דבר אברהם - א צז

ראיה גדולה לדעת הרמב"ם ופ"ו מהלכות בכורות ה"י) דיורשין שירשו טלאים מאביהם נמי פטורין ממע"ב כשותפין. מיהו מהא דזבחים איכא לתרוצי דר"י דאמר דאין שני יורשין ממירין כשותפין לא ס"ל כר"ש דממעשר ילפינן אלא כת"ק דלא יחליפנו לשון יחיד ומזה יש למעט גם שני יורשין מתמורה. אבל דוחק לומר כן דלר"ש באמת שני יורשין עושין תמורה. ואף דאיכא למימר דלמסקנא לר"ש נמי שני יורשין אין עושין תמורה ולאו מהיקשא דמעשר אלא משום דמסקינן בזבחים שם שאני התם דא"ק אם המר ימיר לרבות את היורש אחד ממיר ואין שנים ממירין, הנה יש לפקפק בזה דרש"י פי' דמיעוטא דאם המר ימיר הוא משום דבלשון יחיד כתביה ולכאורה נראה דזה שייך רק לת"ק דדריש גם לשון יחיד דלא יחליפנו ולא ימיר אבל לר"ש כי היכי דבלא יחליפנו ולא ימיר לא דריש לשון יחיד ה"נ הכא. ועוד דגם לשי' הרמב"ם יקשה עוד יותר דממעט שותפין מהיקשא דר"ש וס"ל (בהל' בכורות) דגם שותפין דעלמא שנשתתפו בבהמות הטלאים שנולדו מהן חייבין במע"ב, וא"כ יעשו תמורה וסתמא קתני שאין השותפין עושין תמורה, והיא קושיא עצומה מאד

ע"כ נראה לומר דר"ש לא פליג על דרשא דת"ק דלא יחליפנו והלכך יורשין לרש"י ונשתתפו בבהמות להרמב"ם דליכא למישמע ממעשר ממעטינן מלא יחליפנו דכל שיש לשנים רשות התמורה אפילו אחד מהם אינו ממיר. ובזבחים שם לענין יורשין שאינם ממירין כשותפין באמת כתב רש"י משום קרא דלא יחליפנו ולא נקט דרשא דמה מעשר כו' והוא משום דבכה"ג ליכא למעוטי ממעשר כמ"ש. נמצא דנ"מ רבתא בין שני הטעמים לענין יורשין לשיטת רש"י [אם נאמר כמ"ש דאף באם המר ימיר לא דריש לשון יחיד כמו בלא יחליפנו] ונשתתפו בבהמות להרמב"ם, דלטעמא דהיקשא ממעשר עושין תמורה ולטעמא דלא יחליפנו אין עושין. וכן לאידך גיסא בישראל ועכו"ם שנדבו קרבן בשותפות לטעמא דלא יחליפנו הישראל ממיר לפי שאינו כקרבן שותפין שאין כאן שנים שיש להם רשות התמורה דעכו"ם אינו ממיר אפילו בקרבן מיוחד שלו [אפילו אי לאו היקשא דמעשר עיי' בתמורה (דף ג' ע"א)], ולטעמא דהיקשא ממעשר כה"ג נמי אינו ממיר דהא מ"מ קרבן שותפין הוא שאין כיוצא בו במעשר. (ויש להסתפק בגר שהפריש קרבן בשותפות עם ישראל ומת הגר בלא יורשין ונשאר רק הישראל היאך הוא נידון]. ולפי"ז שני הטעמים כל אחד מוסיף על חברו. ומה שהרמב"ם הביא רק דרשא דר"ש י"ל כמ"ש משום דכייל ביה גם אינך מילי ולדינא אין נ"מ אצלו משום דסתם וכתב דבכל גווני אין תמורה בשל שותפין. ובזה מיושב נמי מה שמצאתי אח"ז בס' באר אברהם שעמד ברש"י יומא (דף נ' ע"א) שכ' שאין חטאת השותפין מתה דר"ש סבר כו' מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן השותפות עושה תמורה דכתיב ואם המר ימיר לשון יחיד כו', והקשה בס' הנ"ל דלר"ש ממעשר ילפינן ולא מלשון יחיד ותי' ע"פ דרכנו הנ"ל דיורשין ליכא למילף ממעשר וא"כ איכא תמורת חטאת בשותפין וע"ז כתב רש"י דיורשין ממעטינן מאם המר ימיר כמבואר בזבחים. אולם מלבד דכבר מחא ליה בחילא הגרש"ש בהגהותיו עיי"ש ומלבד דלפי"מ שהראינו פנים למעלה אפשר דלר"ש דלא דריש לשון יחיד דלא יחליפנו ה"נ לא דריש לשון יחיד דאם המר ימיר, הנה בהוריות (דף ו' ע"ב) לא מפרש לה רש"י ז"ל מאם המר ימיר דכתיב גבי יורשין אלא מלא יחליפנו לשון יחיד כת"ק דמתני' ומה יענה הב"א כאן והדרא קושיא לדוכתה דהא לר"ש קיימינן. אבל למה שכתבנו דר"ש נמי אית ליה דרשא דלא יחליפנו אשה"ט. [ולפי"מ שרצינו לומר דמלא יחליפנו ממעטינן שלא ימירו שנים יחד אפילו בקרבן יחיד דזה א"א למילף ממעשר נמי אתי שפיר הא דהביא רש"י לדרשא זו דאל"ה אפשר לתמורת שותפין מתה כה"ג. אבל כבר כתבנו למעלה דז"א. וכ"ת א"כ באמת משכחת לה תמורת שותפין מתה כה"ג, י"ל דזה ידעינן בלא"ה מקרא דוהיה הוא ותמורתו דאיתקש תמורתו לו כדאמרינן היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורתו כו' וכן אמרינן מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת וה"נ נקיש תמורתו לו מה הוא צריך שלא יהא משל שותפות אף תמורתו לא תהא של שותפין אלא דיחיד. ועיי' בחי' הרמב"ן ור"ן לחולין (דף ס"ט ע"ב) דמשמע דלכו"ע מקשינן תמורתו לו ואפילו לפי' בעה"מ ר"פ בהמה המקשה דמשמע דרק ר"ש הכי ס"ל מ"מ א"ש דהכא אליבא דר"ש קיימינן]

