דבר אברהם - א מא

**(והלכה לה, ולפמ"ש י"ל דהש"ס חולין סברי דרישא דנמצא ההורג עד שלא נערפה עד שלא נראית לעריפה הוא כדבעינן למימר בסוגיין דכריתות, וסיפא משנערפה תקבר במקומה מיירי לאחר עריפה ממש וע"ז סיימה המשנה שפיר שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה. וכ"ת מאי איריא נערפה ממש וכיפרה ספיקה אפילו לא נערפה אלא שירדה לנחל איתן ונראית לעריפה נמי תיאסר, י"ל דלענין איסור הנאה שבה אה"נ משנראית לעריפה והא דקתני מתני' נערפה ממש הוא משום דתקבר במקומה אתא לאשמועינן. דלא תימא כוון דנמצא ההורג היתה העריפה שלא כדין ובטעות ולא קרינן בה וערפו שם שם תהא קבורתה ולא יהא בה אלא דין איסור הנאה שחל עליה מחיים ולא פקע עוד ותקבר בכ"מ שהוא כדין כל הנקברין אבל קבורה במקומה לא תיבעי דלא הוה בה עריפה כדינה. קמ"ל מהני' דתקבר במקומה דוקא משום דעריפה כשרה היא שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה:)** אותה זקני העיד ההיא ששנה עליו הכתוב לעכב, וא"כ בעינן זקני הפיר דוקא והדר קם דינא כמ"ש המל"מ דעיר שאין בה ב"ד אינה מביאה ע"ע. ולפי"ז בנ"ד שתיהן אינן מביאות ע"ע

[ה] אבל נראה שהרחוקה מביאה אע"פ שהקרובה נפישא מינה. דהנה הרמב"ם (פ"ט מהלכות רוצח ה"ו) כתב אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנים הרוב שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה עכ"ל. וכתב הכ"מ דיש לתמוה למה נא כתב חילוק דיושבת בין ההרים ונ"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דלחול בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלא רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם. ומאי דא"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה עכ"ל הכ"מ. ודבריו ז"ל מרפסן איגרי. דמלבד דמשווי ליה לר"ז כטועה ושהרמב"ם ז"ל לא נראו לו דבריו מסברא בעלמא שלא מן הש"ס, הנה דבריו מוקשים גם מצד עצמם דאי בעינן קורבא דוקא משום דבקרובה תלא רחמנא כמו"כ בדינא דהרמב"ם בדאיכא אחרת רחוקה דנפישא מינה נמי לא ניזול בתר רובא, ואסו נתת דבריך לשיעורין לקבוע יתד עד כמה הוי מרחק שראוי ליזול בתריה ושמכאן ואילך הוי כבר רובא דעלמא דנפיק מתורת קרובה

וראיתי בשו"ת משכנות יעקב בסוף חלק חו"מ שכ' בישוב דברי הרמב"ם, דבמשנה סוטה תנינן לא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו ולא הנחנוהו, ופליגי אמוראי בירושלמי אי קאי אהורג או אנהרג ורבנן של א"י אמרי אהורג ורבנן שבבבל אמרי אנהרג ובגמרא דידן ג"כ משמע דקאי אנהרג. ור' זירא דמקשה ליזול בתר רובא דעלמא סבר כרבנן דא"י דקאי אהורג וא"כ מה שתלתה תורה בקרובה הוא משום דתלינן שההורג ממנה הוא ולכן פריך ליזול בתר רובא דעלמא ולא מינה הוא ההורג, אבל לרבנן דבבל דקאי אנהרג שהם חבים בדמו שאלו לא הניחו אותו לא הי' נהרג א"כ לא שייך כלל להקשות דילמא מרובא דעלמא הוא הנהרג, דלו גם יהא שהוא אורח מעלמא מ"מ הקורבא מברר שעתה לפני בואו לפה חלף שמירתו לזונו וללוותו, רק שינויא קמא בדליכא כתב הרמב"ם משום דס"ל דאל"כ תולין שהנהרג הוא מבני העיר הגדולה שהוא רוב ומרובא פריש ואולי אינו מעוברי דרך רחוקה, עכת"ד ולענ"ד דבריו תמוהים, דכבר הרגיש בעצמו דלפי דרכו קשה למה הביא הרמב"ם תירוצא בדליכא אחריתא דנפישא מינה ומה בכך דאיכא דנפישא מ"מ ניתלי שהלך מן הקרובה, ורצה לרפאות על נקלה דס"ל להרמב"ם דבכה"ג תלינן שהנהרג הוא מבני העיר הגדולה ואולי אינו מעוברי דרך רחוקה אבל דברים אלו אינם מספיקים כלל, דאע"ג דהעיר הרחוקה גדולה יותר מהקרובה והויא רובא לגבה לחודא הא מ"מ רובא דעלמא הוי יותר גם מהעיר הגדולה ותלינן לומר דוקא שהוא אורח מרובה דעלמא, אלא דאפ"ה חייבות הערים הקרובות בע"ע לפי שדרך בהן עבר ולא שמרוהו, וכשאנו צריכין לידע איזו עיר עבר באחרונה ובא משם למקום זה שוב אמרינן דמן הקרובה בא דקורבא מוכיחה, ומה שהרחוקה גדולה אין זה בירור וסבה להילוך האורח הנהרג כמ"ש הוא ז"ל. ואפשר דכוונתו היא דעוברים ושבים מבני הערים הקרובות הם תמיד יותר מן האורחים המקריים שבמקום זה מרובא דעלמא ולכן בשוות חייבת הקרובה ביכו"כ דבין שהנהרג מבני העיירות הסמוכות בין שהוא מרובא דעלמא לעולם תולין שהלך מהקרובה, