דבר אברהם - א נ

סימן ז

בענין פרת חטאת

ענף

[א] התוספות בחולין (דף י"א ע"א ד"ה חטאת) ובע"ז (דף כ"ג ע"ב ד"ה אלא) וש"ד הקשו בהא דאשכחן בפרת חטאת שבכמה דברים אמרינן בה חטאת קרייה רחמנא ומשו"ה יש בה פסולי חטאת, כמו לענין טריפות בחולין שם ולענין רביעה ויוצא דופן בע"ז שם, ובמנחות (דף נ"א ע"ב) אמרינן דמועלין בה וכן שחטה שלא לשמה פסולה (פרה פ"ד מ"א) משוה"ט דכחטאת היא, ובכמה דברים אמרינן בה שאני פרה דקדשי בדק הבית היא בשבועות (דף י"א ע"ב) שנפדית בלא מום ולא בעיא העמדה והערכה לר"ש וביומא (דף מ"ב ע"א) ששחיטתה אינה כשרה בזר לפי שאין בה חילוק עבודות ובתמורה (דף כ' ע"א) שאינה עושה תמורה ובבכורות (דף כ"ה ע"א) שמותרת מדאורייתא בגיזה הכל מטעם דקדשי בדק הבית היא, ואמאי לא יהיו בה כל הדינים הללו מטעם חטאת קרייה רחמנה ומאי חזית דלהני מילי מהני טעמא דחטאת קרייה רחמנא ולהני לא עיי"ש מה שתירצו התוס'

ולולא דבריהם ז"ל היה נ"ל ליישב כל הנ"ל בדרך אחרת דהא דחטאת קרייה רחמנא הוא מקרא דלמי נדה חטאת היא, ולכן נראה מדלא כתיב בה חטאת אלא לבתר דנעשית מי נדה אין דין חטאת חל בפרה משעת הקדישה ככל החטאות אלא מקושר הוא עם מה שהיא מי נדה. והנה מה"ט היה צ"ל דרק המי נדה הם כחטאת אבל הפרה עצמה לא הויא כחטאת כלל דזה לא מוכח מקרא, ולפי"ז לא היתה צריכה להיות כחטאת אלא לענין הפסולין שיש בה בשעה שהיא מי נדה ולא במה שהיה בה קודם לכן, ושפיר נפדית בלא מום ולא בעיא העוה"ע ומותרת בגיזה מה"ת לפי שכל זה הוא קודם שנעשית מי נדה, אבל למה מועלין בה ולמה שחטה שלא לשמה פסולה. וכן למה נעבד ואתנן וכו' שנעשו מחיים פוסלין בה הרי עכשיו בשעה שהיא מי נדה ונעשית כחטאת אין עליה כבר שם נעבד ואתנן שמתחלה, שהרי נשתנית מפרה לאפר ויש שינוי לאתנן לב"ה בתמורה (דף ל' ע"ב) וכן מסקינן בע"ז (דף מ"ז ע"א) דיש שינוי לנעבד, ומה שהיתה נעבד ואתנן בשעת עבודותיה לא איכפת לן דעדיין לא היתה אז כחטאת. ואולם אין הדבר כן, דלעולם מקרא גופיה מוכח שהפרה עצמה נעשות כחטאת, דאמרינן במנחות (דף נ"א ע"ב) חטאת היא מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין, הרי דלשון היא שנאמר בקרא בלשון נקבה משמע דקאי על הפרה עצמה ולהיפוך הוא דרק היא עצמה הויא חטאת ולא האפר שאין מועלין בו מקרא דהיא, ונראה פירושו דדרשינן היא חטאת ואין אפרה חטאת. ולפי"ז טריפות ורביעה ואתנן שפיר פוסלין בה לפי שגוף הפרה מחיים הוי חטאת. ואפילו לפמ"ש רש"י ביומא (דף מ"ג ע"א) ואסף איש טהור את אפר הפרה כו' טהור להכשיר את האשה ופירש"י דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא עכ"ל, וקשה עלי' מסוגיא דמנחות דמשמע דאפר הפרה לא הוי כלל כחטאת וא"כ שפיר הו"א דטמא נמי כשר לאסיפתו ואיצטריך קרא לגופיה, ומזה נראה דס"ל לרש"י דלאו כמו שכתבנו אלא דאפר נמי הוי כחטאת, [ולהלן ידובר בעז"ה בישוב דבריו שדרך אחרת לו בסוגיא דמנחות], מ"מ לדידיה נמי אין להקשות דרק האפר יהא כחטאת ולא פרה עצמה ולמה נעבד ואתנן וכו' דמחיים פוסלין בה, דנהי דלא אהני לדידיה קרא דהיא למעט את האפר מ"מ הא מיהא מוכח מדכתיב היא בלשון נקבה דעיקר הפרה הוי חטאת אלא דס"ל לרש"י דאפר נמי עדיין שם פרה עליו והלכך לא נתמעט מהיא

