דבר אברהם - א פו

ויש לו רשות למוכרו ולהמשיך הכיבוש ע"י הלוקח כשהוא מוכרו לישראל קני ליה ישראל בקנין עונם וצריך גיטא דחירותא אפילו בשעה שפקע הכיבוש לפי שיש לו בו כבר קנין עולם כקונהו מרצונו מה שלא נמשך מכח הכובש אלא מכח ד"ת שיכול לכופו לעבדות כנ"ל וממילא אין קנין זה מתבטל בביטול הכבישה. אבל בנכרי שאינו יכול לקנות את חברו לגופו בקנין הרגיל אלא למע"י ורק בכיבוש הוא קונהו קנין הגוף דנמצא שקנין גופו נמשך רק מכחו של כיבוש לא נעשה הגוף שלו לחלוטין אלא לכל זמן שהכיבוש קיים אבל כשבטל הכיבוש בטל קניינו. ולפי"ז יש מקום לתרץ מה שהקשינו באות ו' אמאן דס"ל יש כיבוש לנכרי וקונהו קנין הגוף מסנהדרין דאמרינן לאו בני כיבוש נינהו. דבישראל דקני לה בקנין הגוף לעולם נפקעה האישות אבל בנכרי דלא קני לה אלא לזמן כיבושו ואפשר ליפקע אין האישות נפקעת ע"י קנין כזה. ויש לקיים לפי"ז בחלקם דברי הב"י יו"ד (סי' רס"ז) שהזכרנו לעיל אות ו' דנכרי שקונה מדד"מ אינו קונהו לגופי אלא לזמן כיבושו אבל כי נפיק באופן שנפקע הכיבוש אי"צ גיטא דחירותא. ומ"מ דרך הראשין שכתבנו משום דבדד"מ עדיין הכיבוש נמשך ולא נתבטל מחוור יותר

ומעתה י"ל דהתוס' רי"ד נמי מודי דלנכרי מנכרי מיהא יש כיבוש והא דאצטריך ניאוש דעמון ומואב לאי משום דאל"ה נא קנוה סיחון דז"א דשפיר קנוה אף לפני יאוש בכיבוש. אלא דאי לאו טעמא דיאוש היתה אסורה לישראל משום דכשניטלה הארץ ע"י ישראל מיד סיחון שפקע אז כיבושי נפקע גם קניינו וצריכה היתה לחזור לבעלים הראשונים לעמון ומואב ונמצא דכשישראל כובשים אותה עכשיו הרי הם כובשים משל עמון ומואב וזה נאסר להם משוה אל תצר את מואב, ואף שנתרוקנה הרשות מיד סיחון ליד ישראל בלא הפסק ח"מ כיון דאי לאו קניינם של ישראל היתה חוזרה לעמון ומואב הרי בא קניינם לגרע זכות וקנין של עמון ומואב, ולכן כתב התורי"ד שכבר נתיאשו עמון ומואב ממנה וקנאה סיחון קנין עולמית כקונה מן ההפקר והלכך אף בתר דפקע כיבושו לא היתה חוזרת לעמון ומואב ונא נטלוה ישראל מעמון ומואב אנא מסיחון לחוד. ולפי"ז לא תקשי עוד אף להתורי"ד קושיית הרשב"א היאך מהני יאוש של עמון ומואב והרי קרקע אינה נגזלת ולא מהני בה יאוש ולא נצטרך לומר כהפנ"י דבנשתקע שם הבעלים שאני או כנתה"מ כמש"ל באות ד', אלא דכיון דלפני יאוש נמי קנאה סיחון לזמן מיהא קנין גמור א"כ לא שייך לדון בה באותו זמן דין קרקע בחזקת בכליה עומדת דהא אדרבא היא קנויה ועומדת לאחרים וממילא מהני בה יאוש, ואדרבא נראה דזהו גם הסבר הירושלמי בנשתקע שם הבעלים ואכמ"ל]

[ט] ובזה ניחא לי קושיא עצומה על דעת הסוברים דיש כיבוש לנכרי [ולפום דקיימינן השתא נכרי מנכרי לכו"ע יש כיבוש) מהא דנזיר (דף ס"א ע"ב) ראב"י אמר שאני הכא דאמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם כו שיש לו נחלה יש לו טומאה יכל שאין לו נחלה אין לו טומאה, ופירש"י כל מי שיש לו נתלה להוריש לבניו את עבדיו דבר לך הכתוב כו' והני עכו"ם הואיל ואין להם נחלה כדי להוריש עבדו לבנו כדכתיב וגם מבני התושבים כו' ולא הם קונים זה את זה עכ"ל, ועיי"ש בתוס' שאינו מוריש עבדו לבניו שאין לעכו"ם קנין בגוף העבד והנה בודאי אין פירושו דמשום שאין לו בו קנין הגוף אינו מורישו לבניו כלל אפילו למע"י, דהא מע"י נמי איתנייהו בירושה שהרי עבד עברי עובד את הבן אפילו למ"ד אין גופו קנוי וכן בע"ע הנמכר לעכו"ם מיעט קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו שאינו עובד את הבן עיי' בקידושין (דף י"ז ע"ב) הא נכרי הנמכר לנכרי דליכא מיעוטא בודאי עובד את הבן. אלא פירושו שאינו מנחיל אלא מע"י ואינו מנחיל גוף העבד כישראל. מיהו אכתי קשה היאך שייך למימר שאינו מנחיל את הגוף, התינח אלו הוה ליה גוף ולא היה יכול להנחילו לבניו דאז היה החסרון בנחלה אבל הכא הרי האב עצמו אין לו בו אלא מע"י וזהו שמנחילו ויותר מזה אין לו מה להנחיל ואיזה חסרון בנחלה יש כאן, והרי כה"ג בישראל נמי משכחת לה שאינו מנחיל לבניו אלא מע"י כגון שקנה עבד מעכו"ם שאין נו בו אנא מע"י. ומצאתי שכבר עמדו ע"ז בשמ"ק לנזיר בשם ה"ר עזריאל ז"ל וז"ל ואע"ג דהא דאין עכו"ם מוריש עבדו לבני משום שאינו קונה עבד כלל כדאמר התם מהם תקנו כו' מ"מ קרא דלאביו דמשמע עיקר אבות דהוי לענין נחלה לא הוי בעכו"ם עכ"ל פי' דמ"ה הא גופא נמי מקרי שאינו בנחלה דישראל מנחיל גם עבדים בשביל שיש לי ובעכו"ם לא משכחת הנחלת עבדים. נמצא דאין החסרון במה שאינו מנחיל עבד זה או אחר אנא במה שלא נמצא אצלי דין הנחלת עבדים בפועל. והשתא קשה טובא לר"ת וסייעתו דיש כיבוש לנכרי ולמש"כ דנכרי בנכרי כו"ע מודו דיש כיבוש ולפימ"ש הרשב"א והנמוק"י והב"ח דבכיבוש הוא קונה קנין הגוף הרי יש עכו"ם מנחיל עבד לגופו לבניו. ואין לומר דאכתי אין הנחלת עבדים לעכו"ם כישראל דישראל מנחיל לבניו גם קנין האיסור של עבדות ובעכו"ם אין איסור עבדות בעבדיהם, דז"א דאיזה הנחלה שייך על קנין האיסור ואדרבא מצינו גיטין (דף מ' ע"א) דהיכא דלית ביה קנין הגוף איסורא לבריה לא מורית, וכשמנחיל לו את הגוף נראה לומר דקנין האיסור ממילא בא עמו ולאו משום הנחלה הוא, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דבכיבוש אינו קונהו קנין עולמית אנא לזמן הכיבוש וא"כ אינו מנחיל עבד לבניו כישראל שהיא הנחלה עולמית

ובזה אתי לן נמי ברווחא מ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ז) דמשו"ה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה נע"ל לפי שקדושת הארץ היתה מפני שהוא כבוש רבים יכוין שנלקחה הארץ מידיהם בעל הכבוש ונפטרה מן התורה מהעשרות ומשביעית שהרי אינה מארץ ישראל. והנה בפשוטו מתבאר שאינה עוד א"י לפי שקנוה העכו"ם הכובשים. ולרש"י וסייעתו דאין נכרי קונה מישראל בכיבוש ליכא למימר דקנוה מהם בכיבוש, וביישב ממנו שבי שקנו הכובשים את השפחה מיד ישראל הוא משום יאוש, והכא לכאורה לא שייך למימר הכי שהרי לא נתיאשנו ח"ו מן הארץ אלא לבטח שישיב ה' את שבותנו כהבטחתו ביד נביאיו. יהיה צ"ל דלדעתם טעמא אחרינא איכא בביטול קדושה ראשונה. ילהנ"נ ניחא דבאמת לא היתה הפקעת הארץ משום הכיבוש שקונה העכו"ם מידינו, אלא דכיון דכל עיקרה של קדושה היה משום הכיבוש שלנו והוא קנין רק לזמן שהיא כבושה תחת ידינו הלכך משלקחוה מידינו שבטל הכיבוש שלנו פקע מינה קנייננו ממילא ואינו תלוי כלל בזר אם קנוה הכובשים או לא, וכן משמע גם לשון הרמב"ם [ולפמ"ש לעיל סי' יו"ד אות י"ז כוונה אחרת בדברי הרמב"ם ואינו שייך לקנין הממון, עיי"ש]

[י] ואולם לפי"מ דאסיקנא למעלה דממאי דאצריך רבא גיטא דחירותא להני אינשי מוכח דיש כיבוש יקשה לן שדברי הראב"ד סתרין אהדדי, דכבר כתבנו דהראב"ד ס"ל דנכרי בישראל אין לו כיבוש ולכן הוכרח נפרש וישב ממנו שבי משום חזקת מלחמה כמבואר בפ"ט מגזלה, ובחי' הריטב"א ב"מ (דף ע"ג) כתב בשם הראב"ד דההיא דב"מ בהני אינשי דאשתעבדו בהו בני פפא בר אבא ישראלים היו וכיון שקנאום בדד"מ קונים הם בקנין הגוף וכי נפקי נמי צריכי גיטא דחירותא כדאיתא ביבמות פ' החולץ עכ"ל, נראה דמפרש גם ההיא דהחולץ בישראלים וצריכי גיטא דחירותא משום דד"מ, ולפי דברינו שאין הפקר ב"ד שייך על הגוף ע"כ צ"ל שהוא משום כיבוש כנ"ל, ומוכח דלהראב"ד יש כיבוש לנכרי בישראל והוא סותר למה שכתב בפ"ט מגזילה. אם לא שנאמר דהראב"ד שבריטב"א ב"מ אינו בעל ההשגות כידוע דהוו עוד ראב"ד אחריני]

ונ"ל לומר דאע"ג דדברינו קיימין לרש"י ותוס' מ"מ להראב"ד לטעמיה לא מוכח מכאן דיש כיבוש. דהנה במ"ש