דבר אברהם - א צח

אדם מתפיס בדבר שאינו שלו ועל חלק שלו נמי אינו יכול להמיר דכיון שאין לו בה אלא מקצת אין ממירין באברין כדתנן בתמורה (דף י' ע"א), וכיון שאין אחד מהם יכול להמיר מצד עצמו לא קרינן להו שותפין שכח התמורה לרבים מהם, ולכן כד משכחת בהו תמורה כגון שאמרו שאר השותפין כל הרוצה להמיר כו' שפיר עושין תמורה גם לטעמא דלא יחליפנו לשון יחיד. ולטעם השני דהיקשא ממעשר כבר כתבנו דאין קושיא כלל לפי שהקרבן בעיקרו לאו קרבן שותפין הוא. ולפי"ז יוצא לן דבר חדש דלריב"נ דכהנים ממירין בבכור וכן אלו היו ממירין בחטאת ואשם אם היו כהנים הרבה זוכים בהם אין אחד מהם יכול להמיר עד שיאמר חברו כל הרוצה להמיר כו', אבל בשותפין מקריבי הקרבן אלו היה דין תמורה בקרבן שותפין היה כאו"א מהם ממיר מכח עצמו אפילו בלא נטילת רשות מחברו לפי שאין זה כממיר באברים דהוי כאלו הבהמה כולה קרבן שלו הוא כמש"ל. אך מצאתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי ח"ג (סי' כ"ז) שתפס להיפוך שלא היה שותף אחד יכול להמיר בעצמו עד שיאמר חברו כל הרוצה כו' משוה"ט דממיר באברין, ות"ל שבעיקר ההערה כוונתי לדעתו הגדולה. אבל לענ"ד נראה דמה שכתבנו הוא הנכון שהיה כאו"א מהשותפין יכול להמיר מכח עצמו מטעמא דכתיבנא, דאל"ה למה לן למעט קרבן צבור מתמורה תיפוק ליה דאין ממירין באברים שהרי א"א הוא שיאמר כל הציבור כל הרוצה כו' כמ"ש הוא עצמו ז"ל לענין מלקות

ויש להעיר משי' התוס' תמורה (דף כ"ו ע"א ד"ה האומר) דדוקא באברים אין ממירין אבל בחציה ממירין. אך הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה הי"ט) פליג וס"ל דבחציה נמי אין ממירין וכתב הכ"מ שכן מפורש בתוספתא ודברי התוס' צל"ע

ואולם עדיין יקשה בין בכהני כל המשמר בין בכהן אחד אכתי היאך ממירין הרי הבעלים מיהא נמי היו עושין תמורה מכח מתכפר כדמשמע קצת לשון התוס' דר"ל אף בתר מתכפר אזלינן וא"כ סוף סוף יש כאן שנים שיש להם כת התמורה. וי"ל דאלו היו כהנים זוכין בהן מחיים אה"נ הוה אמרינן דרק אינהו לחודייהו עבדי תמורה ולא המתכפרים כמ"ש למעלה (אות ב') שא"א לשני בעלים שיהיו וכיון שהכהנים הוו בעלים ממילא אין המתכפר בעלים. ואפילו תימא דבעלים שבאו מכח מתכפר שאני כעין שכתבנו למעלה לענין שני שותפין בכפרה מ"מ י"ל דעד כאן לא אלים כחו של מתכפר למיהוי בעלים אלא במקום מקדיש שאין הקרבן שלו אבל גבי כהנים שהיה ממונם ממש לאו דוגמת ההיא שכתבו התוס' יומא (דף נ' ע"ב ד"ה אחיו) דאע"ג דמאן דמתכפר מקופיא עושה תמורה כמבואר בפ"ק דזבחים מ"מ בדאיכא מתכפר מקיבעא לא אלים כחו דמקופיא למישווייה כקרבן שותפין, והסבר דבריהם נראה דבמקום שיש מתכפר מקיבעא לא היה אותו דמקופיא עושה תמורה כלל משום דלא חשיב למיהוי כבעלים לגבי דמקיבעא וממילא אין כאן תמורה לשותפין, וה"נ אפ"ל במתכפר גמור דלא אלים למיהוי בעלים לגבי כהנים שהם בעלים גמורים וממילא אין כאן תמורה אלא בכהנים בלבד, וכמו בבעלים דבכור משבא ליד כהן, ועיי' מ"ש לעיל בבכור בבית כהן. וממה שכתבו התוס' דר"ל אף בתר מתכפר לא מוכח מידי לפי"מ שבארנו כוונת התוס'

ולפי"ז יש לנו עוד הוכחה נוספת דאין לפרש בדברי התוס' בדף ז' כהבנת כת"ר והתוע"ר שהמקדיש והמתכפר שניהם עושין תמורה דא"כ הו"ל כשותפין כיון שיש להם כח התמורה, ואפילו נימא דלא כמ"ש דר"ש נמי ס"ל דרשא דת"ק אלא דפליג עליה הא מ"מ לת"ק מיהא יקשה וכגון דא הו"ל לפרושי, ואל זה רמזנו למעלה (אות ג'). ויש לישא וליתן בזה ואין להאריך עוד אחרי דבלא"ה כבר נתבאר בראיות ברורות שאין זו שיטת התוס'

