דבר אברהם - א צג

דידן נמי הוו מקרבו אע"ג דאנן לא מצינן למעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו עכ"ל. והוא מחוסר הסבר, מהו עניינו של שליח קצת ובמה והיאך נתחלקה השליחות למקצת מקצת, ותו אמאי לא נימא גם על אותה שליחות קצת מי איכא מידי כו', עיי' קידושין (דף כ"ג ע"ב) והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה ושליח מצי משוי ועיי' בחי' מהרי"ט שם ובנזיר (דף י"ב ע"ב) ובתוס', וה"נ היכי נעשים כהנים שלוחי דבעלים קצת במידי דאינהו לא מצו עבדי. ולפי הנ"ל דבריהם מוסברים יפה, דמה שהכהנים מקריבים אפשר על שני פנים אם שהוא מדין שלוחו של אדם כמותו דבעלים, דהיינו שדין ההקרבה מעיקרו על הבעלים הוא והקרבת הכהנים מהניא רק מדין שלוחו של אדם כמותו, או דמה שהכהנים מקריבים הוא משום דצותה להם תורה להקריב ולאו מכח שלוחו ש"א כמותו דבעלים שלא הוטל מעיקרא חיוב ההקרבה ממש על הבעלים כלל וזוהי דאמר ר"ה בריה דר"י דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דהיינו דעיקר דין ההקרבה הוטל מעיקרא עליהן, דאי אמרת שדין ההקרבה חל מעיקרו על הבעלים והני כהני שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי כו' היינו דבכגון זה אין לדון דין שליחות כמותו, ובע"כ צ"ל שלא חל דין ההקרבה על הבעלים אלא על הכהן כשלוחא דרחמנא. ובנדרים איבעיא לן רק שמא מקצת שלוחי דידן נמי הוו, היינו דעיקר הקרבת הכהן הוא באמת משום ציווי דרחמנא ולאו משום דהוי כמותו דבעלים אבל עדיין אפשר שהבעלים חייבין לחזר אחר שלוחא דרחמנא ולשלחו להקריב קרבנם באופן שאין זה כבר שליח כמותו אבל מ"מ שלוח הוא מהם וגם זה אסור במודר הנאה, דאע"ג דלא יהא נידון בדין שלוחו ש"א כמותו מ"מ מהנה הוא לו במאי דציית ליה להיות שלוחו להקריב בשליחות דרחמנא, וראיה לזה שהרי גם במידי דלא בעינן שיעשם הבעלים דוקא שבודאי א"צ דין שליחות גמורה מ"מ כשעושה ע"פ בקשתו אסור במודר הנאה, כדאשכחן בתקיעת שופר שהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דהיינו דוקא כשהוא תוקע מאליו וזה שומע ויוצא בה אבל אם מבקשו המודר לתקוע אסור כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ט ס"ז) אע"פ שאין בזה דין שליחות כמותו דמצוה שבגוף היא דלא שייך בה שליחות ומכש"כ לדעת הסוברים שהמצוה היא רק בשמיעה דאי"צ שליחות על התקיעה ועיי' בס' יום תרועה לר"ה (דף כ"ח ע"א) והדברים ארוכים והוא משום דבזה גופא במאי דציית ליה הוי כמהנהו, או דלמא הני כהני שלוחי דרחמנא לחוד נינהו ושל הבעלים כלל לא משום דכיון דחייבתו תורה לכהן להקריב אינו כעושה מבקשת הבעלים ושליחותם אלא מציווי התורה בלבד. וזוהי כוונת התוס' בשליחות קצת ר"ל שהוא שלוחו אבל לא מדין כמותו, וע"ז לא שייך כבר סברא דמי איכא מידי כו' כו' דאין סברא זו מגרעא אלא דין דשלוחו ש"א כמותו כמובן. ובזה מיושב נמי מה שראיתי מקשים למאי דמיבעיא לן הכא לומר דשלוחי דידן נינהו א"כ בקרבן עכו"ם מאי איכא למימר דאין שליחות לעכו"ם ובע"כ דשלוחי דרחמנא נינהו. ולמ"ש אשה"ט דלא איבעיא לן הכא כלל אי שלוחי דידן נינהו במובן שלוחו ש"א כמותו אלא דשלוח הוא מבעלים להקריב בשליחות דרחמנא ולק"מ מקרבן עכו"ם. ובמקו"א הארכנו לענין שחיטה שהיא בשליחות הבעלים ממש ובעכו"ם אינו שייך ואכ"מ]. ומ"מ צ"ע מדקאמר הש"ס בנדרים תנן הכהנים שפיגלו כו', ועיי' בתוס' יומא דמסקי אלא נראה דנ"מ אי אמר בעל הקרבן לא בעינא כו' ויעו' בתוס' קידושין (ד"ה דאמר) בתירוצם האחרון א"נ כו' שהדברים אינם מבוארים שם ונראה שכיוונו לתירוצם ביומא אלא שנקטעו דברים, וצ"ע

