דבר אברהם - א ס

לבתר דתקינו שתבוא מתרומת הלשכה. והשתא אשה"ט דזה שייך רק על גוף הפרה משא"כ משנעשית אפר דבע"כ צ"ל שנתקע קדושת הדמים שבה כמש"ל שפיר לית ביה מעילה דקבה"ב ועבדי מיניה למכתן

אמנם יש לדקדק ע"ז. דהנה במ"ש התוס' יומא שאם הקדישו את האפר בהקדש גמור היאך היו מזין ממנו יש להעיר מדאמרינן בר"ה (דף כ"א ע"א) דלמ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת דהנאת מצוה לא חשיבא הנאה, וא"כ ליכא מעילה דפגם ולא נהנה אין בו מעילה, וכן העירני רב גדול אחד, וע"כ צ"ל דכוונת התוס' היא דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו מיהא יקשה היאך מזין ובע"כ שלא הקדישו ממש. ולפי"ז נמצא דמה שהכרחנו דע"כ נפקעה קדושת תרומת הלשכה מן האפר דאל"ה היאך מזין אין זה הכרח אלא למ"ד מצות ליהנות ניתנו אבל למ"ד לאו ליהנות ניתנו אין שום הכרח. וא"כ שוב הדק"ל לדידן דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו היאך הוו עבדו מיניה למכתן והרי איכא מעילה משום דמי תרומת הלשכה וזה לא נפקע גם מן האפר

אבל כ"ז אינו, דבאמת אין לפרש כלל כמ"ש דכוונת התוז' דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו מיהא יקשה, דא"כ הוכיחו כלום שהרי במנחות רב אשי הוא דמתרץ הרי שתיקנו בו מעילה ודילמא ס"ל לרב אשי כהלכתא דמצות לאו ליהנות ניתנו ושפיר י"ל שהקדישו את האפר בהקדש גמור. אולם כוונת התוס' פשוטה דלכו"ע קשה היאך היו מזין, דאפילו למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו דהוי פוגם ולא נהנה מ"מ רק מעילה הוא דלית ביה אבל איסורא לכתחלה בודאי איכא בפוגם אע"פ שלא נהנה, ויעוי' בס' מנ"ח (מצוה קכ"ז) שתפס נדבר פשוט דאיכא איסורא דאורייתא, וא"כ קשה היאך היו מזין לכתחלה, ובע"כ צ"ל שלא הקדישו את האפר בהקדש גמור. וא"כ שוב א"ש תירוצנו דבע"כ צ"ל שנפקע קדושת תרומת הלשכה מעל האפר דאל"ה היאך היו מזין לכתחלה, דלא שייך לומר מצותה בכך כמ"ש, וא"כ שפיר עבדי מיניה למכתן דלא הוה ביה שום מעילה לא דבה"ב ולא משום חטאת קרייה רחמנא דהיא חטאת ואין אפרה חטאת