ענף

ג'

[ז] עוד רגע אדבר במה שנוגע לענייננו, בזבחים (דף ה' ע"ב) יתבי ר"נ ור"ש כו' למימרא דקניא להו [ליורשין בהמת קרבן אביהם] והאר"י הניח מנתה לשני בניו ומת קריבה ואין בו שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא, ולא קניא להו והאר"י הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה אא"ב קניא להו היינו דאין ממירין בה דהויא להו כשותפין כו' אא"א לא קניא להו אמורי נמי לימרו שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבות את היורש אחד ממיר ואין שנים ממירין כו' א"ל רב אסי לר"א ומינה אא"ב קניא להו היינו דחד מיהא מימר אא"א לא קניא להו היכי מימר והאר"א אר"י המקדיש מוסיף חומש ורמתכפר עושה תמורה. וקשיא לי כיון דלא קניא להו ולא הוו בעלים כלל פשיטא שאינן עושין תמורה דבעלים בעינן ואמאי איצטרך למימר דר"י דמתכפר עושה תמורה מה זה ענין למקדיש ומתכפר הרי לאו מקדיש ולאו מתכפר ולאו בעלים כלל נינהו. וכן ק"ק במאי דפריך אא"א לא קניא להו אמורי נמי לימרו הרי איפכא הוא אי לא קניא להו בודאי אינן עושין תמורה כלל שאין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו, אם לא שנאמר דמעיקרא סבר הש"ס דיורש דרבי לי' קרא להדיא מאם המר ימיר לא בעי כלל תנאי דבעלים מאי דלא משמע קצת מדפריך רב אסי רק משום חסרון דמתכפר

והיה נראה לומר דהא הוה פשיטא ליה לש"ס דיורש קני לי' לגוף הקרבן והוי בעלים כענין בעלים דמקדיש דמאבוהון קא ירתי, וכן ראיתי בס' ראש המזבח לזבחים שכתב דט"ה שיש לבעלים שיכול ליתנו לאיזה משמר שירצה כההיא דתנן בערכין (דף כ"ח ע"ב) בהקדש עילוי, עיי' ברבנו גרשום בכורות (דף נ"ג ע"ב) ובמל"מ (פ"ו מהלכות פרכין הי"ב), כאותה ט"ה בניו יורשים אותו. וכל השקלא וטריא דסוגיין היא רק אי קניא להו גם לכפרה, ומ"מ הניח מנחה לשני בניו קריבה ולא הוי בשביל זה כשותפות משום דאין קפידא אלא שלא יהו שותפין בכפרה דהיינו מקריבים כדכתיב נפש כי תקריב אבל כשאינם שותפין בכפרה לא איכפת לן אם שנים הקדישוה וששניהם הן בעליה כמבואר בתוס' סוטה (דף כ"ג ע"א ד"ה כל) יעו"ש. וכן גם לענין תמורה שפיר פריך אא"א לא קניא להו אמורי נמי לימרו ולא הוי בשביל זה כקרבן שותפין, לא מיבעי לדרשא דר"ש מהיקשא דמעשר דכיון שאין שני מתכפרין אין זה כקרבן שותפין כמש"ל אלא אפילו לת"ק נמי ניחא כמ"ש דבשביל קנין ממון לחוד לא מקרי שכח התמורה לשנים דלכל חד וחד הוי רק אברים. ומשו"ה פריך רק מדר"י שהמתכפר דוקא הוא שעושה תמורה ולא מקדיש, אבל אי לאו דר"י אה"נ דהוה ממיר אפילו אי לא קניא ליה לכפרה משום דקניא ליה מיהת לטובת הנאה דירית מאביו, וממירין בשביל טובת הנאה זו כמו שבעלים ממירין בבכור משום ט"ה זו כמש"ל בשם השמ"ק. ועיי' תוס' יומא (דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא)

הן אמנם דעל עיקר הדין שיירשו בניו אותה ט"ה שהיה יכול למסור לכל משמר שירצה יש להתעורר מהא דמבואר בחו"מ (סימן רע"ו ס"ו) דאין היורשין יורשין טובת הנאה, אך הש"ך כתב דדוקא כשהוא ביד אחרים אינו מוריש אבל כשהוא תח"י יורשין אותו. אולם הקצה"ח הביא בשם השל"ה דאינן יגרשין ט"ה כלל, והביא ראיה לדבריו מספרי דרמי כתיב ונתת וכתיב והנחת ומשני כאן בימות החמה וכאן בימות הגשמים, הרי מבואר דגם לבעלים אין ט"ה אלא משום דכתיב ונתת שנתנה לו תורה רשות ליתן ולבחור למי שירצה ומשו"ה אית ליה ממילא ט"ה אבל במקום דלא כתיב ונתת אין לו ט"ה כלל, וא"כ כשמתו הבעלים דלא כתוב ונתת אלא בבעלים מאין