דבר אברהם - א נא

תמורה האיך אפשר לעשות שליח עכ"ל [כן גרס הצ"ק וכ"ה בשמ"ק שם], בע"כ צ"ל דאין כוונתם דכל הרוצה להמיר כו' מהני משום שליחות ממש שהרי בעכו"ם קא מיירי ואין שליחות לעכו"ם ובישראל נמי יקשה דאין שליח לד"ע ודברי התוס' צריכין ביאור

ונלע"ד לומר דאע"ג דבתמירה אינו עושה בפועל כלום בבהמת ההקדש דהיינו שאינו מוציאה לחולין זהו רק מצד גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש. אבל עיקר ענין התמורה הוא מה שרוצה להמיר קדושת בהמה זו על בהמה אחרת ואי לאו גזה"כ היו מעשיו מועילים מצד קנין הממון כדאמרינן לעיל מינה (דף ה' ע"ב) ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל. ואין לומר דזהו רק לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי והלכך כיון דהמימר לא הקדיש את החולין אלא באופן שתצא בהמת ההקדש לחולין משו"ה הו"א דמהני בכולה להוציא גם את ההקדש נחולין משום דבענין אחר א"א שיהא מהני, אבל לרבא דס"ל אי עביד לא מהנו מהיכא הו"א שהוא יכול להפקיע את ההקדש ולהוציאו לחולין דמאי אולמיה דמימר להפקיע רשות או איסור הקדש וקרא דוהיה הוא ותמורתו כו' איצטריך רק שיהא החולין נתפס, דז"א דעד כאן לא שייך לפלוגתא דאביי ורבא אלא היכא שהדבר מצד עצמו אלמלא האיסור הוה מהני ואנו באין רק לומר שהאיסור יגרום שלא יהנו מעשיו בהא הוא דס"ל לאביי דמהני דהיינו שאין האיסור מבטל את המעשה, אבל היכא דלא אהנו מעשיו מצד עצמם גם מבלעדי האיסור בהא לא פליג כלל אביי למימר דבשביל שנוסף גם איסור יהא חוטא נשכר שיהנו מעשיו, והשתא אי נימא דלרבא לא היה כח ביד הבעלים להוציא ע"י תמורה את ההקדש לחולין משום דרשות או איסור הקדש מעכב א"כ לאביי נמי היכי הו"א דתצא זו ותכנס זו עד דאצטריך קרא לגלויי דלא. אע"כ דלכו"ע אי לאו קרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש [ולרבא גם אי לאו איסור התמורה] הו"א שיכולים להוציא זו ולהכניס אחרת תחתיה והוא כעין דין פדיון וכהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ובאופן זה שהיתה התמורה מועלת מצד עצמה באה גזה"כ שילקה ושגם בהמת ההקדש לא תצא לחולין, אבל היכא דבלאו גזה"כ דוהיה הוא כו' נמי לא היתה בהמת ההקדש יכולה לצאת לחולין אין זה ענין תמורה כל עיקר והרי הוא רק כמוציא דברים לבטלה ואינו לוקה משום תמורה. ומשו"ה פריך הש"ס שפיר בבהמה דהקדש דעלמא היכא מתפיס בדבר שאינו שלו, היינו דאפילו אי לאו גזה"כ נמי אין בידו להוציא בהמת חברו לחולין ולהביא אחרת תחתיה לפי שהבעלים מעכבים על ידו, וא"כ אין כאן ענין תמורה כלל. ומשני בדאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר כו' והרי הוא כו' כנותן רשות לפדות או להפקיע את הקדושה ממנה ואין עיכוב מצדו והלכך מהני דזה אי"צ הקנאה והוי תמורה. ולכאורה יש לפקפק עוד, דזה שייך רק במחליף דאמר תצא זו ותכנס זו שרצה להוציא בהמת ההקדש לחולין וזה לא מצי עביד בבהמת אחרים שלא מרשותם כמ"ש, אבל בממיר דתרווייהו קא מקדיש להו כדאמרינן בסוגיין ולא רצה להוציא כלל בהמת הקדש של חבירו לחולין לא שייך לומר כדברינו שהרי אין כאן עיכוב מצד הבעלים, והיה ראוי לפי"ז שיהא יכול להתפיס בדרך זו [כלומר בממיר] גם בשל אחרים אפילו לא אמר מריה כל הרוצה כו', ומסתימת לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"ג) משמע דבשום לשון אינו מתפיס בשל אחרים אא"כ אמר כל הרוצה כו' עיי"ש. אבל ז"א דבאמת גם במימר אין הפירוש שהוא מתפיס רק את החולין בקדשים שהרי במתפיס האומר זו כזו אינו לוקה ומימר לוקה, אע"כ דמימר נמי רוצה להפקיע קדושת בהמת ההקדש ולא רק להתפיס בה, אלא שביאור הדבר הוא שהמחליף רוצה להוציא את ההקדש לחולין לגמרי והמימר אינו מוציא את ההקדש לגמרי לחולין ואין כוונתו לכך אלא קדושתה בלבד הוא מפקיע ומניחה על בהמה אחרת ואולם גם את בהמת ההקדש אינו מוציא לחולין ומכניסה לרשותו אלא מניחה ברשות הקדש [או גם מקדישה מחדש בפ"ע] אבל הפקעת ההקדש מיהא עושה, והלכך אינו יכול לעשות כן בשל בהמת חבירו בלא רשותו. ובזה תתבאר הסוגיא בתמורה (דף כ"ו ע"ב) בלישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי והארכנו קצת בזה בסימן ט"ו עיי"ש