אולם יש להעיר ע"ז מקידושין נ"ד שהזכרנו חזרנו על כל צדדים כו' ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן. ופירש"י וכל זמן שראויין לעבודה אין מעילה בשגגתן שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן עכ"ל, הרי דאפשר להקדיש על תנאי ליהנות בו לדבר אחד וימעלו בהנאות אחרות כמו שיור, א"כ ה"נ אין להוכיח דבע"כ נפקעה קדושת תרומת הלשכה מן האפר דאל"ה היאך היו מזין. די"ל שלא הוציאו מכלל ההקדש אלא הזאה [וספק הזאה] אבל אם נהנו ממנו הנאות אחרות מועלין בו, ושוב יקשה היאך הוו עבדי מיניה למכתן. אמנם כמו"כ יש להקשות גם על התוס', היאך הכריחו מכח הך סברא שלא הקדישו את האפר בהקדש גמור דא"כ היאך היו מזין, ומאי קושיא היא דילמא התנו שהזאה תהא מותרת, וא"כ מה שנאמר בעד התוס' נאמר גם בעד דברינו, [ועיי' במקנה קידושין שם שלפי דבריו אין קושיא כלל, ואין להאריך עוד בזה], ושפיר י"ל כמ"ש דהתוס' מנחות קיימי בשיטת התוס' יומא וא"ש**(הגה"ה. ע"פ הדברים הנ"ל ירווח לי בסוגיין דמנחות דאמרינן כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מיניה למכתן גזרו ביה מעילה כיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא. ויש לדקדק קצת אמאי הוו פרשי מספק הזאית והרי לא נהנו כלל דאם אינם צריכין הזאה אין כאן הנאה, [ואי דמ"מ חייבין מספק הרי מצות לאי ליהנות ניתנו]. וא"כ אפינו היה הקדש גמור לא היו מועלין בשביל זה והיכן היה מקום טעותם. ולהנ"ל ניחא דהוו סברי דגזרו ביה מעילה דאורייתא והיינו שהקדישוהו בהקדש גמור ואיכא איסורא לכתחלה בפוגם ולא נהנה, והזאת ודאי מותרת משום שהתנו ע"ז שישתמשו לצורך הזאה, ומשו"ה הוו פרשי מיניה מספק הזאות. [ואתי הרה"ג מוהר"ר חיים כהנא שפירא (נ"י) ז"ל אמר שעל יסוד דברינו אלו יש להוכיח מזה כהמנ"ח דבפוגם ולא נהנה איכא איסורא דאורייתא, דאי אמרת דהוי רק איסורא דרבנן אמאי פרשי מספק הזאות והרי ספקא דרבנן לקולא. ויש לדחות מכמה טעמים ולא נאמרה אלא לפלפולא להעיר]. אך להתוס' דנראה דס"ל דאין לומר שהתנו על האפר שיהא מותר להזות בו וא"כ אין נ"מ בן ספק הזאה לודאי הזאה י"ל דבודאי הזאות ידוע היה להם שאין איסור דלזה באה הפרה וחשבו שהוא מאיזה טעם שיהיה ורק על ספק הזאה היה מקום אצלם לחשוש ולפרוש. ואין זה אלא דיוקא:)**

ובדוחק יש לתרץ עוד קושייתנו אתוס' מנחות באופן אחר, דלפמ"ש דמעיקר הדין יכולה לבוא גם מן החולין ואז אין בה מעילת בה"ב י"ל דבאמת הפרות הראשונות באו מן החולין ואח"כ תיקנו שתבוא מתרומת הלשכה, ובאותו זמן שקודם תקנת לקיחתה מתרומת הלשכה הוו מזלזלי בה וקא עבדו מיניה למכתן משום שלא היתה שום מעילה באפר וגזרו ביה מעילה, אבל לבתר דתיקנו שתבוא מתרומת הלשכה אה"נ דמועלין באפר משום קבה"ב. ודוחק הוא

ענף

[י] ולאחרונה נשוב לדברי הריטב"א ז"ל שהבאנו באות א' דלא קרייה רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנה פרה ולכן נפדית בלא מום שסיים דכן פירשו בתוס' אבל בתוס' שלפנינו לא נמצא כן, ואף שדבריהם בחולין (דף י"א ע"א) מטין קצת לזה הנה חילוק גדול יש ביניהם, דהתוס' קיימי רק ליישב קושייתם מבכורות דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקבה"ב היא ולא הויא כפסוה"מ דחטאת שנפדו שאסורין בגו"ע משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת, וזהו רק לאחר שכבר נפדית אבל שיועיל בשביל זה פדיון בלא מום לא אמרו התוס' כלל משום דכל זמן שלא נפדית כחטאת דמיא, כן מבואר בדבריהם להדיא עיי"ש, משא"כ להריטב"א. ואף דממקום שבאו מסוגיא דבכורות שם מוכח מההו"א דלפני פדייה נמי מותרת מה"ת בגיזה ועבודה משום האי טעמא דקדשי בה"ב היא, הנה דבריהם נמשכים למה שתירצו מקמי הכי דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתא. ר"ל דה"ה דהוה מצי למיפרך נמי והרי חטאת קרייה רחמנא, ולא הוקשה להם אלא ממה שמותרת בגיזה לאחר פדיון גם למסקנא

ואולם דברי התוס' תמוהים מאד, דבבכורות שם באמת מסיק הש"ס דמותרת בגיזה גם לפני פדיון משוה"ט