דבר אברהם - א נב

בה בשעה שכל יפשה אח"כ מי נדה תהא חטאת למפרע. והרי זה דומה ממש לבהמה של הקדש וגיזה וכחישה דחולין שאין בה איסור גיזה

אולם על עיקר דינא דמקדיש חוץ מגיזה וכחישה [היכא דלא פשטה קדושה בכולה] מותר לגזוז קשה לי טובא מתמורה (דף י"א ע"ב) בעי מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה, ולא איפשטא, וכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מעילה הי"ג) הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה, והכא דלא הקדיש שאר האברים גם גיזתן חולין ואפ"ה מיבעי לן שיהא אסור לגוזזה מכל הבהמה בשביל שיש בה אבר אחד של הקדש וק"ו היכא שכל הבהמה קודש ומצאתי שכבר עמד ע"ז השעה"מ (פ"ה מהלכות ערכין הי"ז) ועל יסוד זה תפס דאמנם כל שהבהמה הקדש אף דהגיזה חולין יש איסור גוזז בקדשי מזבח ורק בקדשי בה"ב דאיסור גיזתן הוא רק מדרבנן לא אסרו אא"כ גיזתה נמי של הקדש, ומכח זה מקיים הגירסא ברש"י חולין בקדשי מזבח בדעבר וגזז אבל לכתחלה אסור לגזוז מה"ת אפילו כשגיזה של חולין משום דסוגיא דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל ודלא כהמהרש"ל. אבל תמיה לי דעבר השעה"מ על מה שהכריח לה המהרש"ל מדברי רש"י גופיה, דעל מאי דמשני הש"ס כחשי כתב שהגיזה הניטלת מכחשת הבשר ואסור לגוזזה, הרי דפירכת הש"ס א"ה קדשי מזבח נמי היתה דליגזוז לכתחלה דאי בדעבר וגזז לא משני מידי במאי דכחשי. ולכן היה נראה לומר דרש"י ז"ל מפרש בעיא דהקדיש חד אבר מהו בגיזה לא על גיזת הבהמה כולה אלא על גיזת אותו אבר בלבד דגיזתו נמי של הקדש, אבל שאר האברים בודאי מותרין, וכ"כ השעה"מ ליישב להרש"ל. אבל א"א לומר כן. דהנה רש"י ז"ל כתב הקדיש אבר מהו בגיזה בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה עכ"ל, ומזה נראה דגיזה לא מכחשא והוא תמוה דבסוגיין דחולין מבואר דגיזה מכחשת הבשר, ועמד ע"ז גם השעה"מ שם ויצא לידון בחדש דאמנם הסוגיות מחולקות ובחולין דאמרינן גיזה מכחשת רק אליבא דר' ינאי היא ואביי ורבא בסוגיין דתמורה ס"ל דגיזה אינה מכחשת. דאמרינן התם בתר הכי בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה מפני כחוש עובר שבה א"ל כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן אי הכי אפילו בגיזה נמי תיתסר א"ל עבודה דמיכחשא גזרי בה רבנן גיזה לא גזרי והוסיף לבנות דיק דכך היא שיטת הרמב"ם שכתב (פ"י מהלכות ביכורים הל' א' וב') מ"ע ליתן לכהן ראשית הגז כו' ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין. כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן. או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו עכ"ל, והק' הר"י קורקוס דבגמ' אוקמינן לה בחוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה. וכתב השעה"מ דמיושב ע"פ הנ"ל דלר' ינאי דמוקי לקרא דצאנך למעוטי מוקדשין דוקא במקדיש בהמתו לבה"ב חוץ מגיזותיה ולא בקדשי מזבח הוכרח הש"ס לומר דגיזה מכחשת וכיון דמכחשת א"א לאוקמי בקדשי מזבח ובהקדיש חוץ מגיזותיה וכחישתה דפשטה קדושה בכולה היינו על הכחשה, אבל אלו לא כחשה הוה מותר לגזוז גם בקדשי מזבח כשהקדיש חוץ מגיזתה דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה מגוף הבהמה על הגיזה שאינה גופה ולא הו"ל לר' ינאי לאוקמי דוקא בבה"ב אלא דאתא קרא למעט אפילו קדשי מזבח כה"ג דאמר חוץ מגיזתה. אבל הרמב"ם תפס כאביי ורבא בסוגיא דתמורה דגיזה אינה מכחשת וממילא אפשר לאוקמי בחוץ מגיזותיה לחוד ואפילו בקדשי מזבח, עכת"ד השעה"מ. ולענ"ד אין דברים אלו מתיישבים לאפושי בפלוגתא ולחדש דגיזה אינה מכחשת נגד סוגיא מפורשת דתולין. דמאי דאמרינן