דבר אברהם - א עג

מה"ט גם משיכה דמשיכה נמי ענין חזקה היא. ועיי' תוס' בכורות (דף י"ג ע"א ד"ה מיד)

ענף

[ו] ונ"ל להביא ראיה להיפוך דכיבוש בעי קנין אחריו מקידושין (דף כ"ו ע"א) ובחזקה מנלן אמר חזקיה כו' דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה, והתם הרי קנו עולי מצרים את הארץ בכיבוש ואפ"ה הוצרכו לחזקה דישיבה ומוכח דכיבוש לא מהני אלא לסלק דינא דשאינו שלו אבל קנין מיהא בעי. וכן נראה דעת המהרי"ט, שכתב בחידושיו שם דהך חזקה היתה כמו לקנות מן ההפקר ולכן הקשה מנלן דמהניא חזקה אף להוציא מחזקת מרא קמא, ואמאי דן לה המהרי"ט באמת כחזקה לקנות מן ההפקר והרי יש כאן הוצאה ממרא קמא מרשות הכנענים, אלא ודאי כמו שכתבנו שהוא משום צירוף הכיבוש שסילק דין הגזל ועיכוב רצון הבעלים ונקנית כהפקר ודמיא כמי שאין כאן הוצאה ממרא קמא אבל היכא דאיכא בעלים אימא לא מפקא חזקה מרשותו. ועי"ל משום דנתיאשו הכנענים ממנה, ואף דקרקע אינה נגזלת ולא מהני בה יאוש כמו שהקשה הרשב"א גיטין (דף ל"ח) בעמון ומואב שטהרו בסיחון, י"ל דבמלחמה שאני דהוי כנשתקע שם בעלים וכמ"ש התוס' סוכה פ' לולב הגזול גבי הני אוונכרי משם הירושלמי, עיי' בפנ"י גיטין שם, או כשאינו יכול להוציאה בדיינים שאני עיי' בנתה"מ (סי' שע"א) והארכנו בזה במק"א. עכ"פ הרי חזינן דבכיבוש גרידא לא קנוה. והיא לכאורה ראיה נצחת

ובדרך פלפולא יש לדחות ראיה זו. דהנה המהרי"ט שם הקשה מכאן על שיטת הרמב"ן שבחשבונו במנין המצות ששכח הרמב"ם למנותם חשב (במ"ע ד') מצות ישוב ארץ ישראל וז"ל המהרי"ט ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן במנין המצות דמשמע ליה מצות ישיבת א"י מצוה מה"ת מהך קרא דוישבתם בה דהכא דרשינן לענין חזקה ודינא הוי ולא מצוה עכ"ד. ונ"ל לתרץ דהנה הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ז) כתב ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לע"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו' אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מה"ת ממעשרות ובשביעית שהרי אינה מן א"י, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית עכ"ל. המתבאר מדבריו דמה שנתקדש בכיבוש הוי רק קדישה לשעתה ומה שנתקדש בחזקה הוי גם לעתיד לבוא ועיי' בכ"מ. והנה במכות לדף י"ט ע"א) מבואר דר' ישמעאל ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל יעו"ש ברש"י ותוס', וכבר כתבו התוס' פסחים (דף ה' ע"א ד"ה דר' ישמעאל) דתנא דבי ר' ישמעאל ור' ישמעאל חדא הוא ופרכינן מזה על זה בכמה דוכתין והוא מפורש במגילה (דף כ"ג) ובזבחים (דף נ"ב). והשתא ניחא דשפיר איכא למימר דכיבוש לא בעי קנין ולא הוצרכו עולי מצרים לחזקה כלל מצד קניינם, והא דהוצרכו הכא לחזקה דישיבה הוא משום דמאן תנא הוא דדריש הכי תנא דבי ר' ישמעאל ואיהו ס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, וא"כ אלו היה הקנין בכיבוש לחוד לא היתה הקדושה נמשכת לע"ל דכיון שנלקחה הארץ בטל הכיבוש ולכן הוצרך גם לקנין חזקה דאינו בטל ומשו"ה הקדושה נמשכת גם לע"ל, וממילא מוכח דחזקה הוי קנין, אבל מצד קנין גרידא אה"נ דבכיבוש לחוד סגי. ומיושב דברי הרמב"ן דזהו רק לר' ישמעאל לטעמיה אבל לדידן דקיי"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל באמת לא הוצרכנו בעולי מצרים לקנין חזקה ולא דרשינן קרא דוירשתם אותה וישבתם בה להכי וחזקה ידעינן מדחזקיה מקרא דירמיה ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה, ושפיר קאמר הרמב"ן דוישבתם בה למצוה ומנאה במנין המצות. ובזה יש ליישב קצת מה שהשיב במגילת אסתר על הרמב"ן מהא דכתובות (דף קי"א ע"א) אמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו ש"מ דאין מ"ע ביא"י עכשיו, ולמה שכתבנו י"ל דרב יהודה ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ואצטריך קרא וישבתם בה לדינא דחזקה ולא למצוה אבל לדידן שפיר אתי למצוה ובאמת להרמב"ן אין הלכה כרב יהודה. אך הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הי"ב) פסק כר"י דלטעמיה אזיל דוישבתם אינה מ"ע עכשיו

