דבר אברהם - א צה

מתכפר דוקא אלא דלקושטא דמלתא הוסיפו שלדעתם מקדיש נמי עושה תמורה. שינויא דחיקא הוא מאד. ועוד שהיא שיטה חדשה נגד כל הראשונים ולא מצינו להם חבר, דברמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"ד) מבואר להדיא דרק מתכפר עושה תמורה ולא מקדיש וכ"ה ברש"י בסוגיין בדף י' וברש"י ורא"ש ור"ן נדרים (דף ל"ו ע"ב) ובמאירי נדרים ויומא שם ועוד רבים. ויותר מזה דבע"כ גם להרמב"ם הוצרכנו לתי' התוס' שהרי דבריהם מוכרחין מדאריב"נ שאין זוכין בהן בחייהן והרמב"ם (הלכה ט') כתב נמי בלשון זה ותקשה עליו קושיית הפוס' וכי זכין מחיים היכי ממירין ואם נתרץ כהתוס' נמצא דבריו סותרין זא"ז שכתב להדיא דרק מתכפר עושה תמורה כמ"ש, ומן התימה אפוא שלא עמדו נו"כ בזה. ועוד דאין לשון התוס' מדוקדק שכתבו דר"ל אף בתר מתכפר אזלינן ולאו לאפוקי בעלים אתי, למה שינו מלשון הש"ס ולא אמרו דלאו לאפוקי מקדיש אתי דבהכי משתעינן. והעולה על כולנה שבתוס' זבחים (דף ו' ע"א ד"ה מקופיא) מבואר להדיא דאין המפריש עושה תמורה אלא מתכפר לחודיה הוא דמימר כדעת כל הראשונים שהזכרנו. ועוד יש להקשות ע"ז ויתבאר במרוצת דברינו

ע"כ נראה לענ"ד ברור דמ"ש התוס' דלאו לאפוקי בעלים אתי אין כוונתם דבכל מקום המקדיש והמתכפר עושין תמורה, דז"א דבודאי רק מתכפר עושה תמורה ולא מקדיש וכמ"ש בזבחים, אלא כוונה אחרת להם. דהא דמתכפר עושה תמורה איכא לפרושי בתרי אנפי אי משום דעיקר התמורה תליא רק בבעל הכפרה ולפי"ז אתי לאפוקי בעלים כאלה שאינם מתכפרים אע"פ שבעלים גמורים הם, או דתמורה תליא בבעלים של גוף הקרבן ומאי דמתכפר עושה תמורה הוא רק משום דמאן דמתכפר ביה הוא דהוי בעלים דידיה. ולפי"ז כשיש בעלים לקרבן אע"פ שאינן מתכפרין בו מ"מ עושין תמורה דאין הכפרה עיקר אלא שהיא הנותנת להיות בעלים. וזהו שכתבו דלאו לאפוקי בעלים אתי, רצונם שלא נטעה לומר דעיקר דין התמורה תליא בכפרה ולא בבעלים של קרבן בעלים של עכשיו] אלא דעיקר התמורה תלוי בבעלים ולא בעינן מתכפר דוקא ואנן הכי אמרינן אף בתר מתכפר אזלינן כלומר דמתכפר נמי חשיב בעלים כיון דבא לכפרתו ואע"פ שלא היה בעלים דמעיקרא. ואחרי שהמתכפר הוי בעל הקרבן ממילא אין המקדיש בעלים כלל ולכן אינו ממיר כבשל אחרים. ולא מיבעי בקדשי קדשים אליבא דכו"ע ובקדשים קלים אליבא דרבנן דסברי לאו ממון בעלים הן דודאי אין למקדיש בהן כלום, דכל מקדיש דעלמא שמקדיש לכפרת עצמו נמי אין הקרבן שלו ואינו ממונו ממש אלא שיש לו זכות בהקרבתו וכפרתו וזוהי דמשויא ליה לבעלים וזה שהקדיש להתכפר בו אחר שזכות ההקרבה והכפרה ניתנה למתכפר בודאי לא נשאר ליה למקדיש כלום, אלא אפילו בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן נראה דלאו זכות הכפרה לחוד שייך למתכפר וגוף הקרבן נשאר ממונו של מקדיש אלא דהכל שייך למתכפר וממונו הוא לכל דבר דשייך ביה כדאמרינן בסוגיין דדף י' דמתנה הוא דיהיב למתכפר והיינו דגם גוף הבהמה מתנה היא ואין בה למקדיש עוד כלום, וכן מבואר ברמב"ם שם (פ"א ה"ד) המתכפר הוא שעושה תמורה ולא המקדיש כו' אבל לא זה שהקדיש לפי שאינן שלו, וכ"כ רש"י נדרים שם (דף ל"ו ע"ב) וז"ל ומתכפר עושה תמורה כו' דהשתא הוי דידי' ולא המפרישו דמאחר שהפריש לצרכו קנאו המתכפר עכ"ל, וכ"כ התוס' סוטה (דף כ"ג ע"א ד"ה הקומץ) דמיקני למתכפר כולי זבח ואין לו למקדיש חלק בו. והא דאמרינן בערכין (דף כ"א ע"א) אמר שמואל עולה צריכה דעת כו' ל"צ דפריש לי' חברי' מהו דתימא כו' זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה, היינו דלאו מממונו בא ולא מיתסר מיניה מידי וכההיא דאמרו ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוני'. מיהו אליבא דריה"ג צל"ע במאי קנאו המתכפר להיות כממונו, דבשלמא לכפרה י"ל דלא בעי קנין אבל לממון בעי קנין, ועי' בב"ק (דף י"ב ע"ב) דלאחר שחיטה מודה ריה"ג דמשולחן גבוה קא זכו דמזה נראה דמה שהוא ממון בעלים אינו נובע מזה שיזכה אח"כ בבשר אלא דמעיקרא שלו הוא, ועי' בב"ק (דף ס"ז ע"א) בגנב שהקדיש דמהני משום שינוי השם, ואכמ"ל. ולהיפוך אלו היה אפשר להיות מתכפר שאינו בעלים ה"נ דלא הוה ממיר. וכן יש להוכיח מדר"י דסבר יורש אינו ממיר משום דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש, וכתב השמ"ק ריש תמורה (דף ב') דמה דילפינן תתלת הקדש מסוף הקדש דכשם דיורש אינו סומך ה"נ אינו ממיר אינו לא היקש ולא גז"ש אלא הכי ילפינן דכיון דבסמיכה בעינן בעלים ובתמורה בעינן בעלים כדדרשינן במתניתין דתמורה בבית בעלים יש לנו ללמוד זה מזה ולומר כי היכי דלענין זה נקרא בעלים ה"נ לענין זה נקרא בעלים יעו"ש, והשתא אי תימא דמתכפר לאו משום לתא דבעלים הוא דעושה תמורה אנא משום דבכפרה לחוד סגי אמאי יורש איני ממיר לר"י והרי מסקינן בזבחים (דף ו' ע"א) דיורש קניא ליה לקרבן אביו לכפרה והיה ראוי שימיר משום מתכפר, ודוחק לומר דבהא גופא נמי אי יורש קניא לכפרה או לא שוב הוי פלוגתא תניינא בין ר"מ ור"י ובזבחים מסקינן רק אליבא דר"מ כדמוכחינן התם מהא דממיר דזהו רק לר"מ, אע"כ הא דמתכפר עושה תמורה הוא רק משום דבשביל שהוא מתכפר הוי בעלים והלכך יליף ר"י דכשם שלענין סמיכה יורש אע"פ שהוא מתכפר מ"מ אינו בעלים ה"נ נענין תמורה. והא דבאמת מתכפר דעלמא נעשה בעלים ויורש לר"י מיהא לא, י"ל דשאני מתכפר דעלמא משום דמתחלה הקדישי הבעלים לצרכו ומתנה הוא דיהבי ליה משא"כ יורש שלא הופרש מתחלה לצרכו ולא איתיהיב ליה מתנה

נמצא דמה שאין מקדיש עושה תמורה אינו משום שאין דין תמורה בבעלים שאינם מתכפרים אלא משום שאינו בעלים כלל אבל אלו הוה בעלים אה"נ דהוה ממיר, וזהו שכתבו התוס' דלאו לאפוקי בעלים אתי ר"ל שלא בא להפקיע דין התמורה מבעלים שאינם מתכפרים היכא דאיתנייהו. וא"כ עד כאן לא שייך לומר דבשביל שהמתכפר הוי בעלים נפקע זכות הבעלים מאחרים אלא לענין זכות בעלים שהיה למקדיש דהשתא לא אישתייר גביה מינה כלום, משא"כ לענין זכות בעלים שהיה לכהנים בקרבן אלו היו זוכין בו מחיים לא שייך כלל לגרועי כחם בשביל מה שהמתכפר הוי בעלים, דמתכפר הוי בעלים רק בכפרתו והכהנים שזוכין בו הוו בעלים גמורים לגוף הבהמה ממש, וכיון דחוץ ממתכפר יש דין תמורה גם לבעלים שפיר היו כהנים עושין תמורה אלו זכו בו מחיים. נמצא דאף לדעת התוס' אין מקדיש עושה תמורה אלא מתכפר לחודיה, וזהו שדקדקו לומר דלא אתי לאפוקי בעלים ולא אמרו דלא אתי לאפוקי מקדיש כלשון הש"ס משום דלא איירו כלל לענין מקדיש אלא לענין בעלים גמורים כעין כהנים. והשתא להרמב"ם נמי אשה"ע דאלו זכו כהנים מחיים מתחלת הקדישו הוו עבדי תמורה ומ"מ קדיש בודאי אינו עושה תמורה, ונפלה קושיית כת"ר והתוע"ר מעיקרה. והוא פשוט מאד לענ"ד עד שלא הייתי מחשיב את הדברים כחידוש אלמלא ראיתי לגדולים וטובים ממני ככת"ר והגאון בעל תוע"ר שהלכו בדרך אחרת. ולכן לא נמנעתי מלהאריך קצת בזה ולפרש את המפורש לדעתי

ענף

[ד] ואכתי צריך לברורי היאך היו כהנים ממירין בחטאת ואשם אפילו אי הוו זכין בהן בחייהן והרי כל הכהנים שבאותו משמר משותפים בהם וצבור ושותפין אינן עושין תמורה. וחכם אחד תירץ דכהן גדול יכול ליקח לעצמו בלא חלוקה כדאיתא ביומא (דף י"ז ע"ב) כיצד נוטל חלק בראש