דבר אברהם - א מה

היה חלל ועכשיו אינו, ולטעמא דירושלמי דחיישינן שנעשו לו נם מביאין ע"ע דבזה שאין בו מיעוטא דחיי אלא סופו למות ודאי אין חוששין לנם כמ"ש דהרוצח נמי היה נהרג עליו דלא דמי לגוסס דמיעוטן חיין. ואעפ"י שראיתי שיש מי שנסתפק לומר דבעשאו טריפה ובא חבירו והרגו אין הראשון חייב כמו בעשאו גוסס, הנה בחי' הרמ"ה לסנהדרין שם מבואר להדיא דהראשון חייב

ואין לומר דאכתי לפי טעם הירושלמי אין מביאין ע"ע בין בשחט בו רוב שנים בין בהותז ראשו והיה מפרפר ונאבד, דאע"ג שהרוצח נהרג עכשיו כשנאבד מ"מ כל כמה דלא נאבד אין הורגין אותו אלא חובשין אותו כל זמן שהנרצח מפרפר וא"כ על אותה שעה חיוב ע"ע נמי ליכא, כמו דאמרינן בגוסס דלא חל עדיין חיובא דע"ע, ואימת נהרג הרוצח בשעה שנאבד ובההיא שעתא אין חיוב ע"ע יכול לחול שאין החלל לפנינו ולא קרינן ביה כי ימצא, דז"א דעד כאן לא אמרינן דכ"ז שאין הרוצח במיתה אין ע"ע אלא היכא דאי נאבד נרצח אין רוצח נהרג. דאז רק במיתת הנרצח הוא מתחייב מיתה ונמצא דהחבישה באה להחמיר עליו דאף שעדיין אינו חייב מיתה משום דחיישינן למיעוטא דחיי מ"מ חובשין אותו שמא ימות, בהא שפיר דיינינן לומר דעדיין אין דין מיתה על הרוצח והלכך ע"ע נמי ליכא. משא"כ בהני דסופן למות ודאי וחובשין את הרוצח רק להקל עליו פלא להמיתו כל זמן שזה חי ואם נאבד נהרג בודאי חשיב כבר הרוצח כבן מיתה, ומה שאין הורגין אותו כ"ז שזה חי אינו עכוב בעיקר חיוב המיתה אלא באופן וזמן הריגתו אבל חיוב מיתה יש כבר עליו, ולכן באותה שעה בודאי חל כבר חיוב ע"ע, ומה שנאבד אח"כ ונא קרינן ביה בההיא שעתא כי ימצא לא איכפת נן כלל דלאו לאותה שעה אנו זקוקים לחלות חיוב ע"ע, דרוצח גופיה נמי לאו אבידתן או מיתתן מחייבות אותו במיתה אלא שהן גורמות רק שלא יהא עוד צורך וסבה לחבישה. ופשוט הוא

ועפי"ז יתבאר לן עוד נ"מ בין טעמא דאינו חלל ובין טעמא דירושלמי בהא דסיפא דירושלמי ראוהו מפרפר כאן ובא ומצאו מת לאחר זמן במקום אחר שמודדין ממקום שנמצא [היינו ממקום השני], דזהו דוקא בכגון הא דמיירי ביה הירושלמי בגוסס שאין חיוב ע"ע חל עכשיו כנ"ל ואימת הוא חל כשהוא במקום השני הלכך ממנו הוא דמודדין, אבל בעשאו טריפה דודאי סופו למות לפי הירושלמי חל חיוב ע"ע מיד והלכך אפילו מצאו אח"כ במקום אחר מודדין מראשון, ולטעמא דחלל הוא הדין בטריפה אע"פ שסופו למות מ"מ עדיין לא חל חיוב ע"ע לפי שאינו חלל ואימת הוא נעשה חלל כשהוא במקום השני ומשם מודדין. עכ"פ מן המתבאר נראה דאף להירושלמי מביאין ע"ע על הותז ראשו ומפרפר וכן בכל הני דחשיב הרמב"ם שהם כנבילה בבהמה

