דבר אברהם - א צט

תבוא להם זכות ט"ה עכת"ד. אך באמת אין זה שייך כלל לנ"ד. דלכאורה יקשה עוד יותר בקרבנות דלא כתיב בהו נתינה ט"ה מנין, אולם פשוט הוא דבקרבנות בלאו קרא נמי ידעינן שיכול ליתנו לכל משמר שירצה, דעד כאן לא איצטריך לן קרא אנא בתרו"מ שבהפרשתם הם נעשים מיד ממונם של כהנים ומשו"ה הוה אמרינן שאין הבעלים רשאים לברר איזה כהן שירצו על ממון שאינו שלהם ולכן מדכתיב ונתת דגלי קרא דרשאי לבחור איזה כהן שירצה ממילא אית ליה ט"ה. ובזה יש מקום קצת לומר כהקצוה"ח דיורשין דלא כתיב בהו ונתת אין להם ט"ה כלל, אבל בהפריש קרבן שעדיין לא נעשה ממונם של כהנים ל"צ כלי קרא לגלויי שיכול ליתנו לכל משמר שירצה דמהיכי תיתי לן למימר שאינו רשאי והרי קרבנו הוא ובודאי יש לו ט"ה. והשתא נראה דאין זה שייך לנ"ד, דמראייתו של הקצוה"ח מהספרי שאין ליורשין ט"ה לא מוכח כלל דין חדש בירושה דקליש כחה שא"א לירש ט"ה, דבעיקר הדין שפיר י"ל כהש"ך דטובת הנאה נמי הוו ירתי אלא שאין כאן מה לירש לפי שעיקר טובת הנאה פקעה, דכיון דלא כתיב בהו ונתת הרי הם כאביהם אלו לא הוה כתיבא ביה נתינה דאז לאי היתה לו ט"ה מעולם וא"כ אין זה שייך אלא בתרו"מ דבעינן בהו קרא דונתת ואל"ה הוו ממון כהנים שאין לאחרים ט"ה בו משא"כ בקרבנות דבלאו קרא נמי ידעינן דיכול ליתנו לכל משמר שירצה לא גרעי יורשין מאביהן, דכיון דמעיקר דין ירושה יכולין לירש ט"ה נשאר גם אצלם אותו זכות דמאי שנא, והוא פשוט מאד. ומ"מ אף בתרו"מ לא מוכרח כהקצוה"ח די"ל דדוקא בהני דלא כתיב בהו מעיקרא ונתת לא ניתנה לו טובת הנאה אבל בהא דכתיב ונתת שזכה האב בט"ה ממילא מוריש אותה זכית גם לבניו אע"ג דעלייהו לא כתיב קרא ונתת דמ"מ הזכות שהיה לו הוא מורית. ועיי' בנתה"מ שם שהחליט דיש ירושה לט"ה ואכמ"ל

אך כ"ז הוא רק אם נימא דלמסקנא בעלים מתכפרים אינם עושין תמורה, אבל לפמש"ל בביאור דברי התוס' דאף למסקנא דמתכפר עושה תמורה ולא מקדיש הוא רק משום דמתכפר הוי עיקר הבעלים וממילא אין למקדיש כלום וכמ"ש התוס' בסוטה דאין לו למקדיש חלק בה אבל אילו הו"ל למקדיש חלק והיה בעלים היה עושה תמורה אעפ"י שאינו מתכפר צע"ק דכיון דמת אביהם הרי פקע שם בעלים שלו מן הקרבן שחין מתכפר לאחר מיתה, דמה"ט חטאת שמתו בעליה תמות משום דאין כפרה למתים דמיתתן כפרה עליהם כמ"ש רש"י במעילה (דף י' פ"ב), ועיי' בהוריות (דף י' ע"א) ובס' באר שבע שם, וכיון אאין בעלים מתכפרים לקרבן זה לכאורה ראוי שהמקדיש או היורשין שיש להם ט"ה יהו בעלים ויעשו תמורה גם אליבא דר"א אר"י כמו שבעלים עושין תמורה בבכור משום ט"ה להשמ"ק

