דבר אברהם - ב קא

כיון דקפיד הוי כהתנה. ובאמת בסי' ו' מהל' שאלה מסיק המח"א עצמו דהעיקר דיכולין הבעלים למחות ולהוציא מידו של שואל שני. ואולי י"ל דיורשין שאני ומשו"ה משתמשין בה דכיון דהשאילו לזמן קצוב כדפירש"י ואפשר שימות ולא ישלים הזמן והדבר ידוע שתשאר ביד יורשין משו"ה חשוב כאילו מעיקרא אדעתא דהכי אושלי', וניחא נמי ביורשין דעלמא ואפילו שלא בבניו הסמוכים, משא"כ כשהוא תי ויכול להשלים זמנו ובע"ח בא לגבות הימנה ועד"ז יוסבר מ"ש בשמ"ק כתובות (דף ל"ד ע"ב) דאפילו נימא סתם שאלה ל' יום איכא למימר הני מילי לגבי דידי' אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשין ולא ישתמשו אלא בזמן דפריש אביהם להדיא. ולהנ"ל הוא מוסבר יפה דדוקא בדאיכא הוכחת הזמן מותרין להשתמש אבל כשאין הוכחת הזמן אדרבא אמרינן אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, ועיי' בחי' הריטב"א לכתובות שם. ויש להאריך טובא בכל זה ומקום הנחתי

יתר דברי כת"ר אניח לעת אחרת להשיב עליהם אי"ה. והי' שלום וברכה לכת"ר כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת

סימן יח

בענין מאמר יבמין

א) גרסינן ביבמות (דף י"ט ע"ב) העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה מ"ט דרבי גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בע"כ אף קידושין דיבמה בע"כ ורבנן גמרי מקידושין דעלמא מה קידושין דעלמא מדעתה אף קידושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה לי' למילף ומר סבר מילי דקידושין ממילי דקידושין הוה לי' למילף. וקשה לי טובא היאך יליף רבי מאמר בע"כ מביאה בע"כ הא לא דמיין כלל להדדי דבכל קנין בעינן שני דברים, שמעשה הקנין מצד עצמו יהא מעשה קנין כדינו, ושיהא ברצון המקנה להקנות, ובל"ז אין שום מעשה קנין בעולם מועיל. ובביאה בע"כ אין חסרון במעשה הקנין מצד עצמו, דביאה הויא מעשה קנין באשה מצד עצמה בין כשהיא מדעתה בין כשהיא בע"כ, דבמה שהיא בע"כ לא בטיל מהביאה שם מעשה קנין דהיינו הך מעשה, אלא דכשהיא בע"כ אינה קונה לטעם השני דחסר כאן רצון האשה ליקנות, וע"ז קאי גזה"כ דיבמה יבא עלי' אפילו בע"כ דלא בעינן רצונה ולעולם היא ברשות יבם לקנותה אפילו שלא מדעתה, וממילא נקנית בביאה כיון דמעשה קנין יש כאן, משא"כ במאמר בע"כ דחוץ מחסרון רצון היבמה ליקנות הרי אין כאן גם מעשה קנין כלל, דאין כסף קונה באשה וקרקע אפי' מרצונם אא"כ זכה המקנה בכסף הקנין אבל אם נתן הקונה כסף והמקנה לא זכה בהן מאיזה טעם שיהי' לא מהני לפי שלענין קנין אין זה נתינת כסף כלל בלא זכיי', כמבואר בתוס' קידושין ודף י"ט ע"א ד"ה אומר) גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך שהקשו דהא לא זכתה בכסף הקידושין דאין זכיי' לקטנה, וה"נ כיון שנותן לה הכסף בע"כ הרי לא זכתה כלל בכסף הקידושין דאין מזכין לאדם בע"כ וחסר כאן עיקר מעשה הקנין וזה א"א למילף כלל מביאה, דלא מצינו גזה"כ בע"כ אלא כשיש מעשה קנין וחסר רצונה ליקנות אבל שתזכה היא את הכסף בע"כ בכדי שיהי' מעשה קנין לא מצינו כלל, ומאי ילפותא היא מביאה. איברא דאיכא למידחק ולומר דבאמת לרבי אין מאמר קונה בע"כ אלא כשאין חסרון מצד זכיית הכסף וכגון שזכתה בכסף תחלה ואח"כ אמר לה. ואף דבנתן לה תחלה כסף סתם וזכתה בו ואח"כ אמר לה שאינו קונה גם ביבמה, מ"מ משכחת לה שנתן לה כסף מרצונה ואמר לה התקדשי לי לאחר ל' שכבר זכתה בכסף ובתוך ל' חזרה בה והוא חוזר ומקדשה בכסף זה בע"כ ואפילו בנתאכלו המעות הוו קידושין כמבואר בר"פ האומר (דף נ"ט ע"א). אבל מלבד דאיכא לפקפק גם בזה הנה דוחק גדול הוא ואינו ממשמעות הדברים, ועוד דברש"י קידושין (דף מ"ד ע"א) פירש להדיא מאמר תופס ביבמה בעל כרחה אם זרק לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי

ב) ולכאורה הי' אפשר לומר, וכמו שהעירני תורני אחד, עפמ"ש התוס' יבמות שם דרבי ס"ל מאמר דרבנן, וכיון דרבנן הוא י"ל שסמכו אביאה בע"כ ותקנו שיהא כביאה לכל דיניה ואע"פ שאינו דומה לה. אבל המעיין בדברי התוס' יראה שלא כתבו כן בדרך הכרח דרבי ע"כ ס"ל מאמר דרבנן אלא לרווחא אמרוה דאע"ג דמאמר אינו אלא מדרבנן מ"מ ניחא פלוגתייהו ואי הוה דאורייתא הוה ניחא טפי. ובש"ק לירושלמי יבמות (פ"ה ה"ד) ראיתי שכ' דמלשון גמר מביאה משמע דס"ל מאמר דאורייתא ותמה על התוס' מי דחקם לומר דרבי סובר מאמר דרבנן הא איכא תנאי טובא דסברי מאמר דאורייתא. אמנם בפשוטו נראה דהתוס' כתבו רק לרווחא דאף אי מאמר דרבנן ניחא ולא שהכריחו לומר כן

וראיתי בס' קרן אורה ליבמות שם שרצה לדון דע"כ ס"ל מאמר דרבנן דאי דאורייתא פשיטא דנקנית בע"כ, שהרי מבואר בירושלמי דמיד מדאורייתא מולקחה לו לאשה יליף לה וא"כ מהיכי תיתי לן לחלק בין ביאה למאמר. ולענ"ד נראה דאינו תלוי כלל זב"ז ומ"ד מאמר דאורייתא שפיר חצי נמי סבר דאינו בע"כ כביאה לטעם שיבואר להלן. ומתחלה נאמר דיש להביא גם קצת ראיה לדבר. דהנה ב"ש ס"ל מאמר דאורייתא כמ"ש התוס' יבמות (דף כ"ט ע"א ד"ה כב"ש) וכ"כ הרשב"א והריטב"א וכ"מ בנמוק"י וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ד ע"א ד"ה כב"ש), והיא משום דילפי לה מולקחה כדאיתא בירושלמי כמ"ש הרשב"א והרא"ש שם (אמנם בתוס' שם כתבו משים דגמרינן מקידושין דעלמא ואכמ"ל). ולהלן (דף נ"ב ע"א) תניא כיצד מאמר נתן לה כסף או שוה כסף, וכתב עלה הרי"ף והאי אליבא דב"ש אבל לב"ה נותן לה פרוטה ושוה פרועה, כלומר דב"ש סברי קידושי אשה בדינר ובשוה דינר. ובקידושין (דף י"א ע"א) אמרינן מאי טעמייהו דב"ש אמר רבי זירא שכן אשה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר א"ל אביי אלא מעתה כגון בנתי' דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דלא הוו קידושין א"ל פשטה ידה וקיבלה לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח, ומבואר דפשטה ידה וקיבלה מקודשת בפרוטה אפילו לב"ש כמ"ש בתוס' שם משום דדין קידושין מה"ת יש גם בפרוטה. והשתא אי אמרת דמ"ד מאמר דאורייתא ע"כ ס"ל נמי דמאמר בעל כרחה א"כ תקשה לר' זירא האי ברייתא דתניא מאמר בכסף ובשוה כסף כמאן אתיא, אי כב"ה הא בקידושין דעלמא נמי ס"ל בפרוטה ובשו"פ ואי כב"ש הא ס"ל מאמר דאורייתא ומתקדשת בע"כ וממילא יהני גם בפרוטה, דעד כאן לא ס"ל בעלמא בדינר ובשוה דינר אלא משום דאשה מקפדת על עצמה ואינה מתרצית ליקדש בפחות מדינר משא"כ ביבמה שהיא מתקדשת בע"כ ואין אנו צריכין לרצונה תיקדש גם בפרוטה כיון דמה"ת כסף הוא דדמיא לפשטה ידה. אלא ודאי דלא תליין כלל זב"ז ימאן דאית לי' מאמר דאורייתא מצי נמי סבר מדעתה דוקא. איברא דאיכא למידחי דתנא דברייתא סבר כב"ש בחדא בדינר ובשוה דינר ופליג עלייהו בחדא במאמר דאורייתא, אבל דוחק הוא וכה"ג פריך הש"ס ומשני: **(הגה"ה ועל דברי הרי"ף אלו דמדקתני בכסף מוכח דב"ש היא קשה לי טובא מתוספתא קידושין (פ"א), בכסף כיצד נתן לה כסף או שוה כסף כו' ובשטר כיצד אצ"ל כשטר שיש בו ש"פ והלא היא מקודשת בדבר שיש בו ש"פ אלא אפילו כתב על חרש ונתן לה כו' ה"ז מקודשת, ולפי דברי הרי"ף דכל היכא דקתני כסף ב"ש היא רישא ב"ש וסיפא ב"ה, וצ"ע

)** ובדרך פלפולא י"ל דתליא בפלוגתא דמתנייתא דר"פ הבע"י (דף נ"ד ע"א) דתני חדא יבמה יבא עלי' בין