דבר אברהם - א נז

קאי, ועי' בתוס' יומא (דף מ"ג ע"ב ד"ה לימד). ובזה מיושב לי בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תקס"ג) שנשאל בהא דתניא בשבועות רס"א פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ופי' הרר"י הלוי דמקבלת טומאה אפי' אחר שריפתה, ותימא הוא היכן מצינו אפר ועפר שיקבלו טומאה כו'. והשיב הרשב"א ז"ל דקושייתו תימא וכי אפר פרה אינו מקבל טומאה והלא מקרא מלא דבר הכתוב ואסף איש טהור אה אפר הפרה יעו"ש. וקשה טובא דמה זה ענין לקבלת טומאה הרי טמא אסור לעבוד בקדשים אע"פ שאינו נוגע בכדי לטמא את הקדשים ודילמא ה"נ מאיסורי עבודה הוא ולאו מענין קבלת טומאה. ולמ"ש ר"ל דמדכשרה בזר ע"כ לאו מעבודת הפרה היא ופסול הטמא הוא רק משום שמטמא את האפר. אך לפי"ז יוצא לן מהרשב"א דבר חדש דכשאין הטמא מטמא את האפר מותר לו לאספו ולא כן כתבו התוס' ב"ק (דף ע"ז ע"א ד"ה פרה) וז"ל ועוד מפרש ר"י כו' דאע"ג דקפיד רחמנא בעוסקין בה שיהיו טהורין לאו משום דהוה מטמאו לה אלא משום גזירת הכתוב הוא דאפילו בעוסקין בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן שיהיו טהורין עכ"ל וכ"כ בשמ"ק, וע"ע בתוס' שם דאפרה מקבל טומאה כדאמרינן בפ' חומר בקדש ע"ש. [ועיי' בספרי חלק שני סי' ז' שהארכתי בענין זה]. ואולי ר"ל עוד לרש"י ז"ל דאפילו נאמר דגם אחר שריפתה עדיין חשיבא כלא נעשית מצותה כשי' התוס' מ"מ כיון דכל עיקרו של דבר שיש בה מעילה הוא משום דהויא כחטאת לא חמירא מחטאת גופה שאין מעילה באפרה יהי' מאיזה טעם שיהי'

[ז] ומעתה נהדר לדידן דעכ"פ נתבאר דלדעת רש"י אפר נמי מקרי חטאת, ולפי"ז אתי שפיר מה שבהכשר אונן בפרה הוצרך לשני הטעמים משום דקבה"ב היא ומשום ק"ו דטבו"י. דאלו הויא קדשי מזבח ממש היה טבול יום פוסל בה כבכל הקדשים מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו, ומדגלי קרא והזה הטהור מכלל שהוא טמא דטבו"י כשר להזות הוה אמרינן דרק להזות הוא כשר ולא לשאר העבודות, דאמאי נפקיע בה שאר העבודות מכלל כל הקדשים דמ"ש. ומכש"כ ליוסף הבבלי דס"ל דמחוסר כפורים פסול בפרה תקשי לך דנילף כל הקדשים מהזאה להכשיר טבו"י וקרא דקדושים יהיו ולא יחללו נוקים למחוסר כפורים דפסול גם בפרה דמחוסר מעשה משא"כ טבו"י. וכ"ת דלמחו"כ ל"ל קרא דקדושים יהיו דילפינן ליה בזבחים (דף י"ט מ"ב מוכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה, הרי כתבו התוס' לעיל (דף י"ז ע"א ד"ה טבו"י) דאי לאו קרא דקדושים יהיו לא הוה דרשינן מחו"כ מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דקלישא טומאתיה ומוטהר נמי דכתיב גבי טבו"י ליכא למישמע דמאי טהר טהר יומא יעו"ש, ועיי' במהרש"א סנהדרין (דף פ"ג ע"ב). ואי תימא דלא ילפינן כל הקדשים מהזאה דבמאי דגלי קרא גלי ה"נ נאמר לענין שאר העבודות בפרה גופה. להכי הוצרך לומר באמת פרה קדשי בה"ב היא ולא היו אלו פוסלין בה מצד עצמה מדין כל הקדשים דלא כתיבי הנך קראי אלא בקדשי מזבח אלא דמ"מ דיני עבודותיה כקדשים משום דחטאת קרייה רחמנא, וא"כ כיון דאפרה נמי מקרי חטאת והיה ראוי לטבו"י שיפסול גם בהזאה הלכך אמרינן דמדאשכחן דגלי קרא דכשר בהזאה ש"מ דלענין טבו"י לא הויא כחטאת שהוציאה הכתוב להדיא וממילא כל עבודותיה כשרות בטבו"י, אבל שאר הקדשים א"א למילף מינה, וה"נ אונן דילפינן מטבו"י. ומיושב קושיית התוס' יומא (דף מ"ג) שהזכרנו לעיל ובטעמא דקדשי בה"ב היא לחוד בודאי נמי לא סגי דחטאת קרייה רחמנא כמש"ל. ומאי דסתם רש"י בזבחים פירש ביבמות והכל עולה לקנה אחד

