דבר אברהם - א פ

ידעינן דקניא בהו משיכה, יעו"ש שהאריך והבאנוהו לעיל אות ה', והלכך אלו לא הוה כתיב מיעוטא דלעמיתך ולא לנכרי הו"א דנכרי נמי קונה במשיכה במקח וממכר כשם שקונה במתנה והפקר. וכן לר"י דאמר לעמיתך בכסף ה"נ הו"א דעכו"ם קונה בכסף כשם שקונה קרקע בכסף כדמצינו בשדה עפרון ומשו"ה איצטריך מיעוטא, אבל בשטר מסברא לא הוה ידעינן דקונה וכיון שכן מדמצינו שטר בישראל ליכא למילף נכרי מוניה. והוא נכון לישוב דברי ר"ת אע"פ שאינו ממולח בסברא. ולפי"ז לענין חזקה נמי בע"כ אנו צריכין לומר דבהפקר עכו"ם קונה בחזקה דאל"כ במה יקנה כמ"ש התוס' לענין משיכה. ואפילו לפי"מ שתפסו האחרונים דהרמב"ן פליג אתוס' וסבר דאף במציאה ומתנה אין משיכה לנכרי עיי' באו"ת (סי' קכ"ג סס"ק י"ב) היינו משום דשייך ביה קנין אחר כגון חצר כמ"ש הרמב"ן בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב), ולדעת האומרים דאין חצר לנכרי דחצר משום שליחות ואין שליחות לנכרי י"ל באמת דבזה הרמב"ן מודה דאל"כ במאי יקנה, עיי"ש ברמב"ן שמדבריו לא מוכח ההיפוך, או דאפילו נאמר דבזה נמי אינו קונה היינו משום דכיון דאימעטא משיכה מקרא לכל מילי אימעטא. וזה נראה בטעם מחלקותן של התוס' והרמב"ן, דהתוס' סברי כיון דמיעוטא למשיכה במקח וממכר הוא דכתיב לא נתמעטה לגמרי אלא לומר דבמקום שיש כסף כסף קונה ולא משיכה אבל במקום שאין כסף לא איירי ביה קרא ולא קאי עליה האי מיעוטא וממילא משיכה קניא ביה מסברא, והרמב"ן סבר שהמיעוט נאמר בדרך כלל ונתמעט הקנין לגמרי בנכרי ומשו"ה אף במקום שאין כסף ואין קנין אחר נמי אינו קונה במשיכה. אבל בחזקה דלא כתיב בה מיעוטא לעכו"ם שפיר י"ל דהרמב"ן נמי מודה דעכו"ם קונה קרקע של הפקר בחזקה דאל"כ במאי יקנה. וכן נ"ל ראיה ברורה דהיכא דליכא כספא מיהא קונה עכו"ם קרקע בחזקה מהא דסיקריקון בגיטין (דף נדה ע"ב) דהסיקריקון קנה הקרקע ובמאי הוה קני לה כשלא נתן מעות בע"כ בחזקה הוה קני לה, דליכא למימר דקני לה משום כיבוש דמבואר התם בסוגיא דהיינו טעמא דקני משום דאגב אונסא גמר ומקני ובכיבוש אין אנו צריכין כלל לגמר ומקני דלפני יאוש נמי קני כמבואר ברשב"א גיטין (דף ל"ח) והארכנו בזה במק"א ועיי' בחי' הר"ן שם (דף נ"ה). וא"כ כיון דמסברא ידעינן דחזקה קונה תו ליכא למימר דשאני עכו"ם מישראל אלא בדאיכא מיעוטא אבל בדליכא מיעוטא קונה כישראל והרי זה דומה למשיכה דאצטריך למיעוטא דלעמיתך, וכיון שכן עכו"ם נמי קונה בכ"מ בחזקה אע"פ שלא מצאנוה אלא בישראל. והא דקיי"ל דאין עכו"ם קונה בחזקה כמבואר בחו"מ (סי' קצ"ד) הוא משום אלמות אבל מדינא אה"נ דקני. וא"כ אין ראיה מעמון ומואב שטהרו בסיחון דכיבוש קונה בלא קנין אחר עמו די"ל שקנה סיחון בחזקה דחזקה קונה בנכרי

ואולם לחפץ דברינו אין אנו צריכין כלל לזה לומר דעכו"ם קונה בחזקה בכ"מ אפילו בדאיכא כספא ודעת אחרת מקנה, דהא מיהא חזינן מסיקריקון דבהפקר דלא שייך כספא ואין דעת אחרת מקנה קני בחזקה וה"נ בכיבוש שנסתלק ענין הגזל ודינא דאין קנין בדבר שאינו שלו הרי הוא לגבי הכובש כנכסי הפקר דליכא כספא ואינו צריך דעת בעלים כלל שנקנה בע"כ ושלא מדעתם ובודאי חזקה קונה כמו בסיקריקון

אך רש"י ז"ל בגיטין (דף ל"ח) כתב להדיא דנכרי לא קני קרקע בחזקה כישראל אלא כל קנינו בכסף ובתר הכי כתב עמון ומואב טהרו בסיחון אלמא נכרי קונה מחברו קרקע בחזקה. ולפמ"ש דמסיקריקון מוכח דבהפקר דליכא כספא מיהא בודאי קונה בחזקה קשה למה הוצרכו בזה ללמוד מקרא והרי בכיבוש הוי כמו הפקר כמ"ש, ומכש"כ לשי' רש"י דכל הסוגיא דגיטין לא מיירי מדין כיבוש אלא בלאחר יאוש ועיי' בתוס' רי"ד שם שכתב יאוש גם בעמון ומואב טהרו בסיחון דבכה"ג מהני יאוש גם בקרקע כמו שהזכרנו לעיל. ונ"ל לדעתו דהא דסיקריקון קני הוא רק בתר דגני קרא דעמון ומואב כו' דנכרי מחברו קונה בחזקה וה"נ קונה בהפקר אבל אי לאו גילויא דהאי קרא אה"נ הוי אמינא דבהפקר נמי לא קני בחזקה. אך לפי"ז ק"ק מנליה לרש"י דנכרי קונה בחזקה אף מנכרי חברו דנראה שהוא בכל גווני אפילו בדאיכא כספא דלמא דוקא בהפקר בלחוד הוא דקני דהא הכא בהפקר דלאחר יאוש מיירי אבל בדאיכא כספא אימא ה"נ דלא קני אלא בכסף ככל קנינו. וצ"ל דסבר דאין חילוק כלל בזה בין הפקר לדעת אחרת מקנה ורק בין נכרי לישראל יש חילוק. אך קשה לפי"ז דלההו"א בבכורות דסלקא אדעתין למימר עכו"ם כלל כלל לא אטו לא הוו שום קנינים לב"נ, וכן לר"ל דנכרי בכסף אטו לא הוה קנין לב"נ בהפקר והיאך היה אפשר ענין הגזל גבייהו דע"כ בעלים הראשונים שבעולם זכו מהפקר ואם אין קנין אינו שלו ואין גזל. אלא ודאי דהענין הוא כמ"ש רש"י בבכורות (דף י"ג) כלל כלל לא עד שתבוא לרשותו. דקנין זה דביאה לרשותו ממש כדרך בעלים גמורים בודאי היה להם שהוא מסברא כמ"ש החת"ס בחי' לע"ז ע"א ובתשובה (חיו"ד סר שי"ב) עיי"ש שדבריו נכונים מאד. ובקרקע נמי צ"ל שהיו קונים מיהא כשהכניסוה תחת רשותם כדרך הבעלים ממש אבל לא בחזקה דנעל גדר ופרץ גרידא. וא"כ צע"ק מנלן מעמון ומואב שטהרו בסיחון דחזקה קונה דלמא קנוה בכדרך הבעלים ממש. וכ"ת דבקרקע שאינו מכניסה לרשותו ממש כמטלטלין לא שייך לחלק בהכי א"כ שוב בלאו קרא נמי מוכח דיש להם קנין חזקה דאל"כ אין קנין לנכרי בקרקע הפקר כלום. ואולי כוונתו נמי לחזקה דכדרך הבעלים ממש ולא לנעל גדר ופרץ, והוא דחוק. ובטעמא דרש"י דעכו"ם אינו קונה בחזקה מישראל צ"ל כנ"ל משום דחזקה בישראל כתיבא וליכא למילף מינה לנכרי וקושייתנו מבכורות בע"כ צריך לתרץ לדידיה כמ"ש לעיל במוסגר. ומיהו צע"ק מדקאמר עכו"ם קונה מחברו בחזקה משמע דמישראל אינו קונה אף למסקנא כמ"ש ומזה נראה דקנין שנמצא בין נכרי לנכרי לא ידעינן ליה בנכרי לישראל, א"כ אף בקנין כסף בקרקע שכתבו התוס' ב"ב שם דידעינן ליה משדה עפרון מנ"ל דקונה ג"כ בישראל לפי מה שנראה מתוס' ב"ב (דף נ"ח ע"א ד"ה מציין) ויבמות (דף ס"א ע"א ד"ה קברי) דאברהם אבינו דין ב"נ היה לו, [ואף להסוברים שדין ישראל היה לו נלע"ד דזהו רק בנוגע לו לעצמו ולא במה שבינו לחברו ומכש"כ שלא נגרע מקניני ב"נ ואכמ"ל]. אולם י"ל דלרש"י מה שנכרי קונה קרקע בכסף לאו משדה עפרון הוא אלא מכסף מקנתו דכתיב בע"ע וק"ו מגופו גופו קונה ממונו לא כל שכן כדאמר בבכורות. ודוק כי קצרנו בזה לפי שכבר ארכו הדברים. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ' אות י"ח]

[יז] ונראה עוד לומר דבע"כ מוכח דכיבוש לא בעי עמו קנין מגופו של כיבוש של עמון ומואב שטהרו בסיחון לדעת ר"ת וסייעתו דיש כיבוש לנכרי, ולדעת רש"י וסייעתו דהתם משום יאוש הוא אבל כיבוש לנכרי ליכא מ"מ לישראל מיהא איכא כיבוש וכמ"ש הרמב"ם בקדושה הראשונה של א"י שהיא משום כיבוש. דאי אפשר לומר כמ"ש שקנו הכובשים אח"כ בקנין חזקה כדינא דהא מבואר בב"ב (דף נ"ג) דהא דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן הוא רק בדעת אחרת מקנה אבל בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אפילו מיצר מפסיק ואותה קנה חברתה לא קנה ושמואל סבר דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד, וא"כ ליכא למימר דקנו הכובשים כל הארץ בחזקה דבודאי א"א לומר שהחזיקו בכל חלק וחלק קטן ממנה או לשמואל בכל מכוש ומכוש, והרי חזינן דאף נהרות א"י נתקדשו דתנן (חלה פ"ב) עפר חו"ל הבא בספינה לארץ כו' ובמה החזיקו בנהרות כל מכוש ומכוש, והיאך קנוה הכובשים כולה והרי אין דעת אחרת מקנה בכיבוש ודמי לנכסי הגר. [ודוחק לומר דבכיבוש שאני שלא יפסיק ש מיצר אף