעריות, וכבר עמדו ע"ז הראשונים ז"ל וכתבו הרמב"ן והרשב"א שבתוספות תירצו דאיצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ"ל, (בתוס' שלפנינו ליתנייהו לדברים אלו) וא"כ י"ל דלבתר דגלי קרא דולקחה דביאה שלא כדרכה נמי קינה ביבמה ולא איכפת לן במאי דליכא קיום זרע שוב הדרינן לכללין דהוקשו שני משכבות וממילא קונה נמי בשוגג ובאונס כמו בכדרכה דהיינו הך ולא איצטריך ע"ז רבוי מיוחד, משא"כ למ"ד ולקחה למאמר שאינו ענין לביאה שפיר י"ל דלא איתרבי לשוגג ואונס ועפי"ד הרשב"א אלו ניחא נמי למ"ד ולקחה למאמר ביאה שלא כדרכה מנלן דקונה כמו כדרכה, דנהי דלדידי' ביאה שלא כדרכה קונה מיהא מדין מאמר דהא אשה דעלמא מתקדשת שלא כדרכה ואיכא לרבויי מולקחה לו לאשה כמו דאיתרבו קידושי כסף, מ"מ תיהוי רק כמאמר שאינו גומר לכל דבר אפילו למ"ד מאמר דאורייתא [עיי' בירושלמי (ריש פ"ה)] ולא כביאה כדרכה הגומרת לכל דבר. ולפ"ד הרמב"ן והרשב"א ז"ל י"ל דס"ל דלשלא כדרכה לא איצטריך קרא כלל דהוקשו שני משכבות להדדי. אמנם יעוי' בירושלמי (ריש פ"ו) דלמד הרבה דברים מהאי קרא ולא פריך כדפריך בתלמודין דאיצטריך לחדא ומנלן אידך, ואפשר דאסמכתות נינהו, ואכמ"ל. וראיתי בס' חוסן ישועות ליבמות שתמה על דברי הרמב"ן ז"ל מאי הוקשה לי' לשלא כדרכה למ"ל קרא תיפוק לי' מגז"ש דביאה ביאה מעריות דהוקשו שני משכבות הרי בגז"ש דביאה ביאה לאו מעריות ילפינן לה דלא כתיב בהו ביאה אלא מחייבי לאוין וכיון שכן א"ש דבח"ל גופייהו לא כתיב לשלא כדרכה אלא דילפינן לה מיבמה וא"כ שפיר איצטריך קרא למיכתב ביבמה, וסיים דזה דבר ברור. אבל לענ"ד אין דבריו נכונים וצדקו דברי הרמב"ן ז"ל, דלהלן (דף נ"ו ע"ב) מבואר דלשי' התוס' רק בח"ל דלאו דכהונה צריכין למילף שלא כדרכה מיבמה אבל בח"ל דכהונה ילפינן קיחה קיחה מעריות, וא"כ שוב לא איצטריך קרא לשלא כדרכה ביבמה דאיכא למילף מח"ל דכהונה והדר נילף שאר ת"ל מיבמה. ולשי' רש"י להיפוך רק ת"ל דכהונה צריכין למילף מיבמה אבל שאר ת"ל ילפינן מעריות ושפ"ח כמ"ש המהרש"א ושוב איכא למילף יבמה מינייהו והדר נילף ח"ל דכהונה מיבמה, ופשוט הוא. אולם כ"ז הוא רק לפלפולא. אבל לקושטא דמילתא לא נראה לומר דמאמר בע"כ למ"ד דאורייתא חלי בפלוגתא דמתנייתא בלימוד דביאה בע"כ אי מיבמה יבא עלי' אי מויבמה דהכל אחד הוא, ואין להאריך בזה

