דבר אברהם - א ק

בפלוגתא דת"ק ור"ש. אך למה שבארנו דר"ש לא פליג את"ק ואית ליה נמי דרשא דלשון יחיד ליכא למימר הכי. ועוד י"ל בזה דעלה דההיא דאם המר ימיר אחד ממיר ואין שנים ממירין פריך הש"ס אלא מעתה גבי מעשר דכתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש ה"נ אחד גואל ואין שנים גואלין ומשני שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות, ולכן אפשר דגם מיעוט היורשין לא יהא אלא לעשה אבל מלקות דגבי אבוהון נמי איתא בשותפות דמיין למעשר ולא נתמעטו ולוקין וצ"ע

ענף

ד [ט] ואיידי דאתינא לבי מדרשא בהלכות אלו וקא משתרשי לי איזה הרהורי דברים בסוגיא דתמורה (דף י' ע"א) לא אמנע מלרשום לכת"ר כי הוא זה. דעל בעיא דרמב"ח אי מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא אם כן מצינו צבור ושותפין עושין תמורה, וקשה טובא להלם פשוטן של דברים מאי סייעתא היא דלמא אה"נ דכה"ג עושה תמורה לפי שאינו נידון כקרבן של צבור. דבמתניתין לא נאמר אלא יצאו קרבנות צבור ולפי ההו"א דמקדיש עושה תמורה מה"נ דלא מיירי אלא בשהקדישו צבור ושותפין. וכן ראיתי בהגהות מספר חק נתן להגאון ר"נ בורגיל ז"ל שעמד במאי דאמרינן בתר הכי מאי הוי עלה כו' דק"ק מאי בעי מאי הוי עלה הא כבר פשטה רבא דמתכפר עושה תמורה ואע"ג דראייתו השניה מקרא דנזיר אידחי מ"מ ראיה הראשונה דא"כ מצינו כו' במקומה עומדת. וכן הקשה גם בס' שאלת הכהנים תורה ונדחק מאד ביישובה כמבואר למעיין. ובחק נתן תי' ע"פ מ"ש דסבר הש"ס דראיה הראשונה דרבא איכא למידחי דאה"נ דכה"ג עושה תמורה. ודברי תימא הם דמשווי ליה לרבא כטועה. ולגודל החומר צ"ל דסתמא כך היה מקובל בידם דבשום אופן אין תמורה בשל צבור ושותפין, ולא עוד אלא דלענ"ד נראה להביא סמוכין שיש בהן ממש שמהן לסייעתא דרבא תוצאות ממתניתא דלהלן (דף כ' ע"א) המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו כו' ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה כו' אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח כו' ופריך הש"ס ולימא אין אני רואה דבריו של ר"ש באשם ומשני דמותרות לנדבת צבור אזלי ואין תמורה בצבור, ואי אמרת דבתר מקדיש אזלינן היתה תמורה בקרבן של צבור הבא ממותרות של יחיד ומוכח דכה"ג נמי אין תמורה כבקרבן צבור כדרבא ונדחו דברי החק נתן. ומפני חומר הנושא עלי הדברים ערבים אעפ"י שאיני קובע בהם מסמרות. ובנוגע לקושיית החק נתן יש לתרץ בפשיטות דמראיה ראשונה דרבא לא מוכה אלא דאין למוד בכיילא רבה ולומר שהמקדיש עושה תמורה ומתכפר אינו עושה אבל עדיין אין אנו יודעין אם מתכפר עושה תמורה או לא דשמא שניהם אינם עושין תמורה זה לפי שאינו מתכפר וזה לפי' שלא הקדיש משלו, וביותר לבתר דדחי הש"ס דאיצטריך בנזיר קרא דמלבד אשר תשיג ידו לשהפרישו לו אחרים משום דהו"א גזה"כ הוא קרבנו מדידיה עו' אימא ה"נ לענין תמורה ושניהם אינם ממירין. או דמשום ראיה ראשונה דרבא אפ"ל עוד דשניהם ישנם בדין תמורה זה לפי שהקדיש וזה לפי שמתכפר וע"ז ליכא קושיא דרבא דא"כ מצינו כו' דכיון דמתכפר נמי עושה תמורה א"כ היכא דהמתכפר צבור אז גם מקדיש אינו עושה תמורה לפי שאין תמורה לשום אדם בקרבן של צבור כמש"ל (אות א') ומכש"כ למה שכתבנו דלת"ק דממעט שותפים מלא יחליפנו [ודר"ש נמי הכי ס"ל] גם מקדיש ומתכפר יחידי נדונים כשותפים כיון שיש כאן שני ממירין א"כ משום הא גופא דשניהם בדין תמורה אין כאן דין תמורה כלל [ואי משום דא"א שיהא גם מקדיש וגם מתכפר שניהם כאחד בעלים כמו שהערנו באות ב' הנה לא ירחק מאתנו לומר דבההו"א הוה סבר כמו שהראינו פנים שם לקיים את הדבר ודו"ק]. ולכן בעי מאי הוי עלה ופשיט מדאר"א אר"י דמתכפר עושה תמורה ולא מקדיש

ויש לדקדק ע"ז מתוס' זבחים (דף ו' ע"א ד"ה מקופיא) שהקשו על הא דאמרינן התם דמתכפר מקופיא עושה תמורה וז"ל תימא דבפ"ק דתמורה ילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר וההיא כפרה קבועה היא וי"ל דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו ממיר אבל מתכפר עושה תמורה אפילו מקופיא עכ"ל. ולכאורה נראה כוונתם דמתכפר עושה תמורה ידעינן מסברא, ולפי"ז צ"ל דעיקר בעיא דרמב"ח היתה רק אם מקדיש נמי עושה תמורה ופשט רבא א"כ מצינו כו' דמקדיש אינו עושה תמורה, וא"כ נסתרו דברינו ביישוב קושיית החק נתן. אבל א"א לפרש כן דברי התוס' דמתכפר פשיטא ליה דממיר ומיבעיא ליה רק אם מקדיש נמי ממיר, דא"כ מאי פריך רבא א"כ מצינו כו' והרי במקום שהמתכפרים רבים בודאי גם המקדיש אינו ממיר לכו"ע דהוי קרבן צבור כמש"ל, ובאמת כוונתם מבוארת בפשיטות דאין רצונם לומר דמתכפר במקום מפריש ידעינן מסברא דממיר אלא ר"ל דמתכפר בעלמא היכא דליכא מפריש אחר בעלים של קרבן עמו כגון ביורשין דאיירי בהו שאביהן מת ואינו עוד כבעלים על קרבנו מתכפר כי האי ידעינן מסברא דהוי בעלים ואעפ"י שאינו מתכפר אלא מקופיא, דכיון שאין בעלים אחרים על הקרבן בקל נעשה עליו בעלים בכל דהו, אבל בדאיכא בהדי מתכפר גם מפריש אחר זולתו בהא בעי רמב"ח שמא מפריש הוא דהוי עיקר הבעלים ולא מתכפר, ופשט מנזיר דילפינן מקרא דאפילו בדאיכא מפריש נמי מתכפר עושה תמורה וממילא ידעינן דאין מפריש עושה תמורה אי משום דלא מיסתבר להו למימר דיש פנים ששניהם עושין תמורה אי משום דבשביל זה שוב הו"ל כקרבן שותפין והיה ראוי שמתכפר נמי לא יעשה תמורה וש"מ דאין מפריש בדין תמורה כל עיקר במקום מתכפר. ולפי"ז יש להסתפק במקדיש ומתכפר מקופיא אם מתכפר עושה תמורה דזה ליכא למילף מנזיר כמ"ש התוס'. ועדיין אין דבריהם מדוקדקים דלא הו"ל למימר דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו ממיר אלא הכי הוה להו למימר דלא יליף מנזיר אלא מתכפר במקום מפריש ולא מתכפר לחודיה כה"ג דיורש. ועוד אפ"ל בכוונתם דאפילו במקום מפריש נמי ידעינן בלאו קרא דנזיר דמתכפר ממיר אבל לאו מסברא אלא משום ראיה ראשונה דרבא דא"כ מצינו כו' וזה שייך גם על כפרה דמקופיא, ולא ניחא להו למימר כמ"ש דשמא שניהם אינם בעיקר דין תמורה דחד מינייהו מיהא צריך להיות בעלים, ואם כן דברינו קיימין דעדיין אפשר דמקדיש נמי בדין תמורה וממילא ידונו כשותפין ששניהם לא ימירו מה"ט וע"ז מסתייע מנזיר שהמתכפר עושה תמורה בפועל ומוכח דאין מקדיש בדין תמורה כל עיקר והכל עולה לקנה אחד ודו"ק

וקצ"ע בדברי התוס' במאי דאמרי דמה שמתכפר עושה תמורה ילפינן מנזיר והרי לא קיימא התם במסקנא הכי שהרי דחי הש"ס לילפותא דנזיר. אח"ז ראיתי שכ"כ גם הר"ן נדרים (דף ל"ו ע"ב) דבתמורה יליף לה מקראי ובגליון הוגה דצ"ע. וצ"ל דס"ל דלבתר דפשטוה מדאר"א אר"י מסתברא דה"ט דר"י משום דיליף מנזיר ולית ליה לההוא דיחויא וצ"ע

סימן טו

ענף

[א] עוד כתב כת"ר ע"ד הערתי בתוס' תמורה (דף ב' ע"א ד"ה קרבנו) וז"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם וא"ת