דבר אברהם - א מו

דחיי, אבל אם בלאו קרא נמי לא היו הורגין אותו מיד הנה בא הכתוב להחמיר דביני וביני לא יהא הרוצח חפשי ומהלך בשוק אלא יחבשוהו. וזה תלוי במה שכתבנו. דאי ממכה איש ומת ידעינן דאין הורגין אותו מיד אלא עד שתצא נפשו שר נרצח לגמרי כמו גבי טומאה הרי בא הכתוב דחבישה להחמיר עליו, אבל אם אפשר לפרושי קרא דמכה איש ומת באמדוהו א"כ בא הכתוב דחבישה להקל עליו שלא יהרגוהו מיד עד שיתברר שאין הנרצח ממיעוטא. ולהכי כתבו התוס' דכיון דהקילה עליו תורה שאינו נהרג מיד אלא שחובשין אותו א"כ לא סמכה תורה ברוצח על האומד אלא עד שיתברר שמת הנרצח על ידו וא"כ אם בא אחר והרגו פטור שהרי אין כאן בירור שהיה מת ע"י הראשון והוי לעולם כקודם מיתת הנרצח שאין הורגין אותו מיד, והלכך בגוסס נמי הכי הוא. ולפי"ז דמחבישה גופה הכריחו לה התוס' דמכיון דצריך חבישה לבירור לכן בא אחר והרגו דאין כאן בירור אינו נהרג, א"כ הוא הדין עשאו טריפה ובא אחר והרגו נמי לא יהרג כיון דע"כ גם הוא בכלל הנחבשין כנ"ל והו"ל כקודם שמת. ולפי"ז בע"כ צ"ל דהתוס' חולקין בזה על הרמ"ה. ונמצא דאזדו להו כל הני נ"מ שכתבנו שבין טעמא דירושלמי לטעמא דחלל, דלהירושלמי נמי מצאוהו שנעשה טריפה ונאבד אין מביאין עליו ע"ע לפי שהרוצח כה"ג לא היה נהרג

אך לפי"ז נסתרו לכאורה כל דברינו, דכבר אפשר לומר דלטעמא דירושלמי אין מביאין ע"ע אפילו בהותז ראשו כל זמן שהוא מפרפר, משום דאיכא למימר דכי היכי דחזינן בעשאו טריפה אע"פ שבודאי ימות מ"מ חובשין אותו ה"נ התיז ראשו ומפרפר חובשין אותו, דבשלמא למאי דהוה אמרינן דהא דאין הורגין אותו מיד בעשאו טריפה הוא מקרא דומכה איש ומת שפיר היה מוכרח לחלק ולאמר דבהתיז ראשו אין הדין כן לפי שזה נקרא כבר ומת, אבל לפום מאי דקיימינן השתא דלאו מקרא דומת הוא אלא משום ונקה המכה א"כ כשם שחובשין את העושה טריפה וממתינין מלהרגו עד שימות הנרצח ה"נ חובשין מתיז הראש, וכיון דחובשין אותו אפשר דבא אחר והרגו נמי פטור המתיז, והלכך אין מביאין ע"ע כל זמן שהוא מפרפר. אבל ז"א, איבע"א קרא ואיבע"א סברא. איבע"א סברא דשאני טריפה וגוסס דעכשיו חיים הן ואתה בא לחייבו משום שימות לכן צריך חבישה עד שימות בכדי לברר, משא"כ התיז ראשו שאתה דנו כבר כמת ועל ההיא שעתא אתה מחייבו כבר למ"ל חבישה להמתין עד שימות הרי מת לפניך. ואיבע"א קרא דאפילו תפרש וזכה איש ומת לאמדוהו למיתה ולמדת שאין הורגין לרוצח מיד מקרא דחבישה מ"מ הרי לא בטלת קרא דומת וכיון דזו נקראת כבר מיתה ממילא מות יומת הרוצח, ובהך קרא דחבישה גופיה נמי כתיב והכה איש את רעהו וגו' ולא ימות וגו' ונקה המכה דהיינו דוקא אם אין עדיין מיתה אז חובשין אותו וכיון דהתזת הראש וכל אינך דמשוו נבילה מחיים קרויה מיתה ממילא אין בהם דין חבישה, והלכך בכל הני נהרג מיד ומביאין עליהם ע"ע אעפ"י שמפרפרין. מיהו בטריפה אפשר כדכתיבנא ותלוי בדעת הרמ"ה ואם התוס' חולקין עליו או לא. ולא עוד אלא שאני נוטה לאמר דבהותז כל הראש אפילו אי איתרחיש ליה ניסא וקם וחי מ"מ חייב הרוצח מיתה, דאטו הורג נפש ומת לגמרי ובא אליהו והחייהו לא יתחייב הרוצח מיתה הרי בריה חדשה באה לכאן, וה"נ הותז ראשו כיון דחשוב כבר כמת חייב הרוצח מיד ומה שחזר וחי פנים חדשות באו לכאן, וא"כ בודאי מביאין עליו ע"ע ואין חוששין לנסים דאפילו אי נעשו נסים מ"מ חייב הרוצח מיתה. ובכל מאי דכתיבנא לענין רוצח יש להאריך הרבה אבל אכ"מ

