דבר אברהם - א נג

המוקדש, וס"ל דגיזה אינה מכחשת בכל הגוף אלא במקום שהיא ניטלת רק שם היא מכחשת [בבשר ולא בעור] והלכך איבעי ליה דבשאר אברים תהא גיזה מותרת שהם אינם קדשים ועל כחישתם לא איכפת לן ואותו אבר המוקדש לא מיכחש כלל בגיזתם. אבל בעבודה ליכא למיבעי כלל דודאי אסורה, דכיון דבאותו אבר עצמו לא מיבעיא לן דודאי אסור בגיזה ועבודה ממילא אסור לעבוד גם בשאר האברים משום שאינו במציאות כלל שיעבוד רק באבר אחר ולא באבר המוקדש דכשהוא עובד באבר אחר עובר הוא באותה שעה בכל הגוף ואותו אבר המוקדש בכלל ומכחיש ליה, ופי' בשמ"ק דגרס ברש"י דהא מכחיש ליה לאבר ומדוקדק יפה ואשה"ט

ואחר שנתברר דלדעת רש"י איבעיא לן רק על גיזת שאר האברים שאינם מוקדשין הדרא קושיא לדוכתא כיון דלא הקדיש האברים גיזתן חולין ואפ"ה מיבעי לן שיהא אסור לגזוז בשביל אבר אחד של הקדש שיש בה וק"ו היכא שכל הבהמה הקדש. והנה מהרמב"ם שכתב ג"כ דספק הוא אם כל הבהמה אסורה בגיזה ל"ק כלל, דהא סבר דהאיבעיא היא בין על גיזה ובין על עבודה וא"כ י"ל דגיזה נמי מכחשת כל הגוף כעבודה ואבר הקדש נמי מיכחש עי"ז, והאיבעיא היא משום דלא דמי לבכור דכולו קדיש והכא רק חד אבר, (כמ"ש גם השעה"מ שם בטעם האיבעיא), אבל לרש"י דסבר דבעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה ומוכח דגיזה לא מכחשא אותו אבר מיהא כמש"ל קשה. וצ"ל דבעבודה פשיטא לן דמכחיש כל הגוף וממילא אסורה משום אותו אבר המוקדש ובגיזה היינו הא דאיבעיא ליה אם אינה מכחשת אלא במקום שניטלת וא"כ גיזת שאר האברים מותרת דהא אין כאן כחישה בהקדש או מכחשת היא כל הגוף כעבודה ואסור משום כחוש אבר המוקדש. ולפי"ז לא קשיא כלל מסוגיא דחולין דאמר חוץ מכחישה וליכא כחוש הקדש כלל ושרי (ועיי' בשעה"מ שכ' גם לרש"י טעם האיבעיא משום דלא דמיא לבכור דכולו קדיש והכא רק חד אבר, וזה פלא דלרש"י ליכא למימר הכי דא"כ בעבודה נמי תישתרי מהאי טעמא). ואף דלפי ההו"א דסוגיא דחולין בהקדיש חוץ מגיזותיה לחוד (אף דלא הוציא גם כחישה) דפריך הש"ס א"כ קדשי מזבח נמי סבר הש"ס דהכל תלוי רק בגיזה וכשהיא חולין מותר לגזוז, מ"מ למסקנא תלוי בכחישה ול"ק מההו"א שבדרך שקלא וטריא, דה"נ כתבו התוס' בכורות (דף כ"ה ע"א ד"ה שער) וש"ד דשער בכור אינו קדוש כלל ואפ"ה עיקר איסור גיזה בי' כתיב והוא משום דמכחיש לי' כמסקנת הסוגיא דחולין ולפי ההו"א לא יתכן. ועיי' במהריט"א שעמד ע"ז. ועוד דברים לנו בזה ואכמ"ל

ענף

[ד] ועתה נפן אל הקושיא השלישית בהא דיומא (דף מ"ב כ"א) דלענין שחיטת פרה דפסולה בזר אמרינן משום דאלעזר וחוקה כתיב בה ופרכינן שחיטה לאו עבודה היא ומשנינן שאני פרה דקדשי בה"ב היא, פי' שאין בה שום צד עבודה שתפסל בשביל זרות וממילא שוה שחיטה לשאר העבודות וכיון דכתיב אלעזר וחוקה קאי חוקה גם על שחיטה, ואמאי לא יפסול זר בשאר העבודות חוץ משחיטה אפילו אי לאו אלעזר וחוקה משוה דחטאת קרייה רחמנא ומאי שנא זרות משחטה שלא לשמה דפסולה מה"ט

והנלע"ד לומר דהנה בבמה כשר הזר לעבודה ודרשינן לה בזבחים (דף קי"ט כ"ב) מדכתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח כ' [הא שלא במזבח ה' לא בעי כהן] ואין זה דין בבמה דוקא אלא דכל שבחוץ הזר כשר לה דהא לאו על מזבח ה' הוא. אפילו ר' יהודה דדריש בבמה איש להכשיר את הזר מ"מ אית ליה נמי קרא דזורק הכהן את הדם על מזבח ה' כמבואר התם (דף קי"ח פ"א) והלכך לכו"ע אין זה בבמה בלבד אלא בכל עבודה שבחוץ. ונראה דמה"ט בחטאות הנשרפות ששריפתן בחוץ פשיטא ליה להירושלמי יומא (פ"ו מ"ו) דכשרה בזר ולענין לילה איבעיא ליה. והוא משום דבכל אופן אין כיהון בחוץ דדוקא על מזבח ה' בעי כהן אבל גבי יום ליכא מיעוטא (ולהלן ידובר עוד בזה). והלכך איבעיא ליה בהא ופשיט מק"ו מאימורין. (ולפי"ז י"ל דטמא ובע"מ שפסולין גם בבמה כמבואר בזבחים (דף ט"ז ע"א) פסולין נמי הכא. אבל נראה דלאו עבודה היא כלל. וק"ק לפי"ז אמאי מיבעיא ליה להירושלמי בלילה ואכמ"ל). וא"כ פרה אע"ג דחטאת קרייה רחמנא מ"מ כיון דכל מעשיה בחוץ הוה זר כשר בכל עבודותיה מצד דין החטאת שבה, שהרי לא אמרה תורה שדינה כחטאת שבפנים דוקא אלא חטאת סתמא כתיב. ואדרבא הרי היא חטאת שמעשיה בחוץ וכל דיני חוץ יש לה ובחוץ אין כיהון וכלי שרת וכו'. (ולר"מ דס"ל בזבחים (דף קי"ז פ"א) דנזירות קרבה בבמה משכחה לה חטאת גם בבמה, ועי' בתמורה (דף י"ד ע"ב) סמי מכאן נזירות, אבל אין נ"מ דעיקר הכעס הוא מה שבחוץ). ולכן רק משום דכתיב בה אלעזר וחוקה בעיא כהן, וא"כ לאו מדין חטאת פסול בה הזר אלא מצד עצמה והיא כבה"ב דלא שייך בה חלוק עבודות וממילא שחיטתה נמי פסולה בזר. ומה ימתק לי לפי"ז דקדוק לשון הריטב"א בחי' ליומא שם וז"ל שאני פרה דקדשי בה"ב היא דאפילו למ"ד כקדשי מזבח ה"ה נשאר מילי אבל לענין זה אין לחלק בה בין שחיטה לשאר דברים כיון שכל עבודותיה בחוץ עכ"ל

ויש להקשות ע"ז, דתנינן בספרי מובא בר"ש (פרה פ"ד מ"א) חטאת היא מגיד שמועלין בה כו' חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כיום. ופי' הר"ש כמו הקטרת אימוריו שכשרים כל הלינה, אבל בתוספתא פרה תניא כל מעשי פרה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש, וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מהלכות פ"א הלי"ז). ובילקוט (פ' חקת) הובא גם הספרי בגירסא אחרת חטאת היא מגיד שאין נשרפת בלילה כהתוספתא וכן הגיה בספרי הגאון מלבי"ם ז"ל. והנה הא לא קשיא לי מאי שנא מחטאות הנשרפות ששריפתו כשרה בלילה כמבואר ברמב"ם (פ"ז ממעה"ק הלכה ה'), חדא משום דבירושלמי יומא שהבאנו לעיל מבואר דכשרה מק"ו מה הקטר אימורים שאינם כשרים בזר כשרים בלילה אלו שהן כשרין בזר אינו דין שיהו כשרין בלילה, וא"כ שריפת פרה שפסולה בזר ליכא למילף מק"ו, (ואף דלאו מדין קדשי מזבח הזר פסול בה אלא מאהרן הא מ"מ ליכא ק"ו). ועוד והוא העיקר דהתם שאני שקרבו מתיריו ביום ולא עדיף בכל אופן משאר אימורין שכשרין בלילה משא"כ הכא, ובהא נראה דפליגי דלגירסת הר"ש בספרי דנוה כאימורין משום דההזאות כעין זריקה ולהתוספתא אין ההזאות כמו זריקה ולא הוי כעין קרבו מתירן. אבל הא קשיא לכאורה דאמרינן בזבחים (דף ק"כ ע"א) שחיטת לילה בבמת יחיד רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה, ולדברינו יקשה למ"ד לילה כשרה בבמה אמאי אין פרה נשרפת בלילה דבחוץ היא. אך בלאו דברינו נמי יש להקשות מזה אירושלמי יומא דאיבעיא ליה בשריפת חטאת הנשרפות ופשט מק"ו מאימורין מאי קסבר אי קסבר לילה כשרה בבמה א"כ שריפת הנשרפין נמי דבחוץ הוי כבבמה וכשרה בלילה, ואי קסבר לילה פסולה בבמה א"כ מאי פשיט מק"ו מאימורין נימא במה תוכיח שכשרה בזר ופסולה בלילה. ואין לומר דלעולם קסבר לילה כשרה בבמה ואפ"ה ליכא למילף מינה לשריפת הנשרפים משום דרש"י בזבחים שם פי' דאפילו למ"ד לילה כשרה בבמה קטנה מ"מ קדשים שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה אע"ג דאקרבינהו בבמה קטנה בעינן יום וה"נ בקדשי מזבח בעבודה שלהן שבחוץ, דז"א דהתם אקדשינהו מעיקרא ליקרב בבמה גדולה והלכך דיניהן עלייהו אפילו בבמה קטנה משא"כ הכא דמעיקרא להכי קיימי לישרף בחוץ. ונ"ל לומר דמה שכתבנו דכל שכשר בבמה כשר בעבודה