דבר אברהם - א מח

[ז] נחזור לדידן למש"כ באות ה' להוכיח מכאן דגם בהני דחשיבי כמתים מ"מ כשעדיין מפרפרים אין מביאין עליהם ע"ע דאלת"ה באנו גם כאן לידי מחלוקת דר"א ור"ע אי רישא נאדי אי גופא רהיט. ונראה דיש לדחות במישור, דשפיר איכא למימר דבהותז הראש וכל הני דהוו כמתים חייבין עליהם מיד בע"ע ומ"מ לא הוזקקנו למחלוקת זו, דנראה לומר דבע"ע אין לנו עסק כלל עם המקום שהיה החלל שם בשעת מיתתו אלא עם מקום המציאה, דכיון דכתב קרא כי ימצא אין לנו אלא שעת מציאה בלבד שאז חל חיוב המדידה ממקום שנמצא בו עכשיו ואפילו אם יתברר בכל הבירורים שבעולם שמתחלה בשעת מיתתו היה במקום אחר ואח"כ הובא לכאן אפ"ה כיון דהכא מצאוהו מכאן הוא דמודדין לו, והיא מילתא דמסתברא. ויש להביא גם קצת ראיה לזה מירושלמי דפסקינן ביה, ראוהו מפרפר כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא. דהנה בודאי מיירי דבמקום ששם היה מפרפר היה קרוב לעיר אחרת ומקום שנמצא בו עכשיו קרוב לעיר אחרת דאל"ה אין נ"מ בדבר מהיכן שנמדוד, ובב"ב (דף כ"ג) מבואר דענין עיר הקרובה הוא משום דקורבא מוכיחה שמשם בא ההורג ולכן היא הצריכה כפרה, וא"כ קשה טובא אמאי מודדין לאותה העיר שנמצא קרוב לה באחרונה הרי מכיון שראינוהו תחלה מפרפר קרוב לעיר אחרת הרי הרגהו שם וא"כ הקורבא מוכיחה שאין ההורג מאותה העיר שנמצא החלל קרוב לה באחרונה אלא מאותה העיר הקרובה למקום הפרפור ואמאי אחרונה מביאה ע"ע. אע"כ דבע"ע אין לנו עסק עם מה שהיה קודם שמצאוהו אלא עם שעת מציאתו ומה שהקורבא מוכיחה בשעת מציאתו הוא שנותן להעיר דין קרובה ולא מה שהיתה קרובה קודם מציאתו. ואף שיש לדחות ולומר דלעולם מיירי הירושלמי כששני המקומות קרובות לעיר אחת ומ"מ נ"מ מהיכן למדוד שמצוה לעסוק במדידה כמבואר בסוטה (דף מ"ה) והמדידה היא מן החלל אל העיר ולכן צריך למדוד המקום שמצאוהו עכשיו חלל, אבל אם היה המקום הראשון שפרפר שם קרוב לעיר אחרת באמת אין אותה העיר שנמצא קרוב נה באחרונה מביאה ע"ע משום דמוכח שאין ההורג ממנה, בכ"ז אינו נראה לומר כן. חדא דאין הדבר נכון מצד עצמו דאת"ל שאם היה המקום הראשון רחוק מהעיר אין חיוב ע"ע מצד מקום מציאה הקרוב אליה ה"נ דלא שייכא גם מצות מדידה ממקום המציאה כיון דמקום מציאה כה"ג לא מעלה ולא מוריד, ועוד דכל כי האי הו"ל להירושלמי לפרושי ויש לדחות עוד דענין הוכחת עיר הקרובה הוא רק בדרך כלל וזהו טעמא דקרא ולפיכך צותה תורה לקרובה להביא ע"ע, אבל לבתר דגזרה תורה דקרובה ע"פ דיני המדידה מביאה אין נ"מ עוד אם במקרים פרטיים יש הוכחה סותרת והדין אינו משתנה. (ובזה מתבארים הרבה דברים שנו"נ בהם בסי' הקודם). אבל המחוור הוא כמ"ש דעיקר הענין בע"ע הוא כשעת מציאת החלל שאז נקבעו בו כל דיני הפרשה ואין לנו עסק עם מה שהיה קודם מציאתו. וכיון שכן נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר לא שייך כלל למחלוקת דר"א ור"ע אי רישא נאדי אי גופא רהיט אזיל דיהיה איך שיהיה קודם מציאתו מ"מ עכשיו החלל במקום שהוא ומודדין לכל חד כדאית ליה. וכיון שהסרנו סתירת הדבר מכאן הדרן לקמייתא שהראינו לדעת דבהני דחשיבי כמתים אם מצאום מפרפרים מתחייבים עליהם מיד בע"ע אפילו אם נאבדו אח"כ, משא"כ בגוסס או בשחט בו שנים או רוב שנים כמש"ל

