דבר אברהם - א סה

הראיה לחודא, ואע"ג דבהמתין לה ולא הניחה באבדתה ועדיין יכול להשיבה אינו עובר בהשב תשיבם עיי"ש בנמוק"י, שאני התם שהוא משמרה ויכול להשיבה וכשנתיאשו הבעלים מחמת הבעלים נתבטלה מ"ע ולא מחמתו של מוצא כמבואר בדבריו שם משא"כ הכא אי אמרת דליציית לאביו אינו יכול להחזירה עוד וכך לי עומד אצלה כהולך ממנה כמובן, ועוד דאפילו להחולקים דסברי דבהולך ממנה נמי אינו עובר אלא בל"ת להתעלם מ"מ שפיר מקרי הכא עשה ול"ת דהיינו הפקעת העשה שהיתה מוטלת עליו מהגבהה ראשונה וביטול הל"ת בהעלמת עין עכשיו ותרווייהו בהדי הדדי קא אתיין זר אחר זה תיכף. ועיי' בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה ל"צ) בשם הריצב"א

עוד יש ליישב קצת. דשמעתי מקשים לפי"מ שכתבו התוס' חולין (דף קמ"א ע"א) בשם הריב"א דאף דאין עשה דוחה לתו"ע מ"מ הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה, מאי פרכינן הכא דלא אתי עשה ודחי לתו"ע והרי כיון שנדחה הלאו ולא נשאר אלא עשה נגד עשה בודאי הו"א דליציית לאב דשב ואל תעשה עדיף ומוטב לו שלא להחזיר ולבטל עשה דהשב תשיבם בשוא"ת בכדי שלא לעבור על עשה דכיבוד בקום ועשה. ויש ליישב דמ"מ כיון דאיכא בעלמא לאו דל"ת להתעלם בהדי עשה דאבדה אלימא היא למיזל בתרה אפילו בקום ועשה, דוגמת ההיא שכתבו התוס' קידושין (דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה) דאע"ג דנשים אינן במ"ע דיו"ט מ"מ אין עשה דוחה לל"ת דיו"ט גבייהו משום דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, וה"נ נאמר להריב"א לענין העשה דכשיש עמה לאו אלימא טפי. ובהכי מיושב נמי למ"ל למימר והאי ל"ת ועשה בעשה גרידא נמי סגי דאין עשה דוחה עשה וכמו שהקשו הראשונים ז"ל, ולמ"ש אתי שפיר דאל"ה הו"א שוא"ת דעשה דכיבוד עדיף. ולפי"ז אפ"ל דאין כוונת רש"י דיש כאן בפועל לאו דלא תוכל להתעלם דבאמת לאתר שהגביה תו ליתיה ללאו כקושיא הנ"ל, אלא כיון דבעלמא איכא בהדי האי עשה גם לאו חמורה היא בשביל זה דלא נימא בה שוא"ת דכיבוד עדיף. שוב ראיתי שכעין זה תירצו בשמ"ק. ובזה מיושב דנא תקשה על הנמוק"י שהזכרנו דרואה אבדה והולך לו ומניחה עובר בעשה ול"ת מהא דירושלמי ב"מ (פ"ד הלכה י') על מתניתין דאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר כו' בכל אתר את מר מצות עשה קודמת למצות ל"ת וכא את אמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת שניא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום, וע"כ מהשבת אבדה פריך כמו שפי' הפ"מ דטומאת כהנים בודאי עשה ול"ת היא כדאמרינן בש"ם דילן וס"ל מאי אל תחזיר אל תגביה, הרי מבואר להדיא שאין בזה אלא ל"ת גרידא וקשה על הנמוק"י וסיעתו. ואין לומר דשאני הכא שאינו עוזבה ועדיין יכול להשיבה, דז"א כמש"כ לעיל דכיון דבגזירת התורה אינו יכול להשיב הוי כמי שעוזבה. ולפי הנ"ל ניחא, דבאמת לעשה דהשבה אין אנו צריכין לדחייה כלל דאפילו לא נדחה כיבוד עדיף שהוא בשוא"ת אלא דקושיית הש"ס היא משים דבאית בה לאו אלימא כנ"ל, ובזה פליג הירושלמי על ש"ס דילן וסבר דלא אלימא עשה דהשבה כלל בשביל זה ולכן פריך שפיר אמאי לא ידחה כיבוד לל"ת דלא תוכל להתעלם. ובזה מיושב גם הירושלמי, דלכאורה תמוה מי דחקן לפרש מתניתין בשלא הגביה עוד דליכא אלא ל"ת ולהקשות דלידחי מפני מ"ע דכיבוד, הרי מתני' אתיא כפשוטה שאמר אל תחזיר כשכבר הגביה דאיכא מיהא עשה דהשב תשיבם לכו"ע ואין עשה דוחה עשה, ולמ"ש א"ש דאי בהכי קמיירי בודאי קשה דלא יחזיר דשוא"ת עדיף. מיהו הא איכא לתרוצי עוד דדחקו להירושלמי לפרש כן, דאי בהגביה כבר וכשאינו משיבו יתחייב לשלם כשומר כדבעינן למיכתב לקמן (אות ה') א"כ אין כאן מצות כיבוד דקיי"ל כמ"ד בקידושין (דף ל"ב) כיבוד משל אב ולא משל בן. ועיי' מ"ש שם באות הנ"ל