[ג] ואולם עדיין יש לדקדק. דהנה לפימ"ש היה מקום לכאורה לומר דהא דחובשין את הרוצח ואין הורגין אותו מיד הוא רק היכא דצריכין לאומד ואיכא מיעוטא דחיי, אבל היכא דודאי לא חיי אין חובשין אותו כלל אלא הורגין מיד. אבל בגיטין (דף מ"ג ע"א) אמרינן המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' אראב"א כשעשאו טריפה כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. **(הגה"ה. ואגב אורחא אעיר דקשה לי בהך סוגיא דלא משכח יורשין לחצי עבד וחב"ח כיון דקידושיו לאו קידושין, והרי אפשר בח"ע וחב"ח שנולד מחציה שפחה וחב"ח שבא עליה ישראל דחצי ב"ח שלו מתייחס אחר אביו וח"ע אין לו יחס והשתא אביו יורשו. ולכאורה נראה דאף להני דס"ל התם דחציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין מ"מ אין לומר בזה כמש"כ התוס' (ד"ה ואי) דכיון דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתיחס אחריו וה"נ כיון דאמו לאו בת קידושין היא בשום מקום אין הבן מתיחס אחר אביו. דמה בכך שאין לאמו קידושין מ"מ לאביו יש קידושין במקרא ויתיחס אחריו. ועיין בקידושין (דף ס"ח ע"ב) דאע"ג דאין קידושין לשפחה מ"מ בעי קרא דוולדה כמותה הא אל"ה הו"א שמתיחס אחר אביו. ועפיד"ז מיושב קושיית הטו"א בחגיגה (דף ב' ע"א) שהקשה למ"ל קרא למעוטי ח"ע וחב"ח מראיה תיפוק ליה שאין לו קרקע בא"י שהרי לא נטל חלק בארץ וגם בירושה אינו ובפסחים (דף ח' ע"ב) אמרינן דמי שאין לו קרקע אינו חייב בראיה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך, ולהנ"ל ניחא דמשכחת לי' ח"ע וחב"ח כה"ג שיורש את אביו ויש לו קרקע. אח"ז מצאתי לקושייתנו בס' מנ"ח (מצוה א') ותי' דאיכא למ"ד התם דח"ש וחציה ב"א אין קידושיה קידושין וי"ל דהש"ס רוצה לפשוט למ"ד אינה מקודשת א"כ אם קידושיה לא הוי קידושין אין הבן מתייחס אחריו כלל והולך בתר דידה ואין לו משפחת אב כלל עכ"ד, וכבר הזכרנו מזה בקצרה ודחינוהו ולענ"ד נראה שדחייתנו נכונה:)** וכתב רש"י וז"ל דבשלמא קנם דלא כתיב ביה מיתה כו' איכא לאוקמי כשעשאו טריפה אבל בכופר של ב"ח כתיב ביה והמית איש או אשה עכ"ל, פי' לדבריו דמיתה אינה אלא עד שתצא נפשו אבל טריפה לא, כמו דלענין טומאה משום דכתיב אשר ימות אינו מטמא אע"ג דלא חיי כנ"ל, וה"נ ברוצח דכתיב ביה מכה איש ומת אינו אלא עד שימות לגמרי אבל כל זמן שהוא חי אע"פ שסופו למות אינו נהרג כמו בכופר שאינו משתלם עד ההיא שעתא. ולפי"ז הא דאיצטריך קרא ונקה המכה מלמד שחובשין אותו לא להקל עליו בא שאין הורגין אותו מיד דזה ידעינן מדכתיב ומת אלא להחמיר עליו בא שיחבשוהו דוקא במשמר. והנה גם לפי"ז הא דאין הורגין אותו מיד הוא רק בהני דחיים הן אלא שסופן למות, אבל בהותז ראשו ונשברה מפרקתו דלענין טומאה קרינן ביה אשר ימות ברוצח נמי קרינן ביה מכה איש ומת וחייב עליו אע"פ שעדיין מרפרף באבריו, וכן לענין להשיא את אשתו מיד ולכל דבר היה נראה דחשיב כבר כמת, וא"כ בודאי מביאין עליו ע"ע אעפ"י שעדיין מרפרף. אבל ראיתי בשיטה מקובצת ב"ק (דף מ"ב ע"ב) שהובא בשם הר"א מגרמישא וז"ל מאי טעמא [דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה] אמר קרא כו' ל"ל משום דכתיב והמית דשמא דאמדוהו למיתה איירי אבל מהשור יסקל מוכח שפיר דכמיתת בעלים כו' ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי עכ"ל, ועיי' ברש"י שם. הנה מבואר דמקרא דוהמית דכתיב גבי כופר אין ראיה דבעינן מיתה לגמרי דוקא, וא"כ ה"נ מקרא דומכה איש ומת דגבי רוצח לא משמע מידי. והא דגבי טומאה ילפינן מאשר ימות עד שתצא נפשו הוא משום דהתם לא שייך לאמר אמדוהו אבל הכא אה"נ דומת משמע עד שתצא נפשו אבל דיו בשאמדוהו שתצא נפשו. וצ"ל דמאי דפסיקא ליה דברוצח לא די באומד ואין הורגין אותו עד שימות הנרצח ממש הוא מקרא דונקה המכה מלמד שחובשין אותו. אם כן חזינן דקרא דונקה קאי אפילו אעשאו טריפה אעפ"י שכולם מתים ודאי, עיי' ברמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין הט"ז) ובכ"מ שם ובב"ש (סי' י"ז ס"ק צ"ז) ובש"ך יו"ד (סי' נ"ז ס"ק מ"ח). ולפי"ז נראה קרוב לומר דאף בעשאו טריפה אם בא אחר והרגו פטור הראשון כמו בגוסס דלא כהרמ"ה. דבמ"ש התוס' דלהכי פטור הראשון בגוסס משום דחזינן שהקילה עליו תורה שחובשין אותו ואין הורגין מיד אע"ג דרובא מייתי, נראה דהסבר דבריהם כך הוא. דהנה בהא דחובשין אותו יש להסתפק אם הוא להקל על הרוצח או להחמיר עליו, היינו דאי לאו דגלי קרא דחבישה היו הורגין אותו מיד או לא, שאם תאמר דבלאו קרא דחבישה היו הורגין אותו מיד הרי בא הכתוב להקל שלא יהרגוהו שמא הגוסס הוא ממיעוטא