ואולם לפי"ז יש להקשות על השמ"ק כיון דמאן דאית ליה טובת הנאה עושה תמורה מקדיש נמי אמאי אינו עושה תמורה, והרי מסקינן דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה לתורם אע"ג דאיכא סברא דאי לאו כריא דההוא לא הוויין פירי דהדין תרומה וקרא דתבואת זרעך ונתת (נדרים דף ל"ו ע"ב) מ"מ ט"ה לתורם כל שכן מפריש קרבן ע"מ להתכפר בו אחר דליכא להני טעמי בודאי ט"ה של מפריש, וא"כ אמאי אינו עושה תמורה לפמ"ש שיש ט"ה בקרבן להקריבו במשמר שירצה. מיהו הא איכא לתרוצי דשמא דוקא בתרו"מ הוי ט"ה לתורם משום דלבעל הכרי לא נצרכה אלא ההפרשה ומכיון שהפריש אין לו שום צורך עוד בהתרו"מ ואיסתליק ליה ומשו"ה ט"ה לתורם, משא"כ מתכפר בקרבן שהפריש עליו חברו דכל זמן שלא הקריבו עדיין צריך הוא לו לכפרה וט"ה זו אגידא בכפרה להקדימה או לאחרה אפשר שלא תהא רשות למקדיש לאחר את הקרבתו של זה ולבחור במשמר שירצה. אך כדמשני בירושלמי נדרים שם דפירש שיהא טובת הנאה שלו ה"נ אפשר שיפרש ומה יהא דינו לענין תמורה וא"כ מצינו מקדיש ממיר. ועכ"פ הכא ביורשין ודאי יקשה. לכן נראה לומר דבאמת מי שיש לו רק טובת הנאה לא נעשה בשביל זה בעלים לענין תמורה, והגע בעצמך לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי אטו יהא ממיר, ומה שכ' השמ"ק דבעלים בבכור ממירין משום שיש להם טוה"נ אין הכונה דמשום טוה"נ לחודא נעשה בעלים אלא דשאני בעלים דבכור דבאמת מעיקרו שלהם הוא אלא שהוקשה להשמ"ק דכיון שנעשה ממון של כהנים מלידתו נפקע כבר שם הבעלים מיניה וע"ז תי' דעדיין לא הוי כמי שיצא מרשות הבעלים דמשום שיכולין ליתנו לכל כהן שירצו משו"ה לא הוי עדיין כממונן של כהנים, וזהו רק נתינת טעם דמשו"ה לא חשיב כבר כשל כהנים ומופקע מבעלים ולאו דמשום כח טוה"נ עצמה הוי בעלים, משא"כ במקדיש דעיקר הקרבן של מתכפר הוא דמתנה הוא דקא יהיב ליה לא יעשה גם הוא כבעלים בשביל טוה"נ שיש לו בו. [ומכש"כ לפמש"ל דאף לענין בעלים דמתכפר יש לדון דשני בעלים א"א להיות דא"ש]. וכן יש לדחוק גם ביורשין כיון דיש כפרה בקרבן ולאו לדידהו היא לא נמשו כבעלים בשביל טוה"נ, או דאע"ג דמת האב מ"מ עדיין מקרי מתכפר חוץ מחטאת ואשם שבאו לכפרה על עון מיוחד. ועוד יש לצדד ולומר דלגופי' נמי לא קניא להו ועי' בתוס' (ד"ה מקופיא) ועדיין צ"ע ואין להאריך עוד

ואגב אורחא אעיר דק"ק לי בסוגיא דזבחים דפריך רק היאך יורש ממיר אם אינו מתכפר הא אלו הוה קניא להו לכפרה ניחא ואמאי והרי לא קניא לי' אלא משעת מיתת האב אבל מתחלת הקדשו לא היה שלו וסוף סוף לא יעשה תמורה כמו שחין הכהנים ממירין בבכור אפילו לאחר שבא לידם לר"ע דקיי"ל כוותיה לפי שלא זכו בו מתחלה שמתחלתו בבית בעלים היה כדתנן בתמורה (דף ז'), וע"כ צ"ל דשאני יורש דגזה"כ הוא ואם המר ימיר לרבות יורש שאין אנו צריכין בו שיהא שלו מתחלת הקדשו, אבל לפי"ז ממתכפר נמי לא קשיא דאע"ג דלא קניא להו לכפרה מ"מ גזה"כ הוא דיורש שאני דלא בעי תנאי דבעלים ככל הממירין. וי"ל דלעולם יורש נמי שוה בתנאי דבעלים לכל הממירין והא דממיר אע"פ שלא היה שלו מתחלת הקדשו י"ל משום דיורש כרשות אביו דמי ובמקומו קאי, עיי' בב"ק (דף קי"א ע"ב) ובבכורות (דף נ"ו ע"ב) ורש"י שם. ומשו"ה הוי כאלו כזה בו מתחלתו, משא"כ לענין מתכפר אי לא קניא להו לכפרה היכי ממיר דלא שייך לומר ע"ז כמ"ש

[ח] ויש לי ספק דעייל לתוך דברינו, לדעת הרמב"ם דשותפין שהמירו לוקין שני יורשין מהו שילקו, מי דמו לשותפין או לא. וצדדי הספק הם משום דשני יורשין לא ממעטינן מההוא מיעוטא דשותפין אלא משום דאמר קרא אם המר ימיר לרבות את היורש אחד ממיר ואין שנים ממירין כדאיתא התם, ואפילו למאי דמסקינן דקניא להו לכפרה דאיכא למעוטי שני יורשין שלא ימירו גם מההיא דרשא דשותפין אין ממירין מ"מ אית בהו נמי האי מיעוטא דגבי יורשין דאחד ממיר ואין שנים ממירין, ולכאורה נראה פשוט דכיון דההוא קרא דמרבה יורש ממעט שני יורשין הוו שני יורשין לדידן כיורש אחד לר' יהודה דס"ל דאינו ממיר, [ר"ל כיון דאמר קרא אחד ולא שנ"ס גלי דלא קאי עלי' ריבויא דיורש וממילא הוי כיורש אחד לר"י דסבר דלית בי' תמורה כל עיקרן, וזה נראה ברור דלר' יהודה ביורש מלקות נמי ליכא וה"נ בשני יורשין לדידן דלא רבינהו קרא מעולם לתמורה. אכן מרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה הל' ה') מתבאר להיפוך, שכתב הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שבארנו, הרי שדן להו כשותפין דעלמא ובודאי לוקין ומדלא הביא דרשא דאם המר ימיר כו' מכלל דאף לדרשא זו היו לוקין ואין נ"מ בדבר שהכל אחד. ואולם לפמש"ל דמאן דלא דרש לשון יחיד דלא יחליפנו ה"נ לא דריש לשון יחיד דאם המר ימיר י"ל דלעולם למאי דממעטינן שני יורשין מאם המר ימיר מלקות נמי לית בהו. ומה שהרמב"ם דן להו כשותפין ללקות הוא משום דס"ל כדרשא דר"ש ממעשר ולית ליה כלל דאם המר ימיר אחד ולא שנים וממילא הוו יורשין כשותפין דעלמא ולוקין, ולפי"ז הדבר תלוי