וכאשר בינותי בספרים מצאתי למהרי"ט אלגזי (ריש הל' בכורות) שעמד כבר בקושייתנו לדעת רש"י מיורשין ולהרמב"ם מנשתתפו בבהמות שחייבין במעשר ותי' ג"כ כעין שכתבנו דר"ש אית ליה נמי דרשא דלא יחליפנו לשון יחיד אבל בדרך אחרת ולענ"ד מה שכתבנו נכון יותר. ועיי"ש במהריט"א שנדחק לפי"ז במאי דאמר ר"ש בברייתא לא יבקר כו' משמע קרבן יחיד קרבן צבור כו', ולדברינו יש ליישב קצת דמלשון יחיד דלא יבקר ליכא למישמע אלא שלא יהא ריבוי ממירין אבל הקרבן גופיה אפשר שיהא של צבור ושותפין כמ"ש וממעשר ממעט קרבן צבור מצד עצמו, ועדיין צ"ע. והשתא י"ל דר"ש ות"ק לא פליגי בשום דבר דעפימ"ש הרמב"ן בחי' לחולין שם לא מוכח מהתם כלל דאיכא דפליגי על ר"ש בהיקשא דמעשר יעו"ש

היוצא לנו מזה דשני טעמים בשותפין שאינם ממירין, משום דהוקש למעשר ומשום לשון יחיד דקרא, ותרווייהו צריכי שלא יהא הקרבן עצמו של צבור ושלא תהא רשות התמורה לשנים **(הגה"ה. וידידי הרב הגאון מוהר"ר שמואל רודניא נ"י מו"ץ דפ"ק קאוונא העירני דבתוספתא תמורה (פ"א) תנינן הציבור אין עושה תמורה בהמת צבור אין עושין תמורה השותפין אין עושין תמורה ובהמת השותפין אין עושין תמורה. ועל דעתי בהמת צבור ובהמת שותפין לא קאי על הקרבן דלזה הוה קרו לי' קרבן, אלא הכונה היא על בהמת החולין שממירין עליה שאף היא לא תהא של ציבור ישל שותפין משום דאיתקש תמורתו לו מה הוא אינו של שותפין אף תמורתו לא תהא של שותפין כמ"ש לעיל:)** והשתא הכי שוב יקשה לן בכהנים למה היו ממירין בחטאת ואשם לימעטו מלא יחליפנו יחיד פרט לזו שרבים יש להם כח התמורה. ובדוחק היה אפ"ל דמאי דאמרינן שהיו כהנים עושין תמורה אינו לכל עניני תמורה אלא לענין מלקות, דשותפין נמי לוקין לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"א), ומזה היה מקור נפתח לשיטתו שרבים חתרו אחריו, אבל דוחק גדול הוא

[ו] ונראה לומר דלטעמא דלא יחליפנו דבעינן שלא תהא רשות התמורה לרבים לא שייך למעט אלא שותפין מביאי הקרבן היינו המקריבים ולא את הכהנים הזוכים. ופתרא דמלתא יש להסביר בטוב טעם, דכששנים מתכפרים בקרבן אחד אין הקרבן נחלק בכפרתו להיות מקצת הבהמה כפרה לזה ומקצתה כפרה לזה שהרי אין מקצת בהמה מכפר אלא כל הבהמה הויא לזה כולה לכפרה ולזה כולה לכפרה, לפי שאין זה קנין ממון שא"א להיות בו שני בעלים כאחד על אותו חלק עצמו וע"כ הוא יכול להיות כולו לשניהם לגמרי, הלכך כאו"א נידון כאלו יש לו קרבן שלם ויכול הוא לעשות תמורה מכח עצמו ושפיר נתמעט מלא יחליפנו שלא יהא כח התמורה לשנים והכא כאי"א יש לו כח התמורה לעצמו, משא"כ כששנים שותפין בגוף הבהמה ממש כעין כהנים בחטאת יאשם ובבכור שהוא קנין ממון ככל הקנינים הרי א"א לומר בזה שכל הבהמה שייכא כולה לזה וכולה לזה אלא לכאו"א מהם יש לו בה רק חלק ידוע, וא"כ על חלק חברו בודאי אינו יכול להמיר שאין