[ז] ואולם זהו רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אינו נכון דכבר עמד הכ"מ בדברי הרמב"ם וז"ל איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה, ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע עכ"ל. וראיתי להתוי"ט בעדיות (פ"ח מ"ז) שכתב וז"ל ונ"ל לתרץ דכבוש העכו"ם אתא ומבטל כיבוש ישראל משא"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה לא אתא כיבוש ומבטל חזקה שהיתה מדעת הנותן. ואין להשיב מנתינת הש"י כו' אבל על לקיחתה מידינו לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו ואין קרקע נגזלת עכ"ל. אבל דבריו ז"ל מרפסן אגרי מתחלתן לסופן. מאי מהני מה שמלך פרס נתן להם רשיון והיתה חזקה מדעת הנותן מ"מ הרי כורש מלך פרס גופיה לא קנה את הארץ אלא בכיבוש ולא היה לו בה זכות אלא עד שיתבטל הכיבוש וא"כ מי עדיפי ישראל דאתו מחמתו לקנות בשביל רשיונו יותר ממה שהיה לו בה, אתמהה, הרי זה דומה ממש למ"ש ביבמות (דף מ"ה ע"ב) הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח מ"ט נכרי גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל עיי"ש. ותו אטו לא מהני כיבוש להוציא מיד הבא מכח חזקה גמורה והרי גם עבד גמור שקנאו ישראל כדין נקנה בכיבוש כמבואר בסוגיין דגיטין ולהרבה ראשונים ישראל גופיה נמי נקנה בכיבוש. וכל דבריו האחרונים תמוהים מעיקרם. ומאי דמסיק דקרקע אינה נגזלת אינו ענין לכאן דזהו רק בגזלן דעלמא אבל בכיבוש מלחמה קרקע נמי נגזלת ונקנית דעמון ומואב טהרו בסיחון. הן אמנם שדבריו האחרונים כשהם לעצמם בנוגע לקרקע אינה נגזלת יש לקיים עפי"מ שביארנו בסי' שאח"ז דרוב הראשונים סברי דנכרי מישראל אין לו כיבוש לקנות ונשאר רק בתור גזלן ואין קרקע נגזלת ולא מהני בה יאוש, ואפילו לפמ"ש למעלה בשם הנתה"מ דכשאינו יכול להוציאה בדיינין או בנשתקע שם הבעלים מהני יאוש י"ל דשאני ארץ ישראל שלא נתייאשנו כלל ממנה ואדרבא בכל יום ויום נחכה לו שיבוא. והא דנפקעה קדושה הראשונה משום כיבוש הנכרי אין זה משום שקנו מידינו בכיבוש שאין נכרי קונה מישראל בכיבוש, אלא משום שפסק כח הכיבוש שלנו שאין כח הכיבוש נמשך אלא כל זמן שהוא ביד הכובש ומשניטלה מידו פסקה זכותו והארכנו שם בדברים נכונים ב"ה. אבל ליישוב דברי הרמב"ם כמו שרצה התוי"ט אין זה מועיל כמ"ש דמ"מ מאי מהניא חזקה שנעשית ברשיון כורש הרי כורש גופיה לא היתה לו אלא זכות כובשים ופקעה מאחר שנלקחה הארץ מידינו. סוף דבר שדברי הרב ז"ל אינם מעלים ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל

ולענ"ד נראה דקושטא דמלתא היא דאין שום חילוק לענין קדושה בין כיבוש לחזקה, ובקדושת עזרא לא נתקדשה כלל מכת חזקה אלא כמ"ש הרדב"ז בביאורו לרמב"ם