דבר אברהם - א עד

(פ"א מהלכות תרומות הל' ה') שבימי עזרת קדשוה בפה ולכן הקדושה קיימת ואינה בטלה. ולפי שדברי הרדב"ז צריכין תוספת ביאור עלינו להאריך קצת בזה. וז"ל הרדב"ז וא"ת כיון שנתקדשה קדושה שבה להיכן הלכה ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי"ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם לא תהיה תקנה לעניים בשביעית ומזה הטעם הניחו מקצת מקומות בלא קדושה בימי עזרא עכ"ל. וצריך ביאור כיון דקדושת יהושע היתה שלא בפה למה קדשה עזרא בפה איזה צורך היה בקדושת פה. וכן למה חשש יהושע בשביל שעתידה ליחרב ועזרא לא חשש לזה, וכ"ת דיהושע הוה ידע ועזרא לא ידע זהו דוחק שאם נתגלה סוד ה' ליהושע למה לא נתגלה לעזרא. [ואפ"ל דיהושע הוה ידע מדאמר ה' למשה אהיה אשר אהיה ודרשו חז"ל בברכות (דף ט' ע"ב) אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, מכלל דלכה"פ פ"א עתידה ליחרב יעל פעם שניה לא מוכח נחה. והוא מדרך הדרש]. ותו דשפתי הרמב"ם ברור מללו בפ"ו מבית הבחירה שקדשה בחזקה ואם היתה הקדושה בפה חזקה זו למה. וכן גם לא מצינו קדושה בפה אלא בעיר ועזרות ברפ"ב דשבועות ולדעת רש"י בערכין (דף ל"ב ע"ב) גם בערי חומה אבל בכל א"י לענין שביעית ומעשרות לא מצינו

[ח] ונראה לענ"ד דהנה בע"ז (דף כ"א ע"א) איפלגי ר"מ ור"י בסוריא אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לאו שמיה כיבוש. וכתב רש"י בגיטין (דף ח' ע"ב) כיבוש יחיד דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיה בכיבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חליקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו, אבל התוס' שם (בד"ה כיבוש יחיד) כתבו וז"ל פי' בקונטרס כו' אבל בספרי מפרש טעם אחר כו' לפי שלא היתה עדיין כל א"י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה. אבל אחר שכל א"י כבשוהו דריש התם מדכתיב כל מקום אשר תדרוך כו' שכל מה שהיו כובשין מח"נ היה קדוש ואפילו יחיד עכ"ל. ומה שסיימו התוס' ואפילו יחיד לא נמצא מפורש בספרי שם אלא התוס' הוא דקא מסקי לה דכיון דבסוריא היה רק כיבוש יחיד כמ"ש רש"י ואפ"ה הוצרך הספרי לטעמא שלא היתה כל א"י כבושה ש"מ שאם היתה כבושה כבר היה מועיל גם כיבוש יחיד. והנה מש"כ התוס' דבספרי אמרו טעם אתר אין כוונתם לומר שהספרי פליג אש"ס בטעמא דסוריא אלא לפרושי קאתו דזהו הפירוש של כיבוש יחיד כמבואר בדבריהם בע"ז (דף כ"א) יעו"ש. ולרש"י ז"ל צ"ל בספרי חדא מתרתי אי דספרי ס"ל כר"מ דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ואפ"ה סוריא אינה קדושה מטעם שאין א"י כבושה אי דס"ל דבסוריא היה כיבוש רבים. ומעתה לדידן דקיי"ל כר"י דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש יחיד שכבש בא"י גופה לרש"י אינו כיבוש ולתוס' הוי כיבוש דעל א"י גופה לא שייך טעם הספרי. וקשה טובא על הרמב"ם ז"ל דמזכה בזה שטרא לבי תרי, שבהלכות תרומות (פ"א הלכה ב') כתב ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכיבשו לעצמן מקום אפינו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י עכ"ל, הנה תפס כרש"י דפירושו של כיבוש יחיד הוא כפשוטו מה שהיחיד כובש ולכן אף בא"י גופא דלא שייך טעם הספרי נמי אינו כיבוש, ואח"ז ובהלכה ג') כתב הארצות שכיבש דוד חוץ לארץ כנען כו' אעפ"י שמלך ישראל הוא וע"פ ב"ד הגדול היה עושה אינו כא"י לכל דבר כו' מפני שכבש אותם קודם שיכבש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים, הרי שתפס כהספרי והוא סותר לדבריו הראשונים, שהרי הספרי בע"כ או דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש או דפליג אליבא דרש"י אש"ס וס"ל דבסוריא היה כיבוש רבים וא"כ למה תפס רבינו כהספרי נגד סוגיין דש"ס, ומן התימה הוא שלא עמדו נו"כ בסתירת דבריו