לכן נראה דלעולם מדכתיב היא ש"מ שהפרה עצמה הויא כחטאת אי כפשטות הסוגיא דפרה לחודא ולא אפר אי כרש"י דאפר נמי בכלל, אבל מ"מ מדכתיב חטאת לבתר דנעשית מי נדה י"ל דאימתי היא גופה נעשית כחטאת אם היא באה אח"כ לכלל מי נדה דאז הויא כחטאת למפרע לכל פסוליה אבל אם לא תבוא לעולם לכלל מי נדה אין עליה דין חטאת, לפי שדין החטאת שבה תלוי ומקושר במה שנעשית מי נדה כדכתיבא קרא. והלכך רביעה ונעבד וטריפות ויו"ד ואתנן ושחיטה שלא לשמה פוסלין בה שהרי לבסוף כשנעשית מי נדה הוי גופה חטאת למפרע ופסולה משום הני וכן מועלין בה נמי מה"ט, אבל נפדית בלא מום ולא בעיא העוה"ע לפי שמאחר שנפדית לא תבוא לעולם לכלל מי נדה וממילא לא תהא כחטאת ונשאר קדושתה רק כקבה"ב. אח"ז באו לידי חי' הריטב"א לע"ז ואורו עיני לראות שכיוונתי ב"ה לדעת רבנו הריטב"א ז"ל (בדף כ"ג ע"ב) ח"ל שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא וא"ת לגבי פדיון במום והעמדה והערכה נימא הכי וי"ל דלא קרייה רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה דהכי כתיב קרא למי נדה חטאת היא לומר דכשיהיה למי נדה היא כחטאת לכל פסולין שבה וכן נראה מפירש"י ז"ל וכן פירשו בתוס' עכ"ל, הרי מפורש כדברינו ומה שסיים שכן פירשו בתוס' הנה בתוס' שלפנינו לא נמצא כן ולהלן ידובר עוד בזה. אך בג' מקומות עדיין יקשה לן גם לפי דברי הריטב"א ז"ל, במה שאינה עושה תמורה ושמותרת בגיזה מה"ת ודאמרינן ביומא שאין בה חילוק עבודות וכולהו משוח דקבה"ב היא והתם הרי נעשית לבסוף מי נדה והויא חטאת למפרע ואמאי לא יהו בה כל הדינים הללו. ואולם כשנעמוד על בירורם של דברים נראה דשלש אלה נמי מתיישבים ע"פ היסוד שהנחנו. ולחפץ זה עלינו להאריך קצת ונתחיל בזה שאינה עושה תמורה. [ועי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות י"א וי"ב מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]

[ב] דהנה אמרינן בתמורה (דף ט' ע"א) ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו כו' האי בשל אחרים ה"ד אי נימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר. ולכאורה קשה טובא מאי פריך מי מתפיס בדבר שאינו שלו אמאי לא יהא יכול להתפיס בדבר שאינו שלו, בשלמא בהקדש כתיב ביתו כו' אבל בהתפסה מהיכי תיתי לן דלא מצי להתפיס, וכי מה הוא עושה בבהמת חברו הרי אינו מוציאה לחולין אלא דגם חולין דידיה נעשה הקדש כמותה, ומה בין זו להתפסת נדרים שבאומר ככר זה כזה לא איכפת לן אם העיקר אינו שלו ונתפס. וכ"ת שדין התמורה הוא כדין ההקדש לגמרי וכשם שאינו יכול להקדיש בהמה זו כך אינו יכול לעשות לה תמורה. א"כ מאי משני כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר יבוא וימיר הא מר"מ אינו שלו היא ולא מצי להקדישה בלא הקנאה. ואין לומר דמהני מתורת שליחות דא"כ למ"ל קרא לא יהליפנו בשל אחרים כיון דבשליחות הוא עושה הרי זה כבשל עצמו, ותו דא"כ ה"נ הוה מצי לאוקמי בבהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא וכגון דאמר מריה דחולין כל הרוצה להמיר כו'. והא דכתבו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב ד"ה קתני) ח"ל דע"כ אם הישראל מתפיסה צריך שיאמר העכו"ם כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ואם העכו"ם עצמו אינו עושה