דבר אברהם - א צד

אבל כשהמתכפר יחיד ויש בקרבן דין תמורה אה"נ דמקדיש נמי עושה תמורה. אח"ז ראיתי שהגאון בעל תוע"ר בהגהותיו לתמורה עמד בקושיית כת"ר והרגיש כבר לומר כיון דעכ"פ מתכפר עושה תמורה תו מקרי קרבן צבור, ורפיא בידיה ומסיק לה בצ"ע כאלו בלאו דברי התוס' היה דרך אחרת לנטות אבל אין הדבר כן כמבואר למעיין

[ב] ואולם לקושטא דמלתא נראה לענ"ד ברור דאין כוונת התוס' כהבנת כת"ר והגאון תוע"ר דלמסקנא מקדיש ומתכפר שניהם עושין תמורה דא"א לומר כן מטעמי טובא. ונפתח בזה דכיון דלמסקנא מתכפר עושה תמורה בודאי איהו הוא דהוי בעלים של קרבן כדאמרינן התם מתנה הוא דיהיב ליה, ועיי' גירסת השמ"ק וברבנו גרשום, וממילא מקדיש לאו בעלים הוא דכיון דמתנה יהיב להתכפר לא נשאר לו בו כלום [עיי' מה שנכתוב להלן]. וא"כ היאך יעשה תמורה הרי בתמורה בעלים בעינן. ונהי דמתניתין דכהנים היו ממירין בחטאת ואשם אלו זכו בהן מחיים ניחא אע"פ שהמתכפר הוא הבעלים, משום דמתכפר הוי בעלים רק לכפרתן ונא לגופו של קרבן ממש והכהנים להיפוך הוו בעלים לגוף הקרבן [אלו זכו ביה מחיים], ומשו"ה שפיר אין דין בעלים של מתכפר מגרע כח הבעלים שלהם דתרווייהו איתנייהו בה בעלים שנ כפרה ובעלים של גוף הקרבן ואין אחד מהן סותר את דירו. אבל מקדיש דכל מאי דמצי למיהוי ליה בקרבן זה מתנה יהיב למתכפר ולא נשאר לו בו כלום למה ימיר. ועוד דלפי"מ דבעינן למיכתב לקמן י"ל שאם היו כהנים זוכין בחטאת ואשם מחיים והיו בעלים באמת היו רק הם בלבד עושין תמורה ונא מתכפר ולהלן יבואר בס"ד. אבל לומר שהמקדיש והמתכפר שניהם עושין תמורה קשה טובא כנ"ל

איברא דיש לכת"ר פרצה דחוקה להסתר בה מחמת השגה זו ולבוא במצור ודוחק לומר דס"ל לתוס' דלא בעינן בתמורה כלל שיהיו עכשיו בשעת תמורה בעלים של קרבן אלא דבבעלים שהיו כבר בשעת הקדשו נמי סגי, והלכך גם מקדיש להתכפר בו אחר אע"ג דהשתא אינו בעלים מ"מ עושה תמורה משום שהוא בעלים דמעיקרא דשעת הקדשו ומתכפר נמי עושה תמורה משום שהוא בעלים גמורים דהשתא. ואי תקשי לך ממתני' דתמורה (דף ז' ע"ב) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים, ומשמע דבעינן דאף בשעת תמורה יהא בעלים, י"ל דמהאי קרא לא דרשינן כלל שיהא בעלים בשעת תמורה אלא שתהא התמורה בבעלים של שעת הקדש ובא למעט כהנים שזכו בבכור דמ"מ אינם ממירין לפי שלא זכו בו מתחלתו בשטה שנתקדש כמבואר ברמב"ם (פ"א ה"ט). ובזה יתיישב לן עוד מה שהקשה השמ"ק תמורה שם היאך ישראל ממיר בבכור אפילו כשהוא עדיין ברשותו הרי אינו ממונו ותי' די"מ משום דכיון דבידו ליתנו לכל כהן שירצה שפיר מקרי בעלים משום הכי, ולהנ"ל אפ"ל משום שהוא בעלים של שעת חלות ההקדש. ומה שאין הבעלים ממירין בבכור כשבא ליד כהן אע"פ שעדיין הם בעלים דמעיקרא של שעת הקדש ידחוק לומר דאין זה משום הך דרשא דר"ע דוהיה הוא ותמורתו כו' אלא דכיון דנעשה ממון של אחרים לאו כל כמיניה להפקיע מהם וכל מקום שאינו יכול להוציא את ההקדש לחולין גם בלאו גזיה"כ דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש אינו עושה תמורה כמו שיבואר בעז"ה להלן, אבל מחמת המתכפר י"ל דלא חשיב לגבי מקדיש כממון של אחרים, דכיון שאין לו בה אלא כפרה ובתמורתו נמי יתכפר אינו מעכב ולא הקנהו אלא לכפרתו ושייר זכות התמורה לעצמו, (יממה שנכתיב להלן יבואר סתירת הדבר). דוגמת ההיא דאמרינן בב"ק (דף ע"ח ע"ב) גנב פטר עצמו בכבש וכדאיתא בירושלמי נדרים (פ"ד ה"ב) לענין תורם משלו על של חבירו פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן יעו"ש, וכן גם בשביל מקדיש לא חשיב גבי מתכפר כאינו שלו. ועוד י"ל דלעולם לגבי בעלים נמי כל שיצא מרשותם נתמעט מדרשא דר"ע היכן קדושה חלה כו', אלא דכ"ז הוא רק אם נשתנה עכשיו ביציאה מרשות בעליה מכמות שהיה בשעת הקדשו, והלכך בבא ליד כהן אין הבעלים ממירין ובמתכפר ומקדיש שאני שמתחלת הקדשו הוא כך