והשתא אתי נמי שפיר מה שעמדנו בראש הדברים דלענין חלוק עבודות לפסול זרות אמרינן דקדשי בה"ב היא, משום דכיון דגלי רחמנא דבאסיפת האפר והזאה אע"פ שעדיין מקרי חטאת מ"מ עבודת זר כשרה בהן ע"כ צ"ל דגלי קרא דלענין זרות לא הויא כחטאת אלא כקבה"ב וממילא מדין החטאת שבה היה זר כשר בכל עבודותיה, אלא דעד אחר שרפה כתיב בה אלעזר וחוקה לעיכובא ובזה לא שייך לחלק בין שחיטה לשאר עבודות כיון דבעצמה קדשי בה"ב היא

ענף

[ח] ובהיותי בזה בעניינא דמועלין בה ואין מועלין באפרה חזות קשה נראה לי במ"ש התוס' מנחות שם (ד"ה חטאת) וז"ל חטאת מלמד שמועלין בה תימא תיפוק ליה דקדשי בה"ב היא וי"ל דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד עכ"ל. וקשה לי טובא כיון דיש מעילה בפרה גם משום קדושת בה"ב וברייתא לא מיירי אלא לענין מועל אתר מועל, א"כ כי ממעטינן אפר מחטאת היא לא נתמעט אלא מדין חטאת, דהיינו שלא יהא בו דין מועל אחר מועל כבחטאת, אבל דין בה"ב מיהא אית ביה שהרי מזה לא נתמעט מהאי קרא וראוי שיהא בו לכה"פ מועל ראשון, וא"כ מאי קאמר הש"ס כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקעבדי מיניה למכתן גזרו ביה מעילה, היכי הוו מזלזלי בה הרי מעלו מצד קדושת בה"ב ולמה הוצרכו לחדש בו מעילה, וכן מאי מסיק כיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא מאי מהני מה דאוקמוה אדאורייתא הא מ"מ יפרשו משום מעילה דבה"ב. ואף דבירושלמי שקלים שם לא גרסינן אוקמוה אדאורייתא אלא כיון שנגדרו גזרו שלא ימעלו בה, ולפי"ז י"ל דתקנה שניה היתה באמת להפקיע גם דין מעילה של תורה שיש בה מצד קבה"ב ולא יפרשו עוד הזאות, אבל מלבד דרחוק לומר דהירושלמי פליג בזה אש"ס דילן מכיון דתרווייהו שוין בביאור המשנה בשתי התקנות, הנה קושיא הראשונה תשאר גם להירושלמי היכי הוו עבדי למכתן הרי מעלו משום קדשי בה"ב. ולמה הוצרכו לומר דשתי תקנות הואי דלמא באמת לא היתה אלא תקנה אחת זו השנויה במשנתנו דמדאורייתא יש באפר מעילה של קבה"ב וחזו דקא פרשי מספק הזאות תקנו שלא יהו מועלין באפר כלל

ולחומר הנושא היה נראה לכאורה לומר, דאמרינן בתמורה (דף ל"ד) ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר דהקדש לעולם אסור כו' אמר רמב"ח כגון דנפלה דליקה בעני הקדש מאיליה כו' דלא הוי אינש דלמעול דליפוק אפרו לחולין רב שמעיה אמר כי תניא הא מתניתא בתרומת הדשן תניא דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. והנה בפשוטו נראה דרמב"ח ורב שמעיה לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא באוקימתת הברייתא. אבל מתוס' בסוגיין (ד"ה ואין מועלין) נראה דס"ל דרמב"ח ור"ש פליגי. דז"ל ואין מועלין באפרה תימא תיפוק ליה דאפר הקדש מותר כדאיתא בסוף תמורה ולמאן דמוקי הא דתניא אסור בנפלה דליקה מאליה דלא הוי אינש דלמעול ניחא אלא למאן דמוקי לה בתרומת הדשן התם ובפ' כ"ש קשיא וי"ל דשאני הכא דכל מצותה לשריפה עומד ועוד נראה דטעם דהתם דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל הכא אכתי לא אתעביד עכ"ל. והנה דברי התוס' צריכין ביאור דלא איתברר בהו במאי פליגי רמב"ח ור"ש ומאי ניחא לרמב"ח טפי ומאי שייטא דרמב"ח לכאן. דאיהו הרי מיירי בבדה"ב שאין בהם מצות שריפה ולכן כל זמן שלא יצא לחולין מועלין, משא"כ הכא בפרה דלענין מאי דחטאת קרייה רחמנא הויא מעין קה"ג שיש בה מצות עבודה ותליא בנעשית מצותה או לא, ואין לומר דבעצי הקדש שלא מעל המסיק לא פליגי ומודי ר"ש דמועלין אלא להיפוך דרמב"ח ס"ל דכל הקדשיה אפילו דמזבח מועלין באפרן חוץ מעצי הקדש שמעל בהן המסיק