[ד] שבתי אני וראיתי דביסוד הדברים שכתבנו דע"ע תלוי בדין מיתת הרוצח ומצאתי אח"ז שכן תפס גם בס' מנ"ח (מצוה תק"ל) דאין ע"ע אלא במקום שהרוצח חייב מיתה מדכתיב אחר פ' עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ודרשינן אם נמצא הרוצח יהרג א"כ בכה"ג מיירי הפרשה כשחייב מיתה על הנהרג. הנה שבתי וראיתי דכל הדברים הללו אינם ואין דין ע"ע שייך כלל למיתת הרוצח אלא אפילו כשאין הרוצח חייב מיתה נמי מביאין ע"ע. ומנא אמינא לה מחידושי המאירי סוטה (דף מ"ו ע"ב ד"ה חלל) שכ' וז"ל חלל זה שעורפין עליו את העגלה כל חלל ישראל במשמע אפילו אשה או קטן עבד או שפחה זקן וסריס מנוול ומוכה שחין אפילו טריפה שהרי מ"מ נגזל הוא בקצת חיים שהיה ראוי לעשות בהן הרבה מצות עכ"ל. והוא דבר חדש שלא ראיתי למי מן הראשונים ז"ל שיזכיר דמביאין ע"ע על טריפה. [ונראה שיסודו מדברי אגדה דאמרינן (סוטה דף מ"ו ע"א) אריב"ש מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל אמר הקב"ה יבוא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן וסריס ה"נ דלא ערפינן אלא מצות, ואי נימא דאטריפה אין מביאין ע"ע אמאי לא פריך הש"ס אלא מעתה אטריפה נמי יערוף אע"כ דאטריפה נמי עורפין, ומדברי המאירי בולט דזהו מקורו]. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ' אות י"ג]. ואם כן אין לומר עוד בביאור הירושלמי בהא דחיישינן הכא לנסים כמ"ש. שהרי אין ע"ע שייך כלל למיתת הרוצח, אלא טעמא אחרינא איכא הכא דחיישינן לנסים, וא"כ שמא גם בהותז ראשו כל זמן שהפרפר עדיין חיישינן לנסים. אבל יחד עם זה חזרה ונעורה התמיה אמאי חיישינן רק הכא לנסים מה שלא מצינו בשום דבר מדיני התורה וטעמא דמילתא מאי הוא, ותו דא"כ בסיפא דירושלמי דראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא קשה קצת למה מודדין ממקום שנמצא, דבשלמא אי אמרת דמפרפר אינו בע"ע לפי שאינו חלל לא חל עדיין החיוב עד שימות וכיון שהוא מת במקום אחר חל שם חיוב המדידה, אבל אי אמרת דלא בעינן חלל אלא דחיישינן לנסים א"כ זה שמת לבסוף ולא איתעביד ליה ניסא הוברר הדבר למפרע שחייבין עליו ע"ע והיה לנו למדוד ממקום שהי' מפרכס. [יעיי' בספרי חלק שני סי' כ"ז אות י"ג]. ואם בכ"ז יתעקש בע"ד לומר דמשום האי ספקא בלחוד דשמא יעשו לו נסים כבר לא יחול מעכשיו כלל חיוב ע"ע עד שיתברר ורק אז יחול, מ"מ יקשה דפשטות לשון הירושלמי ברישא חלל ולא מפרכס משמע דמשום דלאו חלל הוא ממעטינן ליה. ולכן נראה דהמחוור הוא דמאי דקאמר הירושלמי חיישינן לנסים לאו עיקר טעמא הוא וקושטא דמילתא היא דממעטינן ליה מחלל דעדיין לאו חלל מקרי כמו לענין טומאה וטעמא דנסיס נעשו לו הוי כעין טעמא לקרא ואינו מחייב שיסתעפו חילוקים בדינא על פיו. [ואולי י"ל עוד יותר דלעולם טעמא דלא מפרכס להירושלמי נמי משום דלאו חלל הוא כמ"ש, ומאי דמסיק הירושלמי אני אומר נעשה לו נסים וחיה אינו טעם לפטור על שעת הפרכוס ולא טעמא דקרא דחלל ולא מפרכס אלא כוונה אחרת בזה, דנהי נמי דעל שעת הפרכוס עדיין אין לחייב כנ"ל מ"מ הרי ברור הוא שלא יעמוד זמן מרובה במצב הפרכוס ובזמן ידוע ימות לגמרי וא"כ כשראוהו מפרפר ובא לאחר זמן ולא מצאו הו"א דצריך לתלות דבודאי הבר מת וחיות גררוהו דבעצמו אינו יכול להלך ויתחייבו עכשיו בע"ע דהשתא ודאי אינו מפרפר עוד, ואף דעכשיו אחר פסיקת הפרפור לא מצאנוהו וכי ימצא כתיב הו"א שתהא ידיעתנו הברורה דודאי מת כמציאה ממש וכי ימצא קרינן ביה, ע"ז אמר אומר אני נעשה לו נסים וחיה ר"ל דכיון שיפול ספק ואפילו הרחוק שברחוקים ויכול אני לומר שמא נסים נעשו לו א"כ אין ידיעתנו מצד ההוכחה כבר ברורה ממש ואינה דומה לראיה שלא יפול בה שום ספק בעולם ולאו כי ימצא קרינן ביה, והלכך אין בו דין ע"ע כלל, על שעת מציאתו כשהוא מפרפר לא דלאו חלל הוה ועל של עכשיו (דודאי אינו מפרפר כבר) נמי לא דלאו כי ימצא קרינן ביה. וא"כ לא בא הטעם דשמא נסים נעשו לו לשום דבר אלא לשלול את הידיעה ושאין דין הידיעה כמציאה וראיה ממש, ובזה מיושב כל מה שהקשינו על הירושלמי]. וכיון דלהירושלמי נמי טעמא דמילתא הוא משום שאינו חלל א"כ