דבר אברהם - א צו

אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל, ואלו היה כהן זוכה מחיים היה ממיר. אבל דוחק הוא בלשון המשנה ותו דבעלים מיהא נמי היו עושין תמורה מצד מתכפר ושוב יהיו בשביל זה כשותפין. ובפשוטו י"ל דהא דממעטינן קרבן שותפין וקרבן צבור מתמורה הוא רק אם הם משותפים בו בתור קרבן כמובן קרבן צבור בכ"מ, ר"ל דבעינן דמקריב הקרבן יהא יחיד ולא שנים או צבור מקריבי הקרבן, משא"כ כהנים דבמה שהיו זוכין בחטאת ואשם לא היו נעשים בשביל זה כמקריבי הקרבן ורק הבעלים היחיד הוא המקריב ומה שיש בו לכהנים הוא רק קנין ממון ולא כעין מקריבים והלכך לא הוי כקרבן שותפין ויש בו דין תמורה

ואולם מלתא דא לא ברירא כ"כ. דהנה ציבור ושותפין שאין עושין תמורה יליף לה ר"ש בתמורה (דף י"ג ע"א) ממעשר והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור. והנה יפול אצלנו הספק אם הלימוד הוא לענין גוף הקרבן שיהא של יחיד ולא של שותפין כשם שמעשר לעולם של יחיד הוא אבל מצד הממירין ר"ל ריבוי האנשים שיש להם כח להמיר לא איכפת לן, ואלו היה אפשר שאנשים רבים יכולין להמיר בקרבן זה אלא דגוף הקרבן של יחיד הוא היה בו דין תמורה, וכן להיפוך אלו היה כח התמורה רק ליחיד אלא דגוף הקרבן של צבור הוא לא היה בו דין תמורה, או דילמא דעיקר הלימוד הוא לענין הממירין דכשם שבמעשר שאינו בא מן השותפות אין לנו בו לעולם אלא ממיר אחד לפי שרק הבעלים ממירין. [דמה שאחרים יכולין להמיר ע"י שיאמר בעל הבהמה כל הרוצה להמיר כו' לא חשיב כריבוי ממירין כיון שמצד עצמם אין לאחרים רשות להמיר ורק מכח בעל הבהמה היחיד הם באים], כך כל התמורות לא יהו אלא כשרשות התמורה לאחד יצאו קרבנות צביר שאם תאמר שעושין תמורה כל הצבור כולו יש להם רשות להמיר דהוו בעלים שלו או דילמא תרווייהו ילפינן ממעשר בין שגופו של קרבן יהא של יחיד ובין שרשות התמורה תהא רק ליחיד. ולפי הדרך הראשון דהקפידא היא שהקרבן גופיה לא יהא של שותפין י"ל כמ"ש דדוקא כשהקרבן הוא של שותפין מקריבין ממעטינן אבל כשהמקריב יחיד אע"פ שיש לו בעלים אחרים משותפין בו כעין שותפות של ממון לא איכפת לן, אבל לפי דרך השני דממעטינן שלא יהו שנים שיש להם רשות התמורה אין לומר כן דמ"ל שותפים בהקרבה ומ"ל שותפים כעין ממון הא מ"מ שנים הם שיש להם רשות התמורה, ולפי"ז תיהדר קושיא לדוכתה היאך היו כהנים ממירין אלו זכו בהן מחיים. ואולם פשטות הלשון מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור משמע כדרך הראשון דבעינן רק שהקרבן עצמו יהא של יחיד. וקצת ש להוכיח כן מדאמרינן להלן (דף כ' ע"א) ולימא אין אני רואה דבריו של ר"ש באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה רבי סבר לה כרבנן דאמרי מותרות לנדבת צבור אזלי ואין תמורה בצבור כו' אלא מעתה בכה"ג שהפריש פרה לפרו תיקדוש דהאיכא פרת חטאת קדשי בדק הבית היא וקדשי בה"ב לא כבדי תמורה. וקשה אמאי לא משני נמי בהא שאני פרה דקרבן צבור הוא ואין תמורה בצבור, שהרי לצורך צבור היא באה וניטלת מתרומת הלשכה כדתנן בשקלים (פ"ד מ"ב) ואמרינן בריש יומא ויקחו אליך משל צבור ובספרי (פ' חקת) ויקחו מתרומת הלשכה, וכשיחיד מתנדב צריך למוסרה לצבור כמבואר בר"ש פרה (פ"ב מ"ג) ועיי' במל"מ (פ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ז), ואם היה בה דין תמורה היו כל הצבור ממירין. ונהי דממסקנא ל"ק דקושטא דמלתא מתרץ דאין תמורה בכל קדשי בה"ב אבל להמקשן קשה דלבתר דמשני הש"ס ממותר אשם משום קרבן צבור מאי מקשי תו מפרה אע"ג דלא ידע מתירוצא דקבה"ע היא. ולמ"ש דלא ממעטינן ממעשק ריבוי ממירים אלא שגוף הקרבן לא יהא של צבור דהיינו שלא יהו רבים מקריביו ומה שיש לרבים חלק בו כענין ממון אינו מזיק אתי שפיר, די"ל דשפיר אע"ג דמשל צבור היא באה מ"מ לא הויא כקרבן צבור שמקריביו רבים שהרי אינה קרבן כלל, [יעוי' בכ"מ (פ"ב מהלכות מעילה הל' ה') דאפילו קדשי בה"ב אינה אלא דומה לקדשי בה"ב יעו"ש, ועי' מ"ש לעיל סי' ז'], ומה שהציבור משותפים בה הוא' רק כענין ממון. אבל אם נימא דקרבן צבור לאו דוקא אלא שלא תהא רשות התמורה לרבים יקשה כנ"ל ילפי"ז מיושב קושייתנו מכהנים שהיו ממירין בחטאת ואשם