אך עדיין צריך ביאור, אם היה זכות לבטלים לשנות את הקדושה מבהמה זו על אחרת אי לאו גזה"כ דוהיה הוא כו' א"כ עכו"ם דלא קאי עלי' קרא דוהיה הוא כו יוציא בתמורתו את ההקדש לחולין וזה דבר מחר, ועיי' בדברינו בסי' ט"ו מ"ש בזה. אולם בכל אופן אפילו אם נאמר דבלאו גזה"כ נמי לא היה ההקדש יוצא לחולין מ"מ עדיין יש לקיים דברינו, דאין ענין התמורה אלא כשיש עיכוב בהוצאת ההקדש לחולין רק מצד רשות ואיסור הקדש דבע"כ בכה"ג מיירי קרא, אבל כשיש גם עיכוב אחר מצד הבעלים המתכפרים אין זו תמורה כלל כנ"ל

והשתא הכי אשה"ט שאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בה"ב היא ולא אמרינן חטאת קרייה רחמנא, דכיון דעיקר התמורה הוא מה שהיו מעשיו מועילין להוציא בהמת ההקדש אי לאו גזה"כ [או גם אי לאו עיכוב דרשות הקדש] וכיון שדין התמורה הוא רק בקדושת הגוף הרי בעינן שהיו מעשיו מועילין להוציא בהמת קדושת הגוף מקדושתה ואל"ה אין כאן עיקר ענין תמורה, וא"כ כשאנו באים לדון דין תמורה בפרה עלינו לראות מה היה דינה של פרה זו אלו היתה תמורתו מועילה להוציאה לחולין, ולפמ"ש שאין הפרה כחטאת אא"כ נעשית לבסוף מי נדה ולא כשהיא יוצאת לחולין נמצא שלא רצה להוציא בהמת קה"ג לחולין אלא בהמת בה"ב, דאלו יצאה לחולין לא היתה באה מכח הקדש זה לכלל מי נדה ולא היתה נעשית חטאת מעולם, וברוצה להוציא בהמת בה"ב לחולין אין דין תמורה

[ג] ולענין הקושיא השניה בהא דאמרינן בבכורות (דף כ"ה ע"א) שמותרת בגיזה מה"ת אע"פ שתבוא אח"כ לכלל מי נדה ותיעשה חטאת למפרע, נראה עפי"מ דאמרינן בחולין (דף קל"ה ע"א) במוקדשין מ"ט לא א"ק צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך ולא צאן הקדש הא לאו הכי הו"א קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז בכור צאנך כו' הכא במקדיש בהמתו לבה"ב חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה כו' אי הכי קדשי מזבח נמי כחשי קדשי בה"ב נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה אפ"ה פשטה קדושה בכולה, ופירש"י סד"א ליגזוז וליתיב ליה דהא גז לא הקדיש, אי הכי דבחוץ מגיזתה אוקימתא חוץ מגיזתה שהוא מותר לגוזזה שהגיזה שלו כו' אפילו קדשי מזבח נמי ובדעבר וגזז, ומשני מכחש הגיזה הניטלת מכחשת הבשר ואסור לגוזזה עכ"ל, וכתב המהרש"ל דהמלים ובדעבר וגזז ט"ס דאל"כ מאי מקשה א"ה קדשי מזבח נמי דילמא משו"ה לא מוקי בקדשי מזבח דלא בעי לאוקמי בעבר וגזז, ועוד דאיסור גיזה בכל הקדשים מבכור ילפינן והתם כולו קדש אבל היכא דאקדיש חוץ לגיזה מהיכי תיתי לאסור, ורש"י גופיה פי' לקמן מכחש הגיזה הניטלת מכחשת הבשר ואסור לגוזזה הרי דאל"ה שרי לגוזזה, וגם המהר"ם מחק מלים אלו: והמהרש"א רצה לקיים הגירסא דבקדשי מזבח איכא מיהת איסור דרבנן משום גזירה דכילה קדושה, והוא תמוה מנ"ל לרש"י דאיכא איסור דרבנן ולמה הוצרך לזה. המתבאר מזה דהיכא דגיזה וכחישה של חולין אע"פ שהבהמה גופה קדשים אין איסור בגזיזה, וא"כ שפיר פרה מותרת בגיזה מה"ת, דנהי נמי דלכי תיהוי מי נדה תיעשה כחטאת למפרע הא מ"מ אותה מקצת הגיזה שגזז ממנה ואותו כחש שהוכחש ממנה ע"י הגזיזה הרי ניטלו ממנה מחיים ולא יעשה מהם מי נדה וא"כ לא תרד עליהם לעולם תורת חטאת כלל אלא נשארים הם רק בקדושת בה"ב כשהיו,