דבר אברהם - א עו

מתרומות הלכה ה') דמ"ש הרמב"ם בהלכה כ"ו דתרומות ומעשרות היו בימי בית שני רק מדבריהם הוא רק לענין תו"מ דבעינן בהו ביאת כולכם הא לשאר מילי הוי כא"י מה"ת. ועיי' בכ"מ שם

ויש להעיר על יסוד הדבר שהננו נמשכים אחר הרדב"ז דקדושה שבפה אינה בטלה כמקדש מרש"י ערכין (דף ל"ב ע"ב) שכתב דקדושת ערי חומה היו בשתי תודות ובשיר וב"ד דזה הוי בודאי קדושה בע"פ ומ"מ בטלה מקדושה הראשונה כמש"פ הרמב"ם (פי"ב מהלכות שמטה הט"ו). אך בשבועות (דף ט"ז ע"א) כתב רש"י דלא אתפרש ליה במה מקודשים ערי ישראל ועיי' בתוס' ערכין שם. והרמב"ם נמי לא מפרש במאי קדשו, ועיי' במל"מ שם (פי"ב משמטה) שחקר בזה. ובספר טו"א למגילה (דף י') תמה על רש"י שאין ב' תודות כו' אלא בתוספות העיר והעזרה אבל ערי חומה נתקדשו בפה ע"י ב"ד, ולפמש"כ לדעת הרמב"ם צ"ל דערי חומה דינם שוה לכל א"י ובקדושת יהושע נתקדשו מעצמם ע"פ הכיבוש ובקדושת עזרא בפה לפי שלא היה קידוש מיוחד, וכן משמע במאירי מגילה שם שלא היה לערי חומה קידוש מיוחד משאר הארץ עיי"ש. ולפימ"ש הכ"מ בהלכות בית הבחירה שם בטעם הרמב"ם גם בקדושת המקדש וירושלים אינו מוסכם שאינה בטלה דזהו רק לר' יהושע אבל לר"א לההו"א גם קדושת מקדש וירושלים יש לה בטלה. ומ"מ לא היה צריך רש"י לפרש כן בערי חומה להכנס בפלוגתא. ואם נאמר דלרש"י בערי חומה קידשום בפה גם בקדושה ראשונה אלא דהתנו שתהא רק לשעתה יקשה לן למה התנו כן וצ"ע, ואכמ"ל יותר

עוד יש להעיר מהא דב"מ (דף כ"ב ע"א) וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. וכתב השמ"ק בשם רבוותא דבירושלמי פירש לענין קדושת הארץ שהירדן היה מפסיק בין א"י לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן כדכתיב הירדן וגבול ומ"ה קאמר הכא שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב גבול הארץ הרי מה שנתן והרחיב לא"י בקדושת הארץ ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים על ח"ל יחשב שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וגבול עכ"ל. ולכאורה צ"ע היאך ירדן עצמו מקדש בקדושת א"י והרי גם א"י אינה קדושה אלא ע"י כיבוש רבים וחו"ל שכבשוה רבים נמי קדושה וא"כ במאי עסקינן אי דהוה כיבוש רבים על מה שנטל הירדן למ"ל למימר דגבול תלוי בירדן תיפוק ליה דחו"ל נמי מתקדשת בהכי ואי לא הוה כיבוש מאי מהניא נטילת הירדן הרי מ"מ אין כאן כיבוש וכן גם לענין קידוש שע"י חזקה מאי תלי הא בדין הגבול של ירדן. אולם ע"פ הספרי דמשו"ה לא נתקדשה סוריא לפי שלא היתה עדיין כל א"י כבושה וגזה"כ היא דכל זמן שלא נכבשה כל א"י אין חו"ל מתקדשת ע"י כיבוש וכמו שביארנוהו לעיל יש ליישב. דשפיר נ"מ לענין קדושת הארץ בנטילת הירדן שהירדן הוא הגבול וכשנטל עשה אותה לא"י ואם כבשוה קדשה אע"פ שעדיין יש גם מקומות אחרים בא"י שלא נכבשו עוד, משא"כ אלו היתה נדונית כחו"ל דאז לא היו יכולין לכבוש אותה ולקדשה דעדיין לא נכבשה כל הארץ לפניהם, וה"נ להיפוך בירדן שנתן שנעשה חו"ל וא"א לכבוש עד שתהא כל א"י כבושה. ובר מן דין לפי"מ שהעלינו דקידוש חזקה היינו קידוש בפה יש ליישב עוד ואין להאריך. אמנם בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) אמרינן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ומה נן קיימין אם במקום שהיה ארץ ישראל ונעשה בסוריא חזקתו למעשרות ולשביעית רבי ירמיה רבי אימי בשם ר' יוחנן ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי לחזקות ולביעורין ולמעשר בהמה, ולפי"ז לאו לענין קדושה שבא"י מיירי אלא לענין ארצות מיוחדות ולזה שפיר שייך הפסק הירדן ונטילתו. אך משמ"ק משמע לכאורה דלא פירשו כן. ובתר הכי אמרינן התם בירושלמי ר' הילא בשם רבי שמעון בן לקיש והוא שמשך עפר וע"ש במפרשים

[יא] ומעתה נהדר לדידן דלפי"מ שנתבאר נפלו דברינו במה שרצינו לומר דהא דהוצרך ר' ישמעאל בקידושין בכיבוש יהושע לידי חזקה לאו מטעם קנין הוא אלא בשביל הקידוש לטעמיה דאית ליה קדושה ראשונה קדשה גם לע"ל, דלפי"מ שנתבאר אין קנין חזקה מעלה או מוריד כלל לענין קדושה, אלא צ"ל לדידיה דיהושע נמי קידש את הארץ בפה ולכן אינה בטלה, ולזה אין אנו צריכין לקנין חזקה אלא שיחזיקו בה בתורת א"י, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי איצטריך ר' ישמעאל לחזקה הרי קנוה כבר בכיבוש. ומוכח דכיבוש עצמו אינו קנין אלא צריך אחריו קנין אחר כדינו והוצרך ר"י לחזקה מצד הקנין ולא מצד הקדושה, ונשארה גם קושיית המהרי"ט על הרמב"ן למה חשב לישוב א"י למ"ע הרי אצטריך קרא לדינא דקנין ולא למצוה

אך באמת תם אני ולא אבין דברי רבנו המהרי"ט בהשגתו על הרמב"ן, שהרי מפורש בדברי הרמב"ן דלאו מהאי קרא דוירשתם אותה וישבתם בה שבפרשת ראה הוא דחשיב לה למ"ע אלא מקרא דוהורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' והתנחלתם את הארץ וגו' שבפרשת מסעי כמפורש בדבריו ז"ל ואין שום מקום להשגת המהרי"ט, והוא ברור

[יב] ועדיין אין ראיה מכאן דכיבוש בעי קנין עמו. דמצאתי במקנה קידושין שם (דף כ"ו) דפשיטא ליה דכיבוש עצמו קונה ולא הכניסה לכלל ספק וכתב דמה שהוצרך ר' ישמעאל לחזקה הוא משום חלוקה שביניהם שמצד הכיבוש היתה לשותפות לכל ישראל וחלקוה ביניהם וקנו כאו"א את חלקו בחזקה. אבל במהרי"ט כתב לענין קושיא אחריתא דליכא למימר דאצטריכא חזקה לברר חלק כל אחד ואחד שהרי ע"פ הגורל היו חולקין וע"פ אורים ותומים ואמרינן בפ' בית כור האחין שעלה הגורל לא' מהם זכו כולם ומייתי לה מתחלת א"י שהיתה על פי הגורל. וש"ב הגאון מוהרי"ד ז"ל בספרו בית הלוי (ח"א סו"ס כ"א) החזיק את דברי המקנה וכתב דקושיית המהרי"ט לא קשיא דבשמ"ק ב"ב (דף קי"ז) מבואר דרק חלוקה שבין שבט לשבט היתה על פי גורל אבל חלוקת היחידים לא היתה ע"פ גורל, ולפי"ז תירוצו של המקנה קיים שהוצרכו היחידים לחזקה שלא היה ביניהם גורל כלל. אח"ז הביא שם במוסגר דלהלן (בדף קכ"ב) כתב השמ"ק להיפוך דגם חלוקת היחידים היתה ע"פ גורל, ומ"מ תפס הגאון הנ"ל בשיטה הראשונה. אבל באמת קיצר במקום שיש להאריך, דהמעיין בשמ"ק יראה שהדברים בשני המקומות בשמ"ק ממקור נאמן אחד יהלכון מהראב"ד ז"ל וזו שבדף קכ"ב היא מסקנתו ועיקר היא דביחידים נמי היה גורל. ולכאורה עלה על הדעת לומר דמ"ש הראב"ד שהיחידים היו חולקין בגורל אין זה כגורל שבשבטים שכתוב בקרא והוא קונה כמבואר בפ' בית כור דקרא לא קאי באמת אלא על שבטים, אלא דמסברא דנפשיה קאמר שחלקו ע"פ גורל ככל השותפין וגורל כזה אינו קונה באמת מדינא למסקנא דסוגיא שם בפ' בית כור אלא משום דצייתי להדדי והכא לא שייך ה"ט כדבעינן למימר לקמן. אבל המעיין בשמ"ק יראה שאין הדבר כן אלא דגורל שביחידים נמי מקרא הוא, ולחפץ דברינו להלן הננו מוכרחים להביא קצת מלשון השמ"ק בביאור' כל שהו. דאמרינן בב"ב (דף קכ"א ע"ב) איבעיא להו א"י לשבטים איפלוג או דלמא לקרפף גברא איפלוג ת"ש בין רב למעט, ופירש הרשב"ם לשבטים איפלוג היינו לכל השבטים שוה בשוה בין שאנשיו מועטין בין שאנשיו מרובים ואח"כ חלקו כל בני שבט ושבט ביניהם את חלקם בשוה או דלמא לקרפף גברי איפלוג ושבט המרובה באוכלסין לקח יותר, ת"ש בין רב למעט פי' דלשבטים איפלוג ולקחו המועטים כהמרובים, וכן פי' הרמב"ן בביאורו עה"ת (פ' פנחס עיי"ש שהאריך בזה, וכן פי' הרמ"ה בחי' לב"ב, ועיי' בתוס' (דף קי"ח). אבל דעת רש"י ז"ל (בפ' פנחס) אינה כן אלא דשבט המרובה נטל יותר לפי מספר אנשיו, וזוהי גם שיטת הראב"ד ז"ל. והוקשה לדידהו שהרי