דבר אברהם - א צ

שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהן בעלת מום או טמאה אי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא תל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והשעה"מ פשיט לה מדברי הריטב"א דכתובות דבכה"ג אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו עיי"ש. ואף שהעלה שם דיש חונקין בדבר מ"מ כבר יש לנו מקום לומר דשי' התוס' היא כהריטב"א דאפילו בכה"ג שלא חל מקצת הנדר מעיקרו נמי בטל כולו. ועיי' בגליון הש"ס לירושלמי ברכות (פ"ה ה"ב). ועיי' בירושלמי נדרים (פ"ג ה"ב) מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמר נדר שבטל מקצתו בטל כולו כאן שאינה צריך חקירת חכם לא כל שכן. ואם כן בהא דקיימי התוס' שפיר לא חלה קדושת בה"ב אפילו על העור ומשו"ה הוצרכנו בה למעילה דרבנן, משא"כ בההיא דזבחים דמיירי שהקדיש רק את העור לחוד כמ"ש שפיר הקדושה חלה מדאורייתא ואשה"ט

אח"ז מצאתי קושיא זו בס' נחל יצחק בענין תפיסה בדררא דממונא ריש סי' א' בהג"ה בשם רב מובהק אחד, יעו"ש במה שתירץ דעור עולה הוי כאינו ברשותו של בעלים כיון שאין להם שום זכות היתר בו ולכן א"י להקדיש לבד"ה, ובזבחים דקאי הש"ס אליבא דר' יהודא י"ל דס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עפימ"ש התוס' ב"ק (דף ע' ע"א ד"ה כסתם) ולכן קדוש מה"ת. וידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן (נ"י) ז"ל מק"ק לאשא השיג ע"ז דאפילו למאן דסבר אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לא יהני הכא שהרי העור הוא כאינו יכול להוציאו בדיינין ואמרינן בב"מ (דף ז' ע"א) דכל דבר שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש אפילו בקרקע. אולם לפי"מ שכתבנו במק"א [עיי' לעיל סי' א' אות י"א] בטעמא דא"י להוציאו בדיינין משום דנידון כאינו שלו משום דהוי ככבוש תחת יד המוחזק בו וכיבוש הוי קנין לא שייך למידן הכא בעור דינא דא"י להוציאו בדיינין כמובן. (ועיי' מה שכתבתי בזה עוד בספרי חלק שני סי' כ' איה י"ט)

יתברך מעכ"ת ברוב שלום ושלוה וינוב בשיבה טובה כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה

סימן יג

לכבוד הרב החריף

וכו'

[א] ע'"ד מה שהקשה מעכ"ת בב"מ (דף כ"א ע"ב) בסוגיא דיאוש שלא מדעת ת"ש מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בה הנמושות כו' ואמאי נהי דעניים דהכא מייאשי איכא עניים בדוכתא אחריתי דלא מייאשי [פי' וקשה לאביי דאמר ישל"מ לא הוי יאוש] אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מייאש. והקשה מעכ"ת מהא דאמרינן בחולין (דף קל"ד ע"ב) לוי זרע בכישור ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. וא"כ מאי פריך הש"ס מעניים דעלמא דהוי ישל"מ מאי איכפת לן כלל ביאושם דל יאוש מהכא אין כאן דין לקט, דכיון שלא יבואו עוד הרי ישאר לעורבין ועטלפין ולמה הוצרכנו בזה ליאוש כלל. הנה קושיא נחמדה היא ומצאתי שכבר קדמהו בזה בס' תפארת ירושלים בפאה (פ"א מ"א) ועיי"ש שנדחק ביישובה. ויותר מזה קשה דבאמת דברים הללו מפורשים להדיא בירושלמי פאה שם תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהם הרי הן של בע"ה רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו תני רשב"י לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, הרי להדיא דהירושלמי מפרק לה כקושיית מעכ"ת, ולכאורה נראה. דש"ס דילן וירושלמי פליגי

[ב] ולעד"נ שהדבר מתיישב בפשיטות ושני הטעמים דש"ס דילן משום יאוש ודהירושלמי דלא לעורבין מצטרפין בהדדי ועולים יפה לקנה אחד. דנראה ברור דטעמא דלא לעורבין ועטלפין לא מהני אלא לענין שלא יחול לכתחלה מצות עזיבה בכה"ג שיאכלוהו העורבין, והוא תנאי בעיקר מצות העזיבה שעניינה עזיבה כזאת שתבוא ליד עניים אבל אם לא תבוא לידם אין כאן מצות עזיבה מעיקרא, אבל לאחר שכבר עזב היינו שבשעת עזיבה היו כאן עניים והיה ראוי לבוא לידם נעשה כבר ממונם של עניים ואינו יוצא מרשותם אלא בדרכי ההקנאה וביאוש והפקר כדינא ככל הממונות, אבל בשביל זה שמעכשיו יאכלוהו עורבין לא יצא עדיין מרשותם כל זמן שלא יאכלוהו העורבין, דכשם שממון דעלמא של בעלים מיוחדים שעורבין אוכלין אותו אלא שהבעלים לא נתייאשו ממנו או שיאושם אינו כדין כגון שלא מדעת לאביי עדיין לא יצא מרשותם ה"נ מתנות עניים לא יצאו בשביל זה מרשות עניים, והיכן מצינו דענין אכילת העורבין מפקיע רשות הבעלים אי לאו לתא דיאוש, ולא מהני האי טעמא אלא דלכתחלה לא יחול חיוב העזיבה לעורבין במקום שאין עניים. וא"כ אשה"ט דבחולין בלוי דזרע בכישור שבא לשאול אצל ר"ש אם מחויב הוא לעזוב לקט לכתחלה שפיר פשט ליה שאינו מחויב לעזוב כלל דכיון דליכא עניים לא חל חיוב העזיבה מעיקרא לעטלפים, אבל במתני' דכל אדם מותרין בלקט דמיירי שהפריש בחיוב שהיו אז עניים ליכא לתרוצי לא לעורבין דכיון שהפריש בחיוב נעשה כבר ממון עניים ואינו יוצא מרשותם אלא ביאוש כדינא, ומשו"ה שפיר פרכינן לאביי דישל"מ לא הוי יאוש מעניים דעלמא ומשני דהנך מעיקרא איאושי מיאש, ומתורץ קושיית התפא"י שהיא קושיית מעכ"ת

ואולם אם העלינו ארוכה לש"ס דילן הרי יקשה לן להירושלמי טובא חדא דמשני לא לעורבין ועטלפין ולמ"ש לא שייך כאן למימר הכי, ועוד וכי כעורה היא זו דמשני ש"ם דילן משום יאוש דעניים ואמאי איצטריך לטעמא אחרינא מאי דש"ס דילן לא אצטריך ליה. אכן גם זה ניחא שפיר ויתיישב לן עוד דקדוק עצום בירושלמי אמאי שבק רבי בון בר חייא מתני' דאימתי כל אדם מותרין בלקט ופריך רק אברייתא דמתנות עניים שבשדה כו' הרי אמתני' נמי איכא למיפרך ולשנויי כמו אברייתא, ונראה לומר דאמרינן התם בחולין ואלא תעזוב יתירא למה לי לכדתניא המפקיר את כרמו כו' הרי דאי לאו דרשא דלא לעורבין ועטלפון הו"א דאפילו כשאין עניים נמי מחויב לעזוב משום תעזוב יתירא, וא"כ אפ"ל דלפי ההו"א דסבר הירושלמי דחייב בעזיבה אפילו כשיהא לעורבין הוא הדין בנתייאשו העניים נמי הו"א דעדיין לא נפקע מן הבעלים חיוב העזיבה דדין הוא דבשום אופן לא יקחוהו הבעלים אלא יהא עזוב על ידם לעולם. [ואעפ"י שיש לפקפק בזה דדוקא כשאין עניים כאן וישנם במק"א הוה מרבינן מתעזוב אבל כשנתייאשו כל עניים דעלמא שאני דהוי כאין עניים בעולם, מ"מ י"ל דס"ל להירושלמי דתעזוב מרבה אף בכה"ג]. ולפי"ז נמצא דבנתייאשו העניים צריך היה שיהו כל אדם מותרין והבעלים אסורין. דמה שכל אדם אסור במתנות עניים הוא רק משום גזל עניים וכוון שנתייאשו אין כאן גזל, אבל הבעלים חוץ מענין הגזל עוד רובצת עליהם גם חובת העזיבה וזו לא נפקעה מהם גם כשנתייאשו העניים לפום מאי דהו"א דתעזוב אפילו לעורבין. והשתא אשה"ט דלעולם ס"ל להירושלמי כש"ס דילן דבהלכו נמושות ובשאין עניים מקפידים כל אדם מותרין משום יאוש דעניים ומשו"ה על מתני' דאימתי כל אדם מותרין בלקט לא מצי רבי בון למיפרך מידי דשפיר כל אדם מותרין משום יאוש