דבר אברהם - א מז

בהותז ראשו ובכל הני דמטמאין חייבין עליהם בע"ע מיד אע"פ שמפרפרין דחללים נינהו כבר וכמש"כ

[ה] ולכאורה יש להביא ראיה להיפוך מהא דאמרינן בסוטה (דף מ"ה) נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר"א רע"א הגוף אצל הראש, ואמרינן כלה במאי קמיפלגי אלימא לענין מדידה קמיפלגי הא מדקתני סיפא מאין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן, אר"י במת מצוה קונה מקומו קמיפלגי מר סבר גופיה בדוכתא נפיל רישא דנאדי ונפל ומר סבר רישא היכא דנפיל נפיל גופא הוא דרהיט אזיל. המבואר מזה דלענין ע"ע אין נ"מ בפלוגתייהו דהכא אי רישא נאדי או גופא רהיט, דלענין מדידת ע"ע בנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר הוה ידעינן מסיפא דנחלקו ר"א ור"ע מאין היו מודדין ר"א אומר מטבורו רע"א מחוטמו. וה"נ לר"א מודדין מגופו ולר"ע מראשו מבלי לנגוע כלל בפלוגתתם השניה אי רישא נאדי אי גופא רהיט. וביותר הוא מבואר מחי' המאירי (דף מ"ה ד"ה ואחר שביארנו) וז"ל ואם נמצא ראשו במקום אחד ונופו במקום אחר אף בזו נחלקו זה אומר שמוליכין הגוף אצל הראש וזה אומר שמוליכין הראש אצל הגוף כו' ולא נחלקו בזו לענין המדידה שכבר נחלקו מר כדאית ליה ומר כדא"ל ומדדו ממקום מדידה ומה צורך להביא זא"ז עכ"ל הנה מפורש בדבריו דלענין מדידה אי"צ למחלקותן דאי"צ כלל להביא הראש אל הגוף או הגוף אל הראש. וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות רוצח ה"ט) כתב מהיכן מודדין מחוטמו נמצא גופו במקום אחד וראשו במקום אחר מוליכין הגוף אצל הראש וקוברין אותו במקומו, הרי שלא הביא דין זה אלא לענין לקוברו אבל לענין מדידה דע"ע לא נ"מ ולא מידי דכבר ידענו שמודדין מחוטמו, והוא כמ"ש המאירי. ולפי הנ"ל דבהותז ראשו מביאין עליו אף כשעדיין מפרפר משום דמיד הוי חלל קשה טובא, דאעפ"י שנחלקו כבר לענין מדידה וידעינן את המקום בגופו של חלל מהיכן למדוד הא מ"מ עדיין אנו צריכין למחלקותן זו גם לענין מדידה, דאע"ג דסברי ר"א ור"ע דבכל חלל מודדין מטבורו או מחוטמו לכל חד כדאית ליה מ"מ עדיין לא ידעינן בחלל שנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מאיזה מקום למדוד, דבסיפא בפלוגתא דמדידה ידוע לנו המקום בארץ ששם היה החלל בשעת מיתתו שממנו מודדין [שהרי לא הוזז החלל ממקומו משעת מיתה] ולא נחלקו אלא מהיכן מתחלת המדידה בגופו של חלל עצמו כלומר מאיזו נקודה שבגופו, אבל הכא הייא פלוגתא אחריתא לגמרי לידע ולכוון היכן הוא המקום בארץ ששם נהרג כלומר היכן היה החלל בשעת הריגתו אם במקום שהגוף מונח עכשיו שם או במקום שהראש מונח, שאם באותה שעה היה הגוף במקום שהראש מונח עכשיו בודאי מאותו מקום צריכין למדוד אפילו למ"ד מטבורו מודדין משום דבשעת הריגה היה גם טבורו שם ובאותה שעה חל חיוב ע"ע, דאע"פ שעדיין היה מפרכס באותה שעה שהרי היה בו עוד כח לירהע וליזול מ"מ מיד נתחייבו בע"ע במקומו הראשון כיון דהותז ראשו הוי כמת ומאי דרהיט ואזיל אח"כ למקום אחר לאו כלום הוא ואי"צ למדוד ממקום שהגוף מונח עכשיו, ואם היה בשעת הריגתו במקום שהגוף מונח עכשיו בודאי ממקום זה צריכין למדוד אפילו לר"ע דסבר מחוטמו מודדין משום דבשעת הריגה גם חוטמו היה שם, וא"כ עדיין אנו צריכין למחלקותן זו גם לענין מדידת ע"ע ולמה אמרו שאין מחלוקת זו נוגעת לענין המדידה וכדמוכח מסוגיית הש"ס. אע"כ דאפילו הותז ראשו כל זמן שהוא מפרכס אינו חלל לענין ע"ע, ולכן כל זמן שהיה כח בראש להיות נד ובגוף להיות רהיט עדיין לא נתחייבו עליו בע"ע ואימת בא החיוב משעה שפסק לפרכס א"כ אין נ"מ לענין מדידה אי רישא נד אי גופא רהיט דמ"מ מקום המדידה ידוע לנו במקום שהוא מונח עתה

