דבר אברהם - א עה

ממש כגון יאיר בן מנשה אלא דסוריא נמי תליא בהך פלוגתא מטעם הנ"ל

[ט] עוד אפשר לומר על יסוד הנ"ל בדרך יותר מרווחת. דבשעת כיבוש סוריא בודאי היה כיבוש רבים אלא דלא נתקדשה אז מטעם הספרי, ובזה ר"מ ור"י תרווייהו מודו וס"ל כהספרי ואין זה ענין כלל לפלוגתייהו בכיבוש יחיד דנעשה שלא כתורה גרע אף מכיבוש יחיד ולכו"ע אינו מועיל. אולם זה שייך רק לשעת כיבושה שאז עדיין היה היבוסי סמוך לירושלים כמ"ש בספרי שם, אבל אח"כ בימי מלכים האחרונים לא נזכר כלל מן היבוסי וקרוב לומר שנכבש אח"כ. ועיי' ביהושע (ט"ו פסוק ס"ג) וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה, וכתב רש"י ויבוסי זה לא על שם האומה היה אלא מגדל דוד שהיה בירושלים ושמו יבוס. וברד"ק כתב והיבוסי הזה כו' וכן ארונה היבוסי שהיה מלך המקום ההוא כו' ועד דוד לא נכבש המקום הזה כו' ואח"כ קנה דוד את עיר היבוסי לישראל כו' שנאמר ויתן דוד לארונה, והוא בד"ה א' (כ"א כ"ה) יעו"ש. משמע מזה דאח"כ כבש דוד את היבוסי. ונראה דמה שאמרו בספרי שהיה היבוסי עדיין יושב סמוך לירושלים היינו יבוסי זה והוא מהאי קרא דיהושע, והיבוסי שמז' עממין לא מצינו כלל שנשאר עדיין, ויבוסי זה מבואר דדוד עצמו כבשו אח"כ שקנה ממנו כנ"ל. וקצת יש לדקדק דיבוסי זה לאו מז' עממין הוה אלא מפלשתים כמ"ש רש"י וכמ"ש חז"ל בספרי (פ' ראה) לא יכלו בני יהודה להורישם יכלו אלא שאינן רשאין והוא מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך הפלשתי, ובספרי ילפינן שאינו רשאי לכבוש חו"ל קודם שנכבשה כל א"י מקרא דוירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם כו', והאי קרא בז' עממין משתעי ומנלן דאף בשביל הפלשתי שנשאר בארץ אינו רשאי לכבוש חו"ל. וצ"ל דעיקר הקפידא לא הוי טל העמים אלא על הארץ של העמים דכל זמן שהיא לא נכבשה אינו רשאי לכבוש חו"ל ואין ר"מ אם היא תח"י ז' עממין או עם אחר ובלבד שאינה תח"י ישראל, עיי' ברמב"ן עה"ת בראשית (י' פסוק ט"ו). וכן משמע הלשון בספרי שהקפידא היא רק על הארץ וכן בירושלמי (רפ"ב דחלה) נזכרו רק ספרי א"י וספרי חו"ל. וכן מוכרח לדעת רש"י דמשמע מפי' בת' שופטים ובסוטה (דף ל"ה ע"ב) דז' עממין אין מקבלים כלל אפילו קבלו ז' מצות, עיי' בלח"מ (פ"ו מהלכות מלכים ה"א), ואת החוי יושבי גבעון לא הרגו רק מפני השבועה אבל הוא שלא כדין ולכן קצפו הנשיאים, וא"כ אינו רשאי לכבוש חו"ל גם מפני הגבעונים שלא נהרגו, אע"כ דאין הקפידא אלא על הארץ ולא במה שהעמים חיים, וה"נ ביבוסי הפלשתי דמ"מ הארץ אינה תר"י ישראל. ועדיין י"ל דתלי רק בז' עממין אבל לא בהריגתם שזו מצוה מיוחדת אלא בירושתם דכיון שיורשה ארץ של ז' עממין ואינם עליה יכול לכבוש חו"ל אבל כשנורשו הז' עממין והיא תח"י פלשתים אין קפידא בזה, וצ"ע]. וכן משמע בירושלמי (חלה רפ"ב) דאח"כ כבשו את היבוסי, דאמרינן התם רבנן דקסרין בשם ר' חנינא במחלוקת כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה אין בכלל אנא מה שבפרט וכה"י, מתיבין לר"י אם בספרי א"י והכתיב כו' אלא אם אינו ענין לספרי א"י תנהו ענין לספרי חו"ל מעתה מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה יהו חייבין בחלה שנייה ביא שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי חו"ל, הוי בעיי מימר מה דאמר תמן חייב אוף הכא חייב מה דאמר תמן פטור אוף הכא פטור כו', ופי' הפ"מ דקאי על מתניתין עפר חו"ל שבא בספינה לארץ חייב במעשרות אר"י אימתי בזמן שהספינה גוששת ורצה הש"ס למימר דתליא בה פלוגתא דספרי דת"ק ס"ל שאין כובשין חו"ל כל עיקר והיא כר"י דלכן עפר חו"ל הבא בספינה לארץ אינה כא"י לפי שאין כיבוש בחו"ל לחייבו כדין א"י ומ"ד דיש כיבוש בחו"ל [היינו ההיא דספרי שאנו עסוקין בה] ה"נ עפר חו"ל הבא בספינה לארץ נכבש העפר וחייב בחלה הרי מדחייבין בחלה מכלל דאח"כ נכבש היבוסי ולא שייך עוד טעם הספרי דאל"ה לא עדיף מסוריא דלא קדשה מה"ט. ויש לדקדק בדברי הירושלמי ואכ"מ. עכ"פ הרי חזינן דאח"כ נכבש היבוסי ולא שייך עוד טעם הספרי בפטורה של סוריא, וא"כ נהי נמי דבשעת כיבושה ע"י דוד לא נתקדשה משום שלא נכבשה עוד כל א"י אבל אח"כ שישבו בה ישראל ונאחזו בה אחר שנכבש היבוסי תהא קדושה בקדושת א"י שהרי כבושה היא הישראל, ע"ז באה מחלוקת דר"מ ור"י משום דאח"כ לא היה כבר כיבוש רבים אלא כיבוש היחידים שהיו יושבים בה כאו"א על חלקו לעצמו ולר"י דלאו שמיה כיבוש לא חזרה ונתקדשה אח"כ ולר"מ נתקדשה אז. אבל בשעת כיבושה ע"י דוד באמת היה כיבוש רבים אלא שלא נתקדשה מטעם הספרי ובזה ר"מ נמי מודה. ולכן א"ש שהזכיר הרמב"ם ז"ל הני תרי טעמי

[י] עכ"פ נתברר לן דדעת הרמב"ם כרש"י דיחיד שכבש שלא ע"פ רוב ישראל אפילו בא"י גופה לאו שמיה כיבוש ואינו קדוש. וא"כ בעולי בבל שלא היה בהם רוב ישראל היה נידון רק ככיבוש יחיד ולא היתה קדושה בכיבוש לחוד ובע"כ צ"ל שקידשה עזרא בע"פ וקידוש בפה מהני גם בכה"ג, דכיבוש יחיד אינו חסרון אלא בענין הכיבוש ר"ל דלא מקרי כיבוש ואינו מקדש מצד עצמו אבל אם קדשוה בע"פ קדשה, ומכש"כ שהיה שובם מבבל ע"פ ה' ביד נביאיו. וכ"ז אינו אלא בקדושת עזרא אבל בכיבוש יהושע שהיה כיבוש רבים הרי נתקדשה מצד הכיבוש גופיה דכיון שנכבשה הארץ לפניהם ממילא אתיא קדושת הארץ מעצמה דקרינן בה ארצכם ולא הוצרכו כלל לקדשה בע"פ, וסרה קושיית הרדב"ז למה לא קדשה יהושע בע"פ. ומצאתי מפורש לקדושת הארץ בפה בתורת רבותינו הראשונים ז"ל במאירי מגילה (דף ט' ע"ב סוד"ה זהו ביאור המשנה) וז"ל וקדוש האמור בארץ אינו בתודות ושיר שאין קדוש תודות ושיר אלא בתוספות העיר והעזרות אלא קדוש במאמר ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל. ולפי"ז מתבאר דמ"ש הרמב"ם בקדושת עזרא שהיתה בחזקה אין הפירוש קנין חזקה דזה אינו מקדש כלל ואפילו אם היה מקדש היה בטל הכיבוש כשנלקחה הארץ מידם, אלא פירושו כמ"ש המאירי ז"ל שמחזיקין אותה בתורת א"י והוא ביחד עם המאמר בפה מקדש, ר"ל דאין קידוש בפה מועיל אלא כשיושבין בה ומחזיקין אותה בתורת א"י בשעת המאמר אבל כשיושבין בחו"ל ומקדשין א"י בע"פ בריחוק מקום לא מהני כלום, או שהמאמר וההחזקה בתורת א"י דא ודא אחת היא. והלכך קדושה ראשונה שהיתה רק מצד הכיבוש דהיינו דלפי שהיא תחת יד ישראל נקראה ארצכם, מכיון שנלקחה אינה נקראת עוד ארצכם ואינה קדושה בדיני א"י, אבל כשקדשוה בע"פ הוי כקדושת ירושלים ומקדש שאינה בטלה לעולם דבקדושה לא שייך ביטול. ומה נמלץ לפי"ז לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"א מתרומות, שבקדושה הראשונה לא הזכיר שקדשוה אלא כתב שנתקדשה והיינו שע"י הכיבוש עצמו נתקדשה ממילא ובקדושה שניה כתב כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה, הרי דהזכיר כאן שקדשוה וזהו בפה אלא שהטיל בה תנאי דהחזיקו בה דאל"ה לא מהני הקידוש שבפה כנ"ל. והנה הכא בתרומות שהוא עיקר מקומו רמז מענין הכיבוש שהיה בע"פ, אבל בהלכות בית הבחירה שלא בא אלא לחלק בין קדושת מקדש וירושלים לשאר א"י לא הזכיר ממהות הקדושה השניה אלא דאגב גררא קמ"ל התם דקדושה שניה היתה רק מצד החזקה, והיינו כהמאירי שהחזיקו בה בתורת א"י, ולכן המקומות שהשאירו לא קדשו ובא כאן רק ללמדנו שלא כל המקומות נתקדשו, ובעיקר המהות דקדושה שניה סמך אמש"כ בפי"א מתרומות ששם מקומו. וזה ברור ומדויק ב"ה בלשון הרמב"ם. וסרה תמיהת הכ"מ דבאמת אין החזקה מקדשת אלא כיבוש או מאמר בע"פ עם החזקה בתורת א"י הוא דמקדשין. ועיי' ברדב"ז (פ"א