ולמש"כ דבע"ע העיקר הוא שעת המציאה צריך לברר אימתי וע"י מי מקרי מציאה המחייבת כבר בע"ע ושינויים שלפניה ושלאחריה לא מעלין ולא מורידין עוד, ובס' באר שבע כתב דבעינן מציאה בעדים, וצ"ע

[ח] וראיתי במאירי סוטה (דף מ"ו) שכתב וז"ל אין דין ע"ע נאמר אלא כשמוצאין אותו חלל ר"ל מדוקר בחרב שעכ"פ פ"י אדם נעשה אבל אם נמצא חנוק אין נזקקין לו שמא מאליו מת עכ"ל. ולא זכיתי להבין כונתו שאם רצונו לומר דמדוקר בע"כ נעשה ע"י אחר וחנוק אפשר שחנק את עצמו קשה אמאי ניחוש שחנק א"ע נעמידנו על חזקת כשרות וכדפסק בשו"ע יו"ד (סי' שמ"ה ס"ב) שאם ראוהו חנוק ותלוי הרי הוא בחזקת כל המתים. ואין לומר דמאי חזית להעמיד את הנהרג על חזקת כשרות ואיש אחר הרגו והרי לאותו אחר איכא נמי חזקת כשרות, וההוא דיו"ד דמוקמינן ליה אחזקתו הוא משום דאפשר דעכו"ם הרגו ואין אנו מפקיעין חזקת כשרות משום ישראל, או דגם בספק מתאבלין כל שלא נתברר שאבד א"ע לדעת, משא"כ הכא בע"ע שאין מביאין אלא מעיר שרובה או כולה ישראל (במשנה סוטה הלשון נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם כו' לא היו עורפין וברמב"ם (פ"ט מרוצח ה"ב) סמוך לספר או לעיר שיש בה עכו"ם עיי"ש) אם תעמיד את הנהרג בחזקת כשרות תוציא בן ישראל אחר מחזקה זו, דז"א שאין אנו דנין עתה ביחוד על איש ידוע להוציאו מחזקתו שהרי אין אנו מכירין את הרוצח ואין זו הוצאה מחזקת כשרות אם נאמר שאבד א"ע לדעת, והדברים ארוכים אכ"מ. ועיי' בנוב"י (מהדו"ק חאה"ע ס' ל"א) במה שהשיג על הב"ש (סי' י"ז ס"ק פ"ד). ועוד דמדוקר נמי אפשר שהרג א"ע כשאול שנפל על חרבו. ואם כוונת המאירי דמדוקר בודאי נעשה ע"י אדם, ע"י אחרים או ע"י עצמו. אבל חנוק אפשר שמת מטבעו שלא ע"י אדם כלל, א"כ חנוק שניכר שע"י אדם מאי דיניה ולמה הוצרך לכל זה למידרש טעמא דקרא, וצ"ע. ועיי' כספרי חלק שני סי' כ"ז אות ד' וסי' כ"ח אות א' וב' מה שהעירוני ע"ז ומה שהשבתי]

סימן ו

נמצא חלל עומד מביאין עליו עגלה ערופה או

לא

[א] תנינן בסוטה (דף מ"ד ע"ב) נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף ע"פ המים לא היו עורפין שנאמר באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף ע"פ המים. ויש לחקור בנופל ולא תלוי באילן אם המיעוט הוא לפי שהוא תלוי באויר ואינו מגיע לארץ או לפי שהוא דרך עמידה ואינו שטוח כנופל, ונ"מ לנ"ד בנמצא חלל עומד ע"ג קרקע אי אמרת כדרך הראשון שהמיעוט הוא לפי שתלוי באויר ואינו מגיע לארץ הא עומד ע"ג קרקע מביאין עליו ואי אמרת לפי שאינו שטוח כנופל ה"נ אין מביאין עליו ע"ע. ולכאורה היה נראה פשוט להכריע את הכף לצד האחרון שהחסרון הוא לפי שאינו שטוח. דאי נימא דמיירי כשתלוי באויר ואינו מגיע לארץ ל"ל למיעוטא דנופל תיפוק ליה מבשדה ולא צף ע"פ המים, דכיון דאינו מגיע לארץ הוי צף, אע"כ מיירי כשרגליו עומדת על הארץ ולא הוי צף ומ"מ ממעטינן ליה מנופל לפי שהוא עומד ואינו מושכב ושטוח כנופל, וה"ה דהוה מצי למיתני נופל ולא עומד אלא משום דא"א לחלל שיהא עומד מעצמו אם לא כשיש לו על מה להשען הלכך קתני תלוי באילן כאורחא דמלתא אבל העיקר הוא לפי שהוא עומד ולא שטוח. אלא דיש לדחות ע"פ מש"כ הכ"מ (פ"ט מהלכות רוצח ה"י) דדעת הרמב"ם ז"ל דצף לא הוי אלא ע"פ המים כדקתני מתניתין וא"כ אפשר כבר לומר דמיעוטא דתלוי באילן הוא לפי שאינו מגיע לארץ ומ"מ לא הוי ממעטינן ליה כצף לפי שאינו ע"פ המים: