דבר אברהם - א פד

כללא דמי איכא מידי דה"נ רב אחא בר יעקב לית ליה להאי כללא כמבואר בחולין (דף ל"ג ע"א) והדברים ארוכים אכ"מ. אבל מלבד דדוחק הוא לפרש לאו בני כיבוש לענין הגירות הכרוכה בו, הנה נראה לומר להיפוך דהש"ס בסנהדרין קאי רק אליבא דרב אבל לר"י דאינו מותר בה אלא לאחר גירות אין התחלה כלל לקושיא דמי איכא מידי, שהרי ישראלית היא וכקטנה שנולדה דמיא וה"נ גר שנתגייר מותר בקרוביו ד"ת ואלו עכו"ם אסור, אלא אדרבא צ"ל דהש"ס קאי דוקא אליבא דרב דביאה ראשונה מותרת קודם כל המעשים שעדיין כותית היא ושייך מי איכא מידי, והדרא קושיא לדוכתה

ועפי"ז מתורץ מה שהקשה הכ"מ, (פ"ח מהלכות מלכים ה"ב) שפסק הרמב"ם כרב דביאה ראשונה מותר בה מיד והרי רב ור"י הלכה כר"י, ולפי הנ"ל ניחא כיון דסתמא דש"ס פריך מי איכא מידי ש"מ דס"ל כרב דלר"י ליכא פירכא כלל כמ"ש ולהכי תפס הרמב"ם כסתמא דש"ס דילן נגד דעת ר"י שבירושלמי

ומתוך דברי החת"ס (יו"ד סי' י"ט) נתעוררתי לתרץ דהא דאמרינן שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו אין הכוונה שאין להם קנין כיבוש מלחמה, אלא ה"פ שלא ניתנה הארץ לפניהם למלחמה דלישראל נמי לא הותרה אלא מלחמת מצוה ומלחמת הרשות ע"פ סנהדרין, וכן בודאי אינן רשאין להלחם עם ישראל חבריהם. ולכן גם הנכרי אינו רשאי להלחם עם חברו, ונמצא שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם. והלכך שפיר קאמר הש"ס דיפ"ת לא הוי כמידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסורי דלישראל נמי לא הותרה אלא במלחמה המותרת אבל במלחמה שאינה מותרת לא מצינו שהותרה, וקרוב בעיני לומר שאם יצאו למלחמת הרשות שלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד אין דין יפ"ת נוהג בהם, וא"כ בעכו"ם שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם ואין להם מלחמה המותרת ממילא אין דיו יפ"ת נוהג בהם. ומה שגוף המלחמה הותרה לזה ונאסרה לזה אינו שייך למי איכא מידי כו' דזהו בכלל דינין כמובן דלישראל גופייהו לא הותרה אלא ברשות סנהדרין

ועפי"ז יתורץ מאי דקשיא לי דבישראל הותרו לחלוצי צבא כל האסורים אפילו במלחמות הרשות להרמב"ם (רפ"ח ממלכים) אבל בעכו"ם נראה פשוט דלא הותרו איסוריהם בחלוצי מלחמה כגון אבר מן החי ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דלפי המובן הפשוט בתירוץ הגמ' שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ולא קנה את היפ"ת ונשאר עליו ענין גזל לא שייך תירוץ זה על אבמה"ח. אבל לפי"מ שכתבנו א"ש דלישראל נמי לא הותר אבמה"ח אלא במלחמה המותרת והני דלאו בני כיבוש נינהו לית להו מלחמה מותרת. ברם ראיתי בס' מנ"ח ומצוה תקכ"ז) שכתב דנ"ל מצד הסברא דהא דאישתרי לחלוצי צבא היינו דווקא דברים שאסורים רק לישראל אבל דבר שאסור גם לב"נ כגון אבמה"ח אסור גם לחלוצי צבא עיי"ש, ולפי"ז אין קושיא כלל ממי איכא מידי לענין אבמה"ח. אבל לענ"ד אינו רואה מקום לזה מצד הסברא אא"כ נאמר שהתורה לא התירה אלא האיסורין המחודשין ע"פ התורה ולא האיסורין הרובצים עליהם מקודם מ"ת, וזה נסתר ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ חולין (פ' גיד הנשה) במתניתין נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שכל המצות שאנו חייבין בהם ממה שהיו גם ב"נ חייבין אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י מרע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבמ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו אותו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה מסיני עכ"ל. א"כ כל האיסורים אצלנו איסורי תורה הם ולא איסורי ב"נ. אך י"ל כיון דהיתר חלוצי צבא ילפינן מקרא דבתים מלאים כל טיב כמבואר בחולין (דף י"ז ע"א) אין לנו ראיה שהותרו אלא אותם הדברים שאנו יכולין למצוא בבתי האויב, דהיינו דברים שמותרים לב"נ, אבל דברים האסורים לב"נ גם בבתי האויב אין למצוא וממילא אין זה בכלל בתים מלאים כל טוב, והלכך י"ל דאבמה"ח אסור לחלוצי צבא, והיא סברא מעלייתא. אבל יש להעיר ע"ז דכל זה שייך רק לשי' הראב"ד (פ"ט מהלכות מלכים הי"א) דב"נ אסור גם באבמה"ח של עוף אבל להרמב"ם דסבר דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף, עיי' בכרו"פ (סי' ס"ב), א"כ אבמה"ח של עוף נכלל בבתים מלאים כל טוב והוא מותר לחלוצי צבא, וא"כ אבמה"ח של בהמה נמי יהא מותר שהרי לישראל אין חילוק באיסור אבמה"ח בין עוף לבהמה וכיון דאישתרי עוף חזינן דפקע איסור אבמה"ח מחלוצי צבא ובהמה נמי לישתרי דמאי שנא, ושוב יקשה מי איכא מידי כו' והוצרכנו לתירוצנו לפי שאינם בני כיבוש שאין להם מלחמה מותרת כמ"ש

נמצא שאין אנו עסוקין בזה כלל בדין קניינו של נכרי בכיבוש אלא בעיקר היתר הכיבוש ואה"נ אם עבר וכבש קנה מדטהרו עמון ומואב בסיחון ומדכתיב וישב ממנו שבי, ועיי"ש בחת"ס שנגע בכעין זה. וזהו גם הסבר דברי רש"י ורמ"ה במה שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם. ואין להקשות ממ"ש רש"י (בדף נ"ז) דאיסור יפ"ת בנכרי הוא משום גזל ואי אמרת דאי עבר וכבש קנה אין כשן גזל. דז"א שהרי בודאי לא דמי גזל זה לשאר גזל דעלמא אלא נובע הוא רק מאיסור האישות וכל זמן שלא נפקעה האישות הוא עומד בגזל זה ולא מהני ביה קנין פשוט. והשתא לית לן שום הוכחה מרש"י ורמ"ה דאין קנין כיבוש לנכרי מנכרי, והלכך הדרן לקדמייתא דפשוטו של דבר הוא דלנכרי בנכרי יש כיבוש שלא הזכיר רש"י ז"ל יאוש בעלים בעמון ומואב שטהרו בסיחון, שכן היא דעת הראב"ד וכן מורין דברי הרמב"ן בפשוטן כמש"ל, והא דהתורי"ד כתבו גם בעמון ומואב שטהרו בסיחון שנתיאשו ממנה יתבאר לקמן בס"ד

[ז] ונ"ל להוכיח דלנכרי בנכרי לכו"ע יש כיבוש מלחמה דאמרינן ביבמות (דף מ"ו ע"א) א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי אכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפק צריכא גיטא דחירותא או לא א"ל כו' הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא. ופירש"י הלכך מכר הוא ובעי גיטא דחירותא כו', וכתבו התוס' (ד"ה כי נפקי) מספקא ליה אע"ג דלא קני גופיה הכא קני או דלמא הכא נמי לא קני אלא למעשה ידיו עכ"ל. המתבאר מדברי התוס' דהא לא איבעיא ליה לר"פ אי הוה מכר כל עיקר מה שנמכרו שלא ברצונם בודאי הוה מכר, אלא דהא מיבעיא ליה אם דינו כלוקח מן הנכרי דלא קני אלא למע"י ולהכי כי נפקי לא צריכי גיטא דחירותא או דלמא הכא שאני וקני טפי ממע"י והיינו קנין בגופו, ופשיט ליה מדרב ששת דמשום דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח הם נקנים בקנין הגוף יותר מאלו מכרו א"ע מרצונם, וטעמא דמלתא משום דדד"מ מקנה גם לגופו כמבואר בראשונים ובטוב"י יו"ד (סי' רס"ז) יעו"ש. וכתב הרשב"א בחי' שם וז"ל ואי לא דמסתפינא אמינא דישראלי נינהו כו' ופשיט ליה דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח דעל דעת כן הם באים לדור בארנו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהם קנין גוף דכתיב וישב ממנו שבי עכ"ל, וכ"כ הנמוק"י וכ"ה בשמ"ק ב"מ (דף ע"ג) בשם הריטב"א. וזהו כנראה הגדר של דד"מ בכל מקום משום שהמלך הוי בעלים שקנה בכיבוש מלחמה. אלא דהרשב"א והריטב"א מוקי לה באינשי מישראל משום דקיימי בשיטת ר"ת דנכרי קונה גם ישראל בכיבוש כמבואר בדבריהם ז"ל בגיטין, אבל רוב הראשונים ורש"י מכללן מפרשי דהני אינשי נכרים הוו וזה מתאים עם שיטתם דנכרי בישראל לית ליה כיבוש. וא"כ להאי טעמא מוכח מיהא לכו"ע דנכרי בנכרי יש לו כיבוש. דליכא למימר דלאו משום כיבוש הוא אלא שנידון כמו שנמכרו למלכא מרצונם, עיי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות גזלה הי"ט). דא"כ לא קנאום אלא למע"י כנמכר מעצמו כמ"ש התוס' והכא קנין הגוף בעינן. וביאור דברי התוס' יבוא לפנינו בס"ד. וא"כ