דבר אברהם - א סא

דקבה"ב היא ולא מסלק לה כלל בקושיא אחריתא. דזוהי הצעת הסוגיא, וסבר ר"י בן המשולם דבר שאינו מתכוין אסור והתניא ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ריבה"מ אומר גוזז במספרים ואינו חושש כו' אלא שאני פרה דקדשי בה"ב היא והאר"א קבה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן אלא שאני פרה דלא שכיחא [ופירש"י ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן] וליחלה ולפקה לחולין וליגזה כו'. הרי דלמסקנא קיימא תירוצא דקבה"ב היא ומשום דמלתא דלא שכיחא היא לית בה איסור גיזה אפילו מדרבנן אבל אלו הויא קדשי מזבח והיה בה איסור גיזה מה"ת לא הוה מהני טעמא דלא שכיחא, וא"כ תמוה טובא אמאי לא הוקשה להו לתוס' אלא ממה שמותרת בגיזה לאחר פדיון ושבקו לה להא דריבה"מ מתיר לגזוז גם לפני פדיון מה"ט דקבה"ב היא וע"ז לא שייך תירוץ התוס' כמש"ל. ולפני עיני עבר דקדוק בלשון הש"ס דמשני אלא שאני פרה דלא שכיחא דמלשון אלא משמע דסליק מתירוצא קמא דקבה"ב היא ולפי פשטות הסוגיא השתא נמי אנו מוכרחין לומר דקבה"ב היא וכדפירש"י. וסליק על דעתי לומר דשמא משו"ה ס"ל להתוס' באמת דלבתר דמשני אלא שאני פרה ולא שכיחא הדר ביה מתירוצא דקבה"ב היא אלא דקדשי מזבח היא ומ"מ מותרת בגו"ע משום דלא שכיחא ודלא כפירש"י, ולכן לא הוקשה להם אלא מדפריך אח"כ סתמא דש"ס וליחלה וליגזה. אבל לבי מהסם בזה ולא אדע איך ליישבו, דאי קדשי מזבח היא ויש בה איסור גיזה מה"ת מאי מהני לדאורייתא טעמא דלא שכיחא. ועיי' בב"ח שמחק מלת אלא. ואולי י"ל דמשו"ה ל"ק להו מהא משום דלבתר הכי מסיק הש"ס איב"א רב סבר לה כריבה"מ וריבה"מ לא סבר לה כרב ומתיר לגזוז משום דדבר שאינו מתכוין מותר ול"ל תו לתירוצא דקבה"ב היא ושייך לומר קצת גם ע"ז כעין שתירצו דמסלק לה בקושיא אחריתי דה"נ מסלק לה בשינויי אחריני. ועיי' בשמ"ק דגרם במסקנא איב"א כי אתרבי שור לגיזת זנבו הוא דאתרבי איב"א רב סבר כריבה"מ כו'. אבל ממאי דפריך סתמא דש"ס וליחלה דמשמע דבתר פדיון לכו"ע מותר שפיר הקשו. ואולם גם זה לא יספיק אלא ליישב דברי התוס' אבל להר"ש (פרה פ"ב מ"ג) לא יעלה ארוכה, דכתב נמי כתי' התוס' משום דמסלק בקושיא דעדיפא והדר מקשה דמבכורות קשיא דלמסקנא נמי לית בה איסור גיזה לאחר שנפדית משום דקבה"ב היא ומשני כתי' התוס', ולדידיה א"א לומר כמ"ש דעיקר המסקנא היא כאיב"א רב סבר לה כריבה"מ כו' דבמשנה ה' הביא את התוספתא דריבה"מ וכתב ז"ל ואינו חושש משום גוזז פי' משום גוזז דקדשי בה"ב לא מתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא עכ"ל, ומשמע דתפס באוקימתא זו למסקנת הש"ס דאל"ה הו"ל להביא אוקימתא בתרייתא. ויש לדחוק

אח"ז מצאתי שכבר עמד על דברי התוס' אלו הגאון מהרי"א זצ"ל בס' באר יצחק (חאו"ח סו"ס ט"ו), ועל יסוד הדקדוק הנ"ל דקאמר הש"ס אלא שאני פרה בנה דיק לומר דחזר הש"ס ממאי דמשני קבה"ב היא וקיימינן השתא דקדושת מזבח היא ומ"מ אינו אלא איסור דרבנן משום דהוי חצי שיעור שאין בב' שערות כדי רוחב הסיט כפול שזהו שיעור הנאה, עיי' ברמב"ם (פ"א מהלכות מעילה ה"ז) וע"פ דעת החכ"צ (סי' פ"ו) דבמידי דלאו דאכילה ח"ש אינו מה"ת ומהני טעמא דלא שכיחא. אמנם מלבד שדברים רחוקים הם כמבואר למעיין בשגם שדברי החכ"צ במחלוקת הם שנויים כידוע, הנה זה נסתר בודאי מחמת דברי הר"ש שהבאנו שהרי כתב להדיא דלמסקנא דתירוצא דשאני פרה דלא שכיחא עדיין אנו צריכין לומר דקדשי בה"ב היא. ובכן מה שעל יסוד זה הפלה הבא"י שם דהר"ש נמי ס"ל כהחכ"צ בודאי אינו, ובעיקר הקושיא צ"ע