בסוגיא דתמורה גופה ודאי מכחשא ואינו סותר כלל לסוגיא דחולין, כמו שכתב גם השעה"מ דיש לדחות כן, ובאמת כך פירשה השמ"ק שם, וא"כ אין שום יסוד להרמב"ם ז"ל לתפוס דגיזה לא מכחשא נגד סוגיא דחולים והא דלא הזכיר גם חוץ מכחישה יש לתרץ בפשיטות. דכבר הבאנו לעיל להמהרש"ל שכתב דממאי דמשני הש"ס דבקדשי מזבח א"א לאוקמי משום דכחשי ואסור לגוזזן לכתחלה מוכח דלא בעי לאוקמי בדעבר וגזז, והוא משוה דלאיסורא לא אתי קרא ומשו"ה מוקים לקרא לקדבה"ב דגוזז לכתחלה. ולכאורה יש לדקדק ע"ז, דבריש הסוגיא אמרינן הבמ"ע בקדשי בה"ב כו' אסורין בגיזה מדרבנן סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכא דגזז ליה ליתיב ליה. פירש"י היכא דעבר אדרבנן וגזז אמינא ליתיב ליה. אלמא דתני בעבר וגזז. אמנם פשוט דהש"ס פריך תרתי מגו חדא ל"ל קרא דצאנך למעוטי הקדש כיון דלאו בני גיזה נינהו ומשני בקבה"ב דמותרין בגיזה מה"ת ובזה. סגי כבר דאיצטריך קרא למעוטי, אלא דעדיין תקשה אתנא דמתני' דלבתר דאסרו רבנן גיזה בקבה"ב לא משכחת בהן גיזה ואמאי תני ולא במוקדשין שלא לצורך, וע"ז קאמר סד"א כו' היכא דעבר אדרבנן וגזז, דמתני' תני גם באי עבר. אבל ר' ינאי קאי אקרא והלכך לא מוקים ליה בקדשי מזבח ועבר וגזז. וא"כ הרמב"ם דמיירי לדינא דיו במה שאמר חוץ מגיזתה ועבר וגזז ולא איצטריך ליה לחוץ מכחישה, דה"נ ברישא בגזזן, יכול יהיה חייב לפדות עבר אאיסור גיזה דרבנן. ופשוט הוא. והשתא לא מוכח מידי דהרמב"ם סבר גיזה לא מכחשא. ולא עוד אלא דאף מרש"י תמורה שכתב בהקדיש חד אבר מהו בגיזה דבעבודה לא תיבעי דאסור דהא מכחיש לה נלענ"ד דעדיין לא מוכח דסבר דגיזה לא מכחשא. דאפילו אי יהיבנן לומר כן דסוגיא דתמורה פליגא בזה אסוגיא דחולין אכתי דברי רש"י ז"ל תמוהין מאד, דבתר הכי בבעיא דהקדיש עורה מהו בעבודה כתב רש"י בגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור אבל עבודה מכחשא ליה לטור עכ"ל, והשתא אי אמרת דסבר דגיזה לא מכחשא בע"כ צ"ל דאסרה תורה גיזה אף בלא כחישה וא"כ בהקדיש עורה אמאי פשיטא ליה דמותרת בגיזה משום דלא מכחיש לעור מה בכך דלא מכחיש והרי איסור גיזה לא תלי כלל בכחש. ותו דאי גיזה לא מכחשא הרי מוכח דאיסור הגזיזה אינו תלוי בכחש וכיון דגיזה ועבודה בחד קרא כתיבי בודאי צ"ל דיסוד איסור הכבודה נמי לאו משום כחש הוא [ועבודה בלא כחש נמי אסורה]. וא"כ מה זה שכתב בבעיא דחד אבר דבעבודה לא תיבעי דאסור דהא מכחיש מה בכך והרי גיזה אסורה בכל מקום אע"פ שאינה מכחשת ואפ"ה בחד אבר איבעי שתהא מותרת לאיזה טעם שיהי' א"כ ה"נ תהא עבודה מותרת דמאי שנא. וכ"ת דלעולם עבודה שוה לגיזה ואם מותרת בגיזה ה"נ מותרת בעבודה אלא דהכחשת קדשים הוי איסור בפ"ע, ומשו"ה קאמר דנהי דמצד עבודה גופה אפשר דשרי כגיזה מ"מ ליכא לאיבעי בעבודה שהרי אסורה מיהא משום הכחשה משא"כ בגיזה דלית בה הכחשה, ז"א דמ"מ בעבודה נמי איכא למיבעי לענין מלקות דלא תעבוד. דבעיא דהקדיש עורה מהו בעבודה נמי לענין למילקי עליה מיבעי ליה כמ"ש רש"י שם. ע"כ נלע"ד להיפוך דסוגיא דתמורה לא פליגא אסוגיא דחולין וכו"ע סברי דגיזה מכחשת והלכך שפיר כתב רש"י בבעיא דהקדיש עורה מהו בעבודה דבגיזה מותרת משום דלא מכחיש ליה לעור, דייק לומר לעור. דבעלמא באמת גיזה מכחשת אבל מכחשת היא רק לבשר ולא לעור ומשו"ה בהקדיש רק עורם ולא בשרה מותרת בגיזה משא"כ עבודה דמכחשא גם לעור. ומה שכתב בבעיא דחד אבר דבעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה ומשמע דגיזה לא מכחשא, נראה לומר דס"ל דאותו אבר עצמו לא מיבעי ליה דודאי אסור בגיזה ועבודה אלא דעל שאר האברים מיבעי ליה אם אסורים גם הם בגיזה בשביל אותו אבר