[ג] והנני מסתפק בגוונא דכתיבנא כשהשליך המוצא את האבדה במקום שהיא אבודה מן הבעלים באופן שנתחייב לשלם כשומר ובא אחר ומצאה, שמצד השומר כגורם לממונו אינו מתחייב בהשבה שהיא מצדו כאבדה מדעת, אם חייב הוא בהשבה מצד הבעלים או לא. וכן באבדה דעלמא ששכר השבתה יעלה עד כדי דמיה אלא שישאר לבעלים הנאת כושרא דחיותא כדאמרינן ס"פ הפועלים (דף צ"ג ע"ב) אם חייבין להגביהה או לא, וכן באבדה שאין בה כושרא דחיותא ושכר השבתה יעלה עד פחות משוה פרוטה של דמיה אם חייבין להגביהה או לא. וטעמי הספק הם א) כיון דבעינן באבדה שיהא בה ממון לבעלים ואבדה שאין בה שו"פ אינו חייב בה כמבואר בב"מ (דף כ"ז) והני ששכר השבתן יעלה לבעלים עד כדי דמיהן באופן שמהשבתן אינו מרויח כלום, וכן כשישלם לו המוצא הראשון ובאבדתה אינו מפסיד כלום, אולי לענין אבדה נקרא שאין לבעלים ממון בה, ר"ל שהשבה זו אינה מצלת ממון הבעלים, וה"נ כשעולה שכר ההשבה עד כדי פחות משו"פ של דמיה הדמים הראשונים שעד פחות משו"פ זו יפלו שהרי לא יגיע מהן לבעלים כלום ונשאר שוויה לבעלים רק פחות מפרוטה ואין בה דין אבדה. ואע"ג דלענין גניבה כה"ג מקרי גנב של בעלים כגון בגנבו מבית שומר שכר דאע"פ שאין לבעלים הפסד מזה שהרי השומר מחויב לשלם לו מ"מ נקרא גנב של בעלים ולדידהו חייב כפל כמבואר ר"פ המפקיד דסוף סוף ממונו של בעלים גנב, שמא השבת אבדה שאני שהיא ענין הצלת ממונו ובזו אין כאן הצלת ממון. ומה שחוץ משיווי דמיה יש בה לבעלים גם כושרא דחיותא וזו הוא מציל ע"י ההשבה, אין זו שיווי בגוף החפץ עצמו אלא חביבותא בלחוד היא לגבי הבעלים וחביבותא זו כמידי סטראי שויא בעיני הבעלים פרוטה ואנן בעינן שיהא לו שו"פ בגוף החפץ דוקא, דלכאורה מלתא דפשיטא היא שאם אין האבדה שו"פ אלא משום כושרא דחיותא שוה היא לבעלים פרוטה וחביבה עליו אין בה דין השבה. ב) או דילמא בכה"ג נמי חייב להגביה דשמא כושרא דחיותא הוי שיווי בגוף הדבר עצמו אלא שאינו שיווי לכל העולם כנמכר בשוק לפי שאין להם בפועל אותה כושרא דחיותא ואי אפשר לה לימכר דרק לבעלים היא ואלו אפשר היה למכרה היתה שוה גם לאחרים, והלכך בתרי גווני קמייתא חייבין להגביהה ומ"מ בבתרייתא עדיין אין חייבין. ג) או דילמא י"ל דמה שצריך להוציא בשכר השבה או מה שביכו"כ ישלם לו המוצא הראשון את שוויה אינו מגרע שיווי החפץ דמ"מ מצד עצמו יש בו שיווי והוא של בעלים, ולפי"ז אפילו בדליכא כושרא דחיותא נמי הוה חל מדינא מצות השבת אבדה להגביהה ולהחזירה לבעלים אפילו כששכר השבתה עולה עד כדי דמיה ולא היה חסרון מצד גרעון שויה בשביל זה. והא דמשמע בתוס' ב"מ (דף ל"א ע"ב ד"ה אם) דבכה"ג א"צ להחזיר אין זה משום שאין בה עיקר חיוב השבה אלא משום דאנן סהדי דלא ניחא להו לבעלים בהשבה זו דמה ירויחו, משא"כ בדאיכא כושרא דחיותא דניחא להו לבעלים בהשבה שוב לאו משום כושרא דחיותא לחודא מיחייב לאהדורי אלא משום עיקר החפץ. ולפי"ז אף בגוונא בתרייתא כשעולה שכר ההשבה עד לכדי פחות משו"פ משוויה מיחייב בה שהרי גוף החפץ שוה הרבה

ואין לפשוט ממ"ש התוס' שם (דף ל"א) וז"ל וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היד כו' ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבדה למה יתנו ב"ד ליתן כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירה עכ"ל, הרי חזינן דבשביל כושרא דחיותא חייבין להחזיר אבדה, דיש לדחות דהתם מיירי כשכבר הגביה את האבדה ונעשה שומר עליה ושומר ודאי מחויב לטפל כפי רצון הבעלים וכיון דלדידהו כושרא דחיותא ניחא להו מחויב להחזיר כמבואר בס"פ הפועלים דהרי יותר מזה מצינו בהגביה אבדה שהיתה שוה פרוטה ואח"כ הוזלה נמי חייב להחזיר, דעד כאן לא ממעטינן בדף כ"ז הוזלה משעת אבדה עד שעת מציאה אלא משום דכתוב ומצאתה אבל אחר מציאה אע"פ שהוזלה