דבר אברהם - א מד

שבין כולן יחד נפישי נינהו. דלעולם לא יוכל הקרוב שהוא כרוב קטן לברר נגד רובא שהוא רוב גדול ממנו. והלכך בדאיכא עיירות טובא דנפישי ליכא בקרובה מעלת הקורבא וממילא אי"צ להביא. ודוק כי דבר נכון הוא

אמנם לפי"מ שביארנו למעלה באות ו' אין פלוגתא למסקנא בין הר"י מיגש ובין התורי"ד, ולדינא ס"ל הר"י מיגש נמי דאפילו איכא עיירות קטנות טובא עם הקרובה בין ההרים קרובה מביאה ע"ע אע"פ שכל הקטנות בין כולן יחד נפישי מינה, דרק לההו"א דר"ז בקושייתו דפריך מעיקר דינא דע"פ אי לאו קרא דולקחו זקני העיר מכל מקום איכא למימר דבשביל עיירות הקטנות דנפישי מינה לא יביאו ע"ע לא מקרובה ולא משום עיר אחרת, אבל לבתר דגלי קרא דולקחו שמניחין עיר שאין בה ב"ד ומודדין לעיר שיש בה ב"ד ה"נ דמודדין לקרובה, דכיון דאין שום פיר מן הקטנות יכולה להביא הרי הן לענין זה כעיר שאין בה ב"ד וקרובה מביאה

ולפי דברינו שדברי הר"י מיגש נאמרו רק לההו"א דר"ז אי לאו דהוה כתיב קרא דולקחו זקני העיר מכל מתיישב מה שיש לדקדק עליהם. דלפי שנתבאר לעיל להר"י מיגש היתה הבאת ע"ע רחוקה מאד במציאות. דחוץ להרים א"א הר כלל להביא ע"ע, דכיון דבעינן שכל הערים ביחד לא יהו רובא כנגדה לא היתה במציאות עיר כזו, (דאפילו ירושלים לא היתה מרובה מכל הערים ביחד, וחוץ מזה אין ירושלים מביאה ע"ע), ונשארה המציאות רק ליושבות בין ההרים באין דרך מהם לעלמא ורק באופן שעיר אחת מהן מרובה נגד כל העיירות שבין ההרים ביחד או בשוות וקרובה, או שיש רק אחת. (ובאופן האחרון, שיש רק אחת, יש לעיין עוד אם צריכה להביא כיון דלא שייך מדידה לפי שאין עיר אחרת, עיי' מ"ש להלן ס' ו' אות ג'. ואפילו לפמ"ש שם דלכו"ע בנמצא חוץ לכיר אפילו בעליל שייך מדידה העירני חכ"א דהתם איכא מיהא עיר אחרת ובאה המדידה לכה"פ במובן משא"כ כאן שיש רק אחת ומדידה זו למה היא באה). עכ"פ לפי"ז צריכה היתה ע"ע להיות מילתא דלא שכיחא טובא, וא"כ מאי האי דתנן בסוטה (דף מ"ז ע"א) משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה מאי בטלה שייך בדבר רחוק המציאות כ"כ. ולפמ"ש דלבתר דכתיב קרא דולקחו לא קאמר הר"י מיגש הכי ולא בעינן שתהא גדולה מכל העיירות ביחד ניחא שפיר