סימן יד

לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' שלום וברכה

ענף

[א] ע"ד מה שהעיר כת"ר בתמורה (דף ז' ע"ב) אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור אריב"נ מפני מה אין ממירין בבכור א"ל ר"ע כו' מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו חריב"נ מה לי אם אינו ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בו בחייו. וכתבי התוס' וז"ל שאין זכין בהן בחייהן וא"ת ואי זכין בהן בחייהן היכי ממיר למ"ד בגמרא בתר מתכפר אזלינן וי"ל דר"ל אף בתר מתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתי עכ"ל. והקשה כת"ר דממקומו (דף י' ע"א) מוכח ההיפוך ממה שכתבו התוס', דעל מאי דבעי רמב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי [פי' דהמקדיש הוי יחיד], ואי כהתוס' דאף מתכפר אמרינן א"כ לכו"ע צבור ושותפין עושין תמורה כה"ג, וחשבה כת"ר כראיה נגד דברי התוס'. הנה גם אנכי עמדתי בזה לפום רהיטא, אבל באמת נראה לענ"ד דאין כוונת התוס' כהבנת כת"ר בדבריהם ומעולם לא נתכוונו לומר שהמקדיש והמתכפר שניהם עושין תמורה אלא כוונה אחרת להם כמו שיבואר לפנינו. אך בכדי לפלפל בדברי כת"ר נלכה לנו לע"ע במסלתו בהבנת דברי התוס', ואוסיף לומר דכמו"כ יש להקשות גם מיומא (דף נ' ע"ב) דבעי ר"א לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה מאי קא מיבעיא ליה אי בתר מקדיש אזלינן אי בחר מתכפר אזלינן פשיטא דבתר מתכפר אזלינן דאר"א אר"י המקדיש מוסיף חומש והמתכפר בה עושה תמורה כו' [פי' ואינו עושה חמורה דכל הכהנים מתכפרים והוי קרבן שותפים] ולשיטת התוס' דאף בתר מתכפר אמרינן שפיר יעשה כהן גדול תמורה מצד מקדיש דבזה הוא יחיד

אבל באמת גם לפי הבנת כת"ר לק"מ ואין זה ענין כלל לדברי התוס', דסבור כת"ר דפירכת רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה נובעת ממאי דמקדיש עושה תמורה וכיון שבתור מקדיש הוא יחידי אין זה קרבן צבור לגביה דאיהו מכח מקדיש לחוד הוא דעושה תמורה, ולפיכך הוקשה לו לדברי התוס' דסברי דלמסקנא נמי מקדיש עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה, אבל באמת אין הדבר כן דמה לי אם מקדיש עושה תמורה או לא אנו אין לנו לענין לדון את הקרבן כשל שותפין לתמורה אלא אם יש שותפין בתור בעלים לקרבן או לא, וקושיית רבא היא רק ממה שמתכפר אינו עושה תמורה דכיון שאינו עושה תמורה הרי אינו חשוב כבעלים וממילא לא הוי קרבן שותפין אם המקדיש יחידי, אבל אם מתכפר עושה תמורה ונידון כבעלים בודאי מקדיש נמי אינו עושה תמורה אע"פ שהוא יחידי דמ"מ קרבן של שותפין הוא שהרי יש כאן צבור מתכפרין, ואין שום קושיא על תוס' מהני תרתי דקשינא דמיירי שהמתכפרים רבים שאין דין תמורה בקרבן זה כל עיקר וממילא מקדיש נמי אינו עושה בו תמורה,