סימן ח

ב"ה ה' כ"ו ניסן תרה"ג סמאלעוויטש

לתורני אחד

[א] במאי דבדיק לן מר בב"ק (דף צ"ו ע"א) א"ר פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה אע"ג דשדייה מארעא לארעא דידיה לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי, והקשה ע"ז מע"כ דמשמע דאי לא הוה מיקרי דיקנא בתר קציצה היה קונה בשינוי ואמאי והרי מילתא דפשיטא היא שאין הגזלן קונה בשינוי אלא כשנעשה השינוי אחר הגזילה אבל שינוי דקודם גזילה לא מעלה ולא מוריד כמובן, וא"כ האי דיקלא קודם קציצתו כשהיה מחובר לקרקע א"א לגוזלו דקרקע אינה נגזלת ואימת נעשית הגזילה כשקוצצו שנעשה תלוש מן הקרקע א"כ לא נעשה השינוי אחר הגזילה והיאך יקנה. והרי קציצת הדקל ושינוי שמו קדמו לגזילה. והיא באמת קושיא חמורה מאד. ואחרי החיפוש מצאתי שכבר עמד בה הגאון בעל עמודי אור (סו"ס ק"ד) ורמז לתרץ עפי"ד המג"א (סי' תרל"ז ס"ק ז') והיינו ע"פ דברי התוס' סוכה (דף ל"א ע"א ד"ה אבל) שכתבו בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת עכ"ל, וה"נ נוקים לה כגון שהיה הדקל נטוע ברשות הגזלן ולא הוי ברשותו של נגזל ולכן ישנו בגזלה ואינו נידון כקרקע שאינה נגזלת ולפי"ז כבר קדמה גזילה לשינוי

ועפיד"ז הייתי מתרץ לי מכבר מה שהוקשה לי בסוטה (דף מ"ג ע"א) גבי חוזרי מעורכי המלחמה ולא חנכו פרט לגזלן ופירש"י פרט לגוזל בית. והנה הא לא קשיא לי דדבר שחינוכו באיסור צריך קרא למעוטי ואל"ה הו"א שחוזר בשבילו, דה"נ אשכחן התם (דף מ"ד ע"א) באלמנה לכ"ג דאצטריך קרא לקח ולקחה למעוטי ואל"ה הו"א דחוזר בשביל לקיחתה אעפ"י שיש בה איסור. אבל הא מיהא ודאי קשה, דזו מילתא דפשיטא היא דאינו חוזר אלא לחנך בית שלו ולא ביתו של חבירו, ואמאי איצטריך קרא למעוטי גזלן והרי אין הבית שלו כלל. איברא דבגזלן דעלמא היה אפשר לדחוקי ולומר דצריך קרא למעוטי, דאע"פ שהוא של אחרים מ"ט מיקרי נמי כשל גזלן קצת משום שקנהו לאונסין ויש לו בו תפיסת יד לענין קנין בשינוי ובכה"ג הו"א דחוזר עליו מעורכי המלחמה, אבל כ"ז הן לא שייך אלא בדברים שיש בהם דין גזילה דקנאם לאונסין ולשינוי משא"כ בית דמבואר בחו"מ (ס' צ"ה ס"א) דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא דרבוותא היא אי חשיב כקרקע או לא והש"ך שם (ס"ק ח') העלה דבבתים כו"ע מודו דהוו כקרקע, וא"כ אין בית נגזל וכיון שאינו נגזל אין הגזלן חייב באונסין ואינו קינה בשינוי ולא יצא מעולם מרשות הבעלים והרי הוא כבית של אחר ממש ולמ"ל קרא למעוטי שאינו חוזר עליו וכי תעלה על דעתך לומר שהוא חוזר לחנך בית אחרים. ולפי הנ"ל ניחא דאצטריך קרא כגון שבנה אחד בית בקרקע של אחרים ובא במל הקרקע וגזלו דבכה"ג קרקע נגזלת והו"א דחוזר וממעטינן לה מחנכו פרט לגזלן

אך קשא לי מדאמרינן בירושלמי סוטה (פ"ח הלכה ד') יכול הבונה בית בחו"ל יהא חוזר ת"ל לא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מהלכות