והני תרי אנפי נראה דתליין לכאורה בגירסות רש"י ושמ"ק בהא דאמרינן בתמורה (דף ח' ע"ב) לימא כתנאי בכור בבית הבעלים עושין תמורה כו' דלפי גירסת רש"י מבואר דכשבא ליד כהן אין הבעלים ממירין אפילו בבכור בזמן הבית שלא זכה בו כהן כדר"נ ואינו בעלים עליו מ"מ אין הבעלים ממירין ונראה שהוא משום דרשא דר"ע לפי שיצא מ"מ מרשות הבעלים, ולמ"ש השמ"ק דכל עיקרו של דבר מה שהם בעלים בבכור הוא משום דיכול ליתנו לכל כהן שירצה בודאי ניחא דזה שנתן כבר לכהן אע"פ שאותו כהן לא זכה בו עדיין כממונו מ"מ תו ליכא לבעלים טובת הנאה זו בו. אבל לפי גירסת השמ"ק סברוה הני תנאי כר"ע ס"ל דאמר היכן קדושה חלה עליו כו' נראה דפירושו הוא דלת"ק בבית כהן הוא דאינו עושה תמורה אבל בעלים ממירין משום דלא זכה בו הכהן כממונו כדר"נ, ויקשה כמ"ש דמ"מ מרשות הבעלים הרי יצא שאין להם בו עוד טובת הנאה כלל ואיזה בעלים נינהו ונמעטינהו מדר"ע והיה הוא ותמורתו כו' וצ"ל כמ"ש בדרך הראשון דכל שהיה בעלים בשעת הקדש לא נתמעט מהאי קרא כל זמן שלא זכה בו אחר דאז אינו ממירין מטעמא אחרינא דכתיבנא. ודוק כי קצרנו בזה

והן ראינו הלום יותר מזה להמחנה אפרים (הל' שלוחים סי' ז') שהפריז על המדה לסבור דלס"ד דאיבעיא דרמב"ח דמקדיש עושה תמורה לא בעינן שיהא בעלים כלל מאיזה צד שיהיה ואפילו לא היתה הבהמה מעולם של מקדיש עושה תמורה, עד שיצאה כשגגה מלפני השליט להשיג מסוגיא זו על המהרי"ט (ח"א סי' קכ"ז) שכ' דלא מהני שליחות להקדיש והרי בסוגיין אמרינן א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ומוכת דמהני שנית בהקדש, הרי דסבר למימר דמיירי שהקדיש בהמתו שנ מתכפר ורק שליחותייהו בהקדש הוא דקא עביד ומ"מ הו"א שיעשה תמורה מכח מקדיש אע"ג דבכה"ג בודאי אינו בעלים כלל משום צד שיהיה. ואחר בקשת המחילה מרבנו המח"א ז"ל הנה באמת לק"מ מזה על המהרי"ט, דודאי מיירי דשווהו שליח להקדיש בהמתו של שליח גופיה דאז לאו מדין שליחות חל ההקדש שהרי שלו היא ושליחות זו אינה אלא לענין שהם רוצין להיות המתכפרין בה ובאמת לאו שליחות גמורה היא אלא לישנא בעלמא נקט. אח"ז ראיתי שכ"כ הרב המגיה דאפשר ליישב דעת המהרי"ט כמ"ש ואני תמה על רבינו המח"א וגם על הרב המגיה דאמר לה רק בלשון אפשר והרי בע"כ מוכרח לומר הכי דמיירי בבהמתו של שליח, דאלת"ה אלא דבבהמתן של משלחים מיירי ומדין שלוחו של אדם כמותו קא אתינן עלה א"כ היאך מצינו בשביל זה צבור ושותפין עושין תמורה והרי האי שליח לאו מקדיש ולאו בעלים הוא אלא השותפין הם הבעלים והמקדישים דשלוחו של אדם כמותו. עכ"פ הרינו רואין שכך עלתה על דעת רבינו המח"א ומעכשיו לא ירחק ממנו כ"כ לעלויי דרגא ולומר כמ"ש דס"ל לתוס' דלעולם בעינן שיהא המקדיש בעלים אלא דסגי בבעלים של שעת חלות ההקדש

[ג] אבל מלבד דהצלה קלישתא היא לפי שאחרי כל הסמוכין רחוק מאד בעיני לומר דבבעלים דמעיקרא סגי ובכל האמור איכא עקולי ופשורי כמבואר למעיין ואין להאריך בזה, הנה בר מן דין עוד תשובות בדבר לסתירת הבנת כת"ר והתוע"ר בדברי התוס' הנ"ל. חדא דליישוב קושייתם מכהנים שהיו ממירין אלו זכו מחיים לא הוצרכו כלל לחדש דבר זה דאף מתכפר אמרינן ושמקדיש עושה תמורה וסגי בבעלים דמעיקרא שהרי הכהנים הם בעלים דהשתא. ואע"ג דאיכא לדחוקי דכוונתם בעיקרה היא רק לומר דלא בעינן