ובעיקר דברי הקרן אורה נראה דאינם נכונים, דהרי אפילו מ"ד מאמר דאורייתא מ"מ מודה דאינו גומר כביאה וילפינן לה בירושלמי (רפ"ה) מקרא דרק ביאה גומרת, א"כ חזינן דחלוקה ביאה ממאמר לענין גמר וה"נ י"ל לענין בע"כ. ואפילו למ"ד התם בירושלמי דמאמר קונה כביאה מ"מ י"ל דלענין בע"כ חלוקין הן, אי מטעמא דכתיבנא דבביאה אין חסרון במעשה הקנין ברצונה ובכסף כשאינה רוצה לזכות בהן אין כאן מעשה קנין כלל ולא מצינו פ"ז גזה"כ שיתהוה למעשה קנין בע"כ, אי משים די"ל דע"כ לא גלי קרא בעל כרחה אלא כשנתקיימה עי"ז מצות יבום והיינו בביאה ולא במאמר דאפילו למ"ד גומר מ"מ מצות יבום מיהא לא נתקיימה ולפ"ד הק"א דלמ"ד מאמר דאורייתא שוה הוא בכל דבריו לענין בע"כ לביאה יוצא לן דבר חדש, דלאו דוקא בעל כרחה דידה מהני אלא גם בשוגג דיבם ובאונסו [וכגון דלא אמר רוצה אני או מטעמי אחריני דלא מהניא מצד תלוהו וקדיש בעלמא, יעוי' ב"ב (דף מ"ת) ובשו"ע אה"ע (סי' מ"ב ס"א)] נמי יהני. ולפ"ז משכחת לה למ"ד מאמר דאורייתא אשת קטן גם פחות מבן ט' כגון שעשה מאמר ביבמתו כיון דלא בעינן דעתו ואפילו בהקנאת הכסף כי היכי דלא בעינן דעתה ואפילו בקניית הכסף, עיי' קידושין (דף י"ט ע"א) ובתוס' שם. ובלאו הקנאת הכסף נמי משכחת לה בקטן ברקוד לפני שחוק לפני ובאופן דלא נתחייבה לו בשכר אחר זולת קידושין, כגון שהתנתה בפירוש רק לקידושין ולא לשלם לו בשכרו ממון אחר ודו"ק. והוא דבר חדש שאינו מתקבל על הלב ויש בו בכדי סתירה דברי הק"א

ומן האמור אנו למדין דאפילו אי סבר רבי מאמר דרבנן מ"מ לא יעלה ארוכה לקושייתנו על הדרך שכתבנו שתקנו שיהא מאמר כביאה לכל דברי' ואע"ג דלא דמי לה, דא"כ בע"כ דיבם ובשוגגו נמי יהני ולא מצינו שנחלקו אלא בע"כ דיבמה, ואף דלא ראינו אינה ראי' מ"מ יקשה דכבר כתבו התוס' קידושין ודף מ"ד ע"א ד"ה במאמר) דאפילו לרבי דמאמר בע"כ מ"מ צריך להודיעה ואם נימא דרבנן תקנו מאמר כביאה לכל דבר אמאי צריך להודיעה. וכבר עמד ע"ז המקנה שם דכיון דרבי גמר מביאה דיבמה אמאי צריך להודיעה הא ביאה מהניא אע"פ שאינה יודעת כלל. וכ"ז טעמא בעי כיון דלא בעינן רצונה כלל מה יועיל במה שיודיעה, והוא לכאורה תרתי דסתרי

ג) ובהציעי קושייתי לפני חכ"א הוסיף גם הוא לעורר דעל דרך זו יש להקשות גם על שי' העיטור מובאת בב"י ורמ"א חו"מ (סי' ר"ה סי"ב) דהא דקיי"ל תליוהו וזבין זביניה זביני הוא רק באנסוהו למכור דאמרינן אגב אונסא גמר ומקנה אבל אנסוהו לקנות אינו קנין, א"כ אמאי אמרינן בב"ב (דף מ"ח ע"ב) תליוה וקדיש קדושיו קדושין כו' תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר כו' ומבואר דגם בקדיש בכספא הוו קידושין לאמימר ולמר בר רב אשי מדינא מיהא, והרי לענין זכיית האשה הקידושין הוי תליוה לקנות ולא קניא וממילא לא תהא מקודשת דאין כאן כסף קידושין. וכן יש להקשות בכל תליוהו וזבין אם קונה ע"י כסף או סודר דלא ליקני משום דאין המוכר רוצה לזכות בכסף הקנין ולגבי זה הוי תליוהו לקנות וממילא אין הלוקח קונה את החפץ, וכבר הזכרתי מזה בספרי ח"א סי' י' אות ה' בהג"ה לענין נמכר בגנבתו עיי"ש

ומצאתי שכעין זה הפיר בנתה"מ (סי' ר"ה) באנסוהו למכור ולקבל חילוף המכירה מטלטלין דקנה, דאגב אונסא ושוה כסף גמר ומקנה, ואין לומר לשי' בעל העיטור דהנאנס לא קנה החפץ שנתן לו האנס בחליפין דאנסוהו לקנות הוא ולא קנה וא"כ לא יקנה גם האנס, דזה אינו דכל המוכר בעד שוה כסף בתורת דמים אין לו קנין בגוף החפץ רק שנעשה בחיוב על הלוקח כמבואר בב"מ (דף מ"ה) דהזהב מחייב את הכסף וכיון דאין להנאנס קנין בגוף החפץ לא שייך גבי' לומר אנסוהו לקנות רק אנסוהו למכור דגמר ומקני. ועפ"ז חידש שאם ייחד לו האנס חפץ ואנסו לו מכור לי באלו דאז דין חליפין יש לו ואין הנאנס קונה החפץ דהוי אנסוהו לקנות ומשו"ה גם האנס אינו קונה כעין שאמרו בסי' ר"ג. ולפ"ז קמה