סימן ה

חלל שהותז ראשו ועדיין מפרפר מביאין עליו עגלה ערופה או לא

[א] תנינן בסוטה (דף מ"ה ע"ב) ת"ר חלל ולא חנוק חלל ולא מפרפר כו'. ומפשוטן של דברים נראה דטעמא דפטורא הוא משום דכל זמן שהוא מפרפר לא נקרא עדיין חלל, דחלל אינו אלא כשתצא נפשו כמבואר בנזיר (דף מ"ג פ"א) וכדתנן בפ"ק דאהלות (משנה ו') אדם אינו מטמא עד שתנא נפשו וכתב הר"ש כדדריש בספרי בפ' פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מהלכות רוצח הי"א) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר שאין זה נקרא חלל עכ"ל. ולכן באותן שהם מטמאים מיד כההיא דסיפא דמתניתין הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין. ופסק הרמב"ם גם לענין אדם כן (בפ"א מהלכות טומאת מת הט"ו) המת אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' שנאמר בנפש האדם אשר ימות, נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנחלק לשני חלקים בבטנו הרי זה מטמא אעפ"י שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו עכ"ל, בכל הני היה נראה דמביאין עליהם עגלה ערופה אע"פ שעדיין מפרכסין, דמדקא חזינן דמטמאין ש"מ דמיקרו מת ומבואר בנזיר שם דבכה"ג מיקרי כבר חלל. אך בירושלמי סוטה (פ"ט) אמרינן ר' יודה בר פזי בשם ר' זעירא חלל ולא מפרכס ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשה לו נסים וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ומשטחיות לשון הירושלמי משמע דלאו משום דעדיין לא הוי חלל ממעטינן מפרכס אלא משום שמא נעשו לו נסים, ולפי"ז אפשר כבר לומר דבכל הני נמי אעפ"י שהם כבר חללים מ"מ אין מביאין עליהם ע"ע שמא יעשו להם נסים, כיון דעדיין מפרפרים. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ' אות מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]

[ב] אך לכשתמצי לומר לדברי הירושלמי נראה דבהותז ראשו וכל הני אין זה שייך. דהנה דברי הירושלמי צריכין ביאור אמאי חיישינן הכא בע"ע שנעשו לו נסים טפי מדוכתי אחריני, והרי בשחט בו שנים או רוב שנים מעידין על אשתו ולרבנן במגויד נמי מעידין כמבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב) ולא חיישינן כלל לנסים. ותו דהא מיהא ודאי דע"פ הרוב לא נעשו נסים ומאי שנא ע"ע מכל התורה כולה דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא והכא חששו למיעוטא דמיעוטא שנעשו להם נסים. [ועיי' בספרי חלק שר סי' כ' אות י"ג מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]. לכן הי' נראה לומר דענין ע"ע הוא כדין הרוצח ר"ל דהיכא דאם הוכר הרוצח היה נהרג מביאין ע"פ אבל היכא שאין הרוצח חייב מיתה אם הוכר ע"ע נמי אין מביאין. והנה לענין הרוצח עצמו אמרינן בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ריב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו כו' אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו'. וכתבו התוס' (ד"ה בגוסס) וז"ל תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר דהולכין בד"נ אחר הרוב כו' וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואעפ"י שאמדוהו למיתה אין הורגין כל זמן שהוא חי וזמנין נמי דאומדין למיתה וחי ואע"ג דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל התוס'. הרינו רואים דאע"ג דעשאו גוסס ומת חייב מיתה מ"מ אם בא חבירו והרגו שלא נתברר שהיה מת מחמת הראשון אע"פ שרובן מתים מ"מ אין הורגין את הרוצח שמא היה חי. והלכך קאמר הירושלמי כיון דדין ע"ע הוא כדין הרוצח דהיכא דאין הרוצח נהרג אין מביאין ע"ע לכן ראוהו מפרפר והוא גוסס ובא לאחר זמן ולא מצאו אין מביאין ע"פ, דכיון שלא מצאו הרי היא כמי שבא חבירו והרגו שלא נתברר אם מת מחמת מכת הראשון או לא ולא היה הרוצח נהרג דחיישינן בכה"ג למיעוטא דחיי כיון שהקילה עליו תורה כמ"ש התוס', ובאמרם נעשו לו נסים הכוונה היא דמה שנגד הרוב הוא נס, דרובן מתים ואנו באים וחוששים למיעוטא שמא חי. ולפי"ז מתבאר דדברי הירושלמי לא שייכי אלא בגוססים דאיכא מיהא מיעוטא דחיי, אבל בהותז ראשו ובכל הני דחשיב הרמב"ם דודאי מתים נינהו כבר לא שייך כלל האי טעמא למיחש לנם דהרוצח נמי היה נהרג בכה"נ, ולא עוד אלא דאפילו בגוסס דטריפה כתבו התוס' ביבמות (דף ק"כ ע"ב) דלא חיי עיי"ש. ולפי"ז היה נראה להיפוך דלטעמא דירושלמי נפקא חומרא טפי להבאת ע"ע מלטעמא דחלל, כגון שמצאו ששחט בו רוב שנים ועדיין מפרכס ונאבד או שבא אחר והרגו, דלטעמא דבעינן חלל וכל זמן שלא מת לגמרי לא הוי חלל אינן מביאין ע"ע דבשעה שנמצא עדיין לא