דבר אברהם - א צא

דעניים, ואי דבעלים אכתי יהו אסורין איכא למידחי מאי כל אדם דקתני חוץ מבעלים, והלכך פריך אברייתא דקתני בהדיא דמתנות עניים שאין עניים מקפידים הרי הן של בעה"ב וע"זז פריך ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו, פי' נהי דכל אדם מותרין משום יאוש דעניים בעלים מיהא יהו אסורין משום תעזוב יתירא, ומשני לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבין ולעטלפין שהבעלים נמי אינם מחויבים לעזוב במקום שאין עניים וכמסקנת הש"ס בחולין והוו בעלים כאינש דעלמא והשתא במתני' נמי נפרש מאי כל אדם מותרין אפילו בעלים כפשטות הלשון דכל אדם, וצריכין אנו לשני הטעמים, דאי לאו יאוש לא הוה מהני טעמא דלא לעורבין דאכתי לא פקע ממון עניים והיו גם כל אדם אסורין ואי לאו דרשא דלא לעורבין היו הבעלים אסורין, ונצטרפו שני הטעמים יחד

אח"ז העירני חכם אחד לדברי הבה"ג הל' פאה שכתב ז"ל והיכא דזרע במדבר או בהר כו' דאמרינן לוי זרע בכישאר תניתוה לעני ולגר תעזוב אותם אבל לא לעורבים ולא לעטלפים, ותיפוק ליה דהו"ל יאוש כיון דלא ידעינן הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש עכ"ל, והוא דלא כדברינו, דלמ"ש אין אנו צריכין לתי' הבה"ג לומר דלוי ורב ששת ס"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, דאפילו אי ס"ל כרבא דהוי יאוש נמי ניחא דאף דכל אדם מותרין בו אחר יאוש מ"מ ללוי הוה אסור. ולכן הוצרך לטעמא דלא לעורבין

ולפי דרכנו הנ"ל יתבארו לנו גם דברי כרמב"ם (פ"א מהלכות מתנות עיים ה"י) נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם כו' ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל. ויש לתמוה גם עליו כנ"ל אמאי איצטריך לטעמא דאינו מצווה לעזוב לתיה ולעופות והרי בלא"ה נמי מיתר לכל אדם משום יאוש דעניים כדאמרינן בב"מ, וכן פירשו לה למתני' הר"ש והרא"ש והרע"ב בריש פ"ח דפאה משום יאוש דעניים, ומדברי הבה"נ הנ"ל נמי מבואר דשייך בזה טעמא דיאוש כפשוטו [עיי' בס' תפא"י שהזכרנו לעיל], ותירוצו של הבה"ג לא שייך אלא התם דלא הוו ידעי עניים כלל דאיכא התם מקום מזרע כזה שאין שם עניים ולא שייך לומר כדקאמר הש"ס בב"מ דעניים דדוכתא אחריתא מעיקרא איאושי מייאש, משא"כ בדינו של הרמב"ם שהיו בה עניים ופסקו ונשאר מהן הרי אמרינן התם בב"מ דלא הוי ישל"מ מטעם הנ"ל. אמנם למ"ש א"ש דאכתי לבעלים יהא אסור משום מצות עזיבה ולכן כתב דמצות עזיבה לחיה ולעופות ליכא ועיקר האיסור הוא רק מצד גזל ממון עניים וזה הותר מאחר שהלכו בה הנמושות

ודרך אגב אעיר שראיתי דבר תימה בשמ"ק ב"מ (דף כ"א ע"ב) וז"ל כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא וכו' וא"ת א"כ עניים דאתו מדוכתא לדוכתא אמאי מותרין בלקט י"ל דכל דאתי מקמי נמושות ראיה הוא דלא אייאש מעיקרא, הריטב"א, עכ"ל ולא זכיתי להבין כוונתו אטו בשביל שנתייאש העני אסור לו אח"כ לחזור וללקוט, אטו הוה ליה לעני חלק מיוחד ומיד שנתייאש זכה בו מי שיהיה, ואטו מי שהעני אחר שכבר נעזבו מתנות העניים אסור לו ללקוט וה"נ מי גרע העני שנתיאש כשחוזר ורוצה ללקוט מנעשה עני עכשיו מחדש, וצ"ע

ולענין מה שדקדקנו בירושלמי דפריך ר' בון בר חייה רק אברייתא דמתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים כו' ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו ולא פריך הכי אמתני' דאימתי כל אדם מותרין בלקט, נ"ל ליישב עוד בדרך אחרת. דהנה יש להקשות א) בהא דכל אדם מותרין בלקט אמאי מותר לכל אדם אפילו שלא לבעה"ב תזכה ליה חצרו לבעה"ב דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וצריך לומר דמיירי בחצר שאינה משתמרת. ומצאתי שכן כתב הגרעק"א ז"ל בתוספותיו למשניות. אכן לפי"ז קשה ב) דא"כ בברייתא דמתנות עניים שאין עניים מקפידים אמאי קתני שהן של בעה"ב וכ"ת דברייתא מיירי בחצר המשתמרת אכתי הא גופא קש אמאי שינתה הברייתא מדרך המשנה למינקט בחצר המשתמרת ולא תני' לה כמתני' שמותרין לכל אדם ובחצר שאינה משתמרת. וביותר קשה על הרמב"ם שהביא שם בהלכה י"א דינא דמתני' דאימתי כל אדם מותרין בלקט כו' ואח"כ בהלכה י"ג הביא דינא דברייתא דמתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהם עכ"ל, והרי לא הזכיר כלל בשניהם מענין החצר ומהותו אי משתמרת או לא ולא חילק בזה ביניהם ולמה כתב בראשונה דכל אדם מותרין ובשניה שהן של בעל השדה. (וידעתי דיש לדחות דנקט הרמב"ם בלשונות השנוים בש"ם בשניהם אבל שינויא דחיקא הוא וכל כי האי הו"ל להזכיר ממהות החצר בכדי שלא יהו דבריו כסותרין]. ג) ק"ק אמאי חלקינהו גם הרמב"ם לדינא דהלכו בה הנמושות ולשאין העניים מקפידים ותנינהו בתרתי הרי שניהם דין אחד ממש הם, דמה שאין העניים מקפידים הוי ממש כהלכו בה נמושות, ואמאי לא כללינהו בהדי הדדי כדרכו ז"ל בכ"מ. לכן נ"ל לומר דמתני' וברייתא תרי מילי נינהו. דמתני' מיירי כשעזב מתחלה את הלקט כדינו שהיו עניים שמחזרין עליו ונעשה ממון עניים, והלכך כשהלכו בה הנמושות ונתייאשו נעשה הפקר ומותר לכל אדם הקודם לזכות, ואין זכות לבעל השדה יותר מלכל אדם, אלא שאם היתה חצרו משתמרת ממילא הוא הקודם לזכות אבל לאי מתורת בעה"ב הוא דהוי שלו אלא מתורת זוכה הראשון. **(הגה"ה. יעוי' בתוספות רעק"א שם שתירץ דמתני' מיירי בחצר שאינה משתמרת ומסיק דמ"מ לרבי אבא בב"מ (דף י"א) דאותיב לעולא ממעשה דר"ג וזקנים דחצר שאינה משתמרת נמי קונה תקשה מתני' דהכא אמאי אין בעל השדה זוכה, והניח בצע"ג. ואני תמה דבפשוטו ניחא דמתני' מיירי רק מצד ענין הלקט וממון עניים שנסתלק עם הליכת הנמושות ומי שיקדים לזכות יזכה ומה זה ענין לכאן:)** אבל בברייתא מיירי שאין העניים מקפידים על המתנות מעיקרא מלפני עזיבה, ר"ל כגון שהיו המתנות שבשדה זו מועטות או גרועות כ"כ שאין העניים נותנין לב מתחלה לבוא בשבילן ללוקטן וישארו רק לעורבין ועטלפין, והוי ממש כההיא דלוי זרע בכישור דלא הוו עניים שאין עליו חיוב עזיבה מעיקרא. וממילא הוי של בעה"ב בלבד לפי שלא עזבם כלל לעניים ולא נעשו מעולם ממונם בכדי שיזכו אח"כ כל אדם מיאושם דלא יצאו מעולם מרשות בעל השדה. והשתא אשה"ט דפריך ר בון בר חייא ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו רק אברייתא ולא אמתני', משום דבמתני' לא שייך למיפרך הכי שהרי עזב לעניים כדינו אלא דאח"כ נתיאשו הם ואין זו קריאת שם פיאה לעצמו. משא"כ בברייתא דלא עזב מעולם לעניים ולכתחלה נשאר של בעה"ב שפיר פריך ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו, ומשני דאה"נ לפי שאין כאן חיוב עזיבה כלל דלעני ולגר תעזוב כתב ולא לעורבים ולעטלפין, ומשו"ה תנינהו גם הרמב"ם בתרתי. ועיי' ברדב"ז בביאורו לרמב"ם שם (הלכה י"א) גבי מאימתי כל אדם מותרין בפרט כו' שכ' וז"ל ומתוך לשון הירושלמי משמע שאין מותר אחר זמן זה אלא בעל השדה דגרסינן מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהן הרי הם של בעה"ב ע"כ, ולפי"ז הא דתנן מותרין לכל אדם לאו דוקא אלא לומר שמותרין לעשירים ולעולם בעל השדה ואפשר לחלק בין המתנות שאין העניים מקפידין עליהם שהם לבעל השדה אבל מה שנשאר אחר העניים אפשר לומר שהוא לכל אדם, והנכון אצלי שהכל לבעל השדה עכ"ל. הנה הזכיר קצת לחלק כמו שכתבנו אמנם