וכל זה הוא לר"ש דיליף צבור ושותפין שאין ממירין ממעשר. אמנם ברישא דמתניתין תנן הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושין תמורה כו' אר"ש והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך כו'. והנה מתוי"ט משמע שהבין דת"ק ממעט מלא יחליפנו שלא ימירו שנים ביחד אע"פ שהקרבן של יחיד וכגון דאמר מרא דבהמה כל הרוצה להמיר יבוא וימיר. אבל לפי"ז מן התימא על הרמב"ם שלא הביא (בפ"א מהלכות תמורה הי"ב) אלא דרשא דר"ש דהיקשא דמעשר בהמה ולא דרשא דת"ק דלא יחליפנו לשון יחיד. והרי נ"מ טובא בינייהו כמ"ש בשנים שהמירו יחד בקרבן יחיד שנתן להם הבעלים רשות. [ועיי' בתוי"ט שכ' דלא נ"ט בייניהו לדינא ולא עמדתי לע"ע על כוונתו]. ומזה נראה דהרמב"ם לא מפרש לה דמיירי בשנים הממירין בקרבן יחיד, ובאמת א"א לפרש הכי דא"כ היאך שייך לומר ע"ז הצבור והשותפין היאך אפשר לצבור שימיר ביחד, ואם צבור לאו דוקא אלא שרבים הם א"כ היינו שותפין ואמאי תנינהו בתרתי, והוא פשוט. אלא ודאי דמיירי נמי בקרבן שהוא של צבור או של שותפין שאין ממירין בו אפילו אחד מן השותפין ואחד מן הצבור והוי כעין צבור ושותפין דר"ש. וצריך להבין היאך ממעכינן קרבן צבור מלשון יחיד דלא יחליפנו שאינו בתמורה אפילו כשאחד מן הצבור ממיר, וצ"ל דמלשון יחיד דלא יחליפנו משמע שאין דין תמורה נוהג אלא כשכח התמורה שייך רק ליחיד יצאו קרבנות צבור שכח התמורה לרבים, ולר"ש ממעטינן לה מהיקשא דמע"ב שלא יהא הקרבן של צבור ושותפין. ולכאורה נראה דאין נ"מ ביניהם לדינא [דכל שרשות תמורה לרבים הוא קרבן צבור ושותפין וכן להיפוך כל שהוא קרבן צבור ושותפין היתה רשות תמורה לרבים] ורק בלימודיהם הם חלוקים, (דמאי דנ"מ בינייהו לענין כהנים אלו היו זוכין מחיים כמ"ש אינו ר"מ למסקנא), ומשו"ה ניחא קצת דתפס הרמב"ם ללימוד דר"ש משום דכייל ליה בהך טעמא גם אינך מילי דקחשיב התם קדשי בה"ב ושל עכו"ם דאין עושין תמורה מה"ט יעו"ש ברמב"ם. ולפי"ז יראה דלת"ק לא היו הכהנים ממירין בחטאת ואשם אפילו אי זכו בהן מחיים משום דכל הכהנים היה להם כח התמורה ונתמעטו מלא יחליפנו לשון יחיד, ומ"מ לא קשיא לריב"נ דאמר שהיו עושין תמורה די"ל דסבר כר"ש דילפינן ממעשר וכמ"ש

[ה] אבל עדיין אני נבוך במתניתין דצבור ושותפין. דהנה בחולין (דף ס"ט ע"ב) משמע דהיקשא דר"ש לאו דכו"ע היא ואיכא דפליגי עלי' דאמרינן התם הא מני ר"ש היא דמקיש תמורה למעשר ועיי' בסוגיין רבי אומר למה יצאת מעשר כו' וברש"י ותוס', אבל לר"ש לא נתברר אי פליג אדרשא דלא יחליפנו לשון יחיד או לא, ומברייתא דלא יבקר כו' משמע קרבן יחיד קרבן צבור כו' אר"ש והרי מעשר כו' אין להוכיח כ"כ דפליג כמו שיבואר לפנינו. ובתוי"ט כתב דפליג אבל לענ"ד לא נראה כן אלא דס"ל נמי דרשא דלא יחליפנו והוצרך לשתיהן כמו שיתבאר. דהנה יש לתמוה טובא היאך אמרינן מה מעשר קרבן יחיד ופירש"י דליתיה בשותפות כדאמרינן יהיה לך ולא של שותפות והרי לשי' רש"י בבכורות (דף נ"ו ע"ב) יורשין בתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה והיה ראוי שיהא להם דין תמורה כה"ג כמו במעשר. ובזבחים (דף ה' ע"ב) אמרינן והאר"י הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה אא"ב קניא להו היינו דאין ממירין בה דהויא להו כשותפין הרי דיורשין נמי הוו כשותפין לתמורה. ומזה היה נראה לכאורה