ונ"ל דהרמב"ם ז"ל דחיקא ליה לפרש כפירוש התוס' דמאי כיבוש יחיד שלא נכבשה כל א"י לפניהם ולהוציא את הדברים מפשוטן, דכיבוש יחיד משמע בפשוטו מה שהיחיד עצמו כובש ולא השתתפו עמו רבים. אלא בפירוש המלות של כיבוש יחיד מפרש כרש"י דכל שהיחיד כובש ולא נעשה ע"פ סנהדרין ורוב ישראל אינו כיבוש וזוהי פלוגתא דר"מ ור"י, אבל הוקשה לו לפי"ז דר"מ ור"י דפליגי בסוריא רק משום כיבוש יחיד בע"כ דפליגי על הספרי וסבירא להו דלא בעינן נכבשה כל א"י תחלה וא"כ אתיא ההיא דספרי דלא כמאן. לכן ס"ל להרמב"ם דבאמת היה בסוריא כיבוש רבים דלא מצינו כלל שכבשה דוד כיחיד ואדרבא כיון שאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ סנהדרין הרי שאל בהם והלך בהסכמתם וחיל רב מבני ישראל נלחמו אתו כמפורש בכתוב ובודאי הוי כיבוש רבים. אלא דאע"ג דרבים הוו מ"מ דינם רק ככיבוש יחיד משום דכיון שנעשה שלא כתורה מטעם הספרי שעדיין לא נכבשה כל א"י לפניו נידון בשביל זה ככיבוש יחיד, דמה שהסכימו סנהדרין היה שלא כתורה ונידון כאלו עשה על דעת עצמו שלא ע"פ סנהדרין שהסכמתם בטלה ושלא כדעת תורה. ואין בזה דוחק דבשביל כך נידון ככיבוש יחיד, שהרי להתוס' בע"כ אנו צריכין לומר כן דבשביל כך קרי ליה מיהא הש"ס כיבוש יחיד, אלא דלתוס' זהו רק לענין קריאת השם בלחוד דבשביל זה הונח עליו שם כיבוש יחיד שנעשה על דעת יחיד ולא כדעת תורה אבל כיבוש יחיד כפשוטו כלומר שכבשו יחיד ממש אבל נעשה כדין ודעת תורה מועיל, ולהרמב"ם נאמר דבשביל זה דינו ככיבוש יחיד וכשם שכיבוש יחיד אינו מועיל ה"נ שלא כדין אינו מועיל שלא באה ע"ז הסכמת דין תורה. אלא דבזה גופא ביחיד ממש הכובש ע"ד עצמו פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמהני ור' יוסי סבר דנא מהני. ולפי"ז נמצא דבעיקר דינא דספרי דאינו רשאי לכתחלה לכבוש כל זמן שנא נכבשה כל א"י תחנה ר"מ נמי מידה. אלא דבמאי דס"ל להספרי דמה"ט אין כיבוש סוריא מועיל אף בדיעבד ע"ז פליג ר"מ דמ"מ לא גרע מכיבוש יחיד ור"י ס"ל בכולה כהספרי דכיון דאינו רשאי הוי ככיבוש יחיד וכיבוש יחיד אינו מועיל ומשו"ה לא נתקדשה סוריא. נמצא דלטעמא שלא נתקדשה סוריא צריכין אנו לתרווייהי חדא שעשה שלא כתורה ועי"ז נעשה ככיבוש יחיד ואידך דכיון שנעשה ככיבוש יחיד. באנו לידי מחלוקת דר"מ ור"י והלכה כר"י דלאו שמיה כיבוש. ונמצא שתפס הרמב"ם כרש"י וכתוס', דבפירוש המלות של כיבוש יחיד הוא מפרש כרש"י ופלוגתא דר"מ ור"י כוללת היא בכל מקום ואפילו בא"י גופה דלא שייך בה טעם הספרי מ"מ לר"י לאו שמיה כיבוש דיחיד הוא. ולענין כיבוש סוריא ע"י דוד הוצרך גם לטעמו של הספרי לפי שהיה שם בפועל כיבוש רבים כנ"ל. ומעתה יוצאים לנו דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר. דאחר שפסק דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש גם בא"י גופה חזר לענין סוריא וכתב דאעפ"י שמלך ישראל הוא וע"פ בי"ד הגדול היה עושה ר"ל שהיה בפועל כיבוש רבים מ"מ לא הוקדשה לפי שעשה שלא כתורה ובשביל זה הוי ככיבוש יחיד, ובזה יתבארו לי דברי התוס' בע"ז (דף כ"א ע"א ד"ה כיבוש) וז"ל פ"ה שלא היה שם אורים ותומים וששים רבוא ויותר נראה כמו שפירש הרר"י מהרפוט דכל מה שכיבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א"י עכ"ל, ואינו מובן מאי עדיף פירושו ביאיר בן מנשה יותר מדוד בסוריא, והרי בכל אופן קרינן בסוגיין גם לסוריא כיבוש יחיד, ולמ"ש ניחא דהוקשה להם שבדוד מסתמא היה או"ת וע"פ סנהדרין והוי כיבוש רבים ואמאי קרו לה ר"מ ור"י כיבוש יחיד, עי"כ נראה להו יותר כפי' הרר"י דעיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י היא ביחיד