[ו] ולענין מת מצוה קונה מקומו בודאי צ"ל שהוא קונה את מקומו מיד אף כשעדיין מפרכס דמשו"ה מוליכין הראש אצל הגוף או הגוף אצל הראש משום דמתחלה בעודו מפרכס בהאי דוכתא נפיל ובשביל שנתגלגל אח"כ מעצמו למקום אחר לא קנה שוב את מקומו השני שאליו נתגלגל, דאלת"ה אפילו למ"ד רישא היכא דנפיל נפיל גופא הוא דרהיט אזיל היו יכולין להוליך את הראש אצל הגוף וכן להיפוך שהרי במקום שנפל כשנפסק פרכוסו נמי קנה מקומו. ואין לומר דלעולם נתגלגל קונה מקומו השני והכא שאני דכיון דנפיל שם רק הגוף או הראש בעל השדה מעכב מלקבור שם את החלק השני שנשאר במקום אחר והלכך אנו צריכין לחזר דוקא אחרי המקום ששם נפל בתחלה שהיו שם שני החלקים יחד, דז"א שהרי נותנין למת מצוה ד' אמית וא"כ לא מפסיד בעל השדה מידי דבתוך ד"א שלו קוברין גם את הראש. אך לפי"מ שנתבאר למעלה אין ראיה מכאן אלא להותז ראשו ולכל הני דלא הוו כבר כחיים ומשו"ה מיד קנו את מקומן, אבל שחט בו שנים או רוב שנים שעדיין הוא חי אלא שסופו למות אם נתגלגל למקום אחר אפשר שאינו קונה את מקומו הראשון אלא מקומו השני משום דבמקום הראשון עדיין לא היה מת ואימת הוא קונה בשעת מיתתו ממש ואז היה במקום השני. אך באמת נראה דגם הני דחשיבי כמתים ומפרפרים למקום אחר אפשר שקונים את מקומם השני ואין ראיה מכאן ממה שמיליכין הגוף למקומו הראשון ואינו יכול לקוברו במקום שלשם נתגלגל, משום דאמרינן בירושלמי (רפ"ז דנזיר) כי קבור תקברנו מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו וכ"פ בשו"ע יו"ד (סי' שס"ד סעי' ג') ולכן אינו קונה את מקומו השני משום דלא נתגלגל לשם אלא גופו או ראשו לחוד ולא ראשו ורובו יחד, אבל אם נתגלגל כולו דגם במקום זה הוי מת מצוה כדינו שפיר י"ל דקונה את מקומו זה. וסברא זו נתעוררה אצלי מס' תורת הקנאות שכ' כעין זה לענין אחר. משא"כ במקום הראשון בשעת פרפורו שהיה שם כל הגוף ביחד

אולם הא איכא למידחי. דהנה במה שפסק הטור דגם לענין קניית מקומו לא נעשה מת מצוה אלא בראשו ורובו אע"פ שהירושלמי מיירי רק לענין טומאת כהנים דאורייתא כבר עמד הב"י וסי' שס"ד) וכתב דנראה לו לרבינו שלא לחלק. ונ"ל שדעתו היא דענין המת מצוה נובע מחיוב הקבורה דמת שאין לו קרובים ומתעסקים רביץ על כאו"א מישראל מ"ע דקבור תקברנו ועל יסוד זה היתה תקנת יהושע שיהא קונה מקומו דוקא במת מצוה שיש בו מ"ע זו. והנה לענין מ"ע דקבורה על אברים אף שלא מצאתי הדבר מפורש נראה דכשם דלענין טומאת כהנים אינו מת מצוה אלא עד שיהא ראשו ורובו ה"נ לענין עיקר מ"ע דקבורה, דכיון דדרשינן כי קבור תקברנו כולו דוקא ה"נ לענין מ"ע דקבורה דהיא היא. והלכך שפיר פסק הטור בלא מצא ראשו ורובו שאין עליו מ"ע דקבור תקברנו ואינו מת מצוה כלל דאינו קונה את מקומו. וא"כ אין זה שייך אלא במצא רק אבר אחד והשאר לא נמצא כלל,, משא"כ אם מצא כל אבריו אלא שהם מחולקים בשני מקומות מכיון דבודאי חלה עליו מ"ע דקבור תקברנו אפ"ל דאפילו חלק אחד מגופו נמי קונה מקומו במקום שהוא ובכ"מ שיקברנו ה"ז מקומו. ולפי"ז שפיר מוכח מכאן דמתגלגל אינו קונה מקומו השני אפילו כשמתגלגל כולו שהרי גם בראשו או גופו איכא מ"ע דקבורה ול"ש בינו ובין כולו. אך יש לדחות מטעם אחר, דבירושלמי שם איתא מעשה בר"ע שהוליך מת מצוה לביה"ק ואמרו לו חכמים על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דמים, וביו"ד שם מבואר דבמקום שניתן רשות לפנותו מפנהו לקרוב שאין לטלטל המת מצוה, וא"כ אפשר דבנתגלגל כולו קונה מקומו השני בכדי שלא לטלטלו, משא"כ הכא בראשו במק"א וגופו במק"א דבע"כ אנו צריכין לטלטלו בכדי לקוברו במקום אחד משו"ה אינו קונה מקומו החדש ומוטב לטלטלו למקום שהיה בתחלה וקנהו כבר ודחוק הוא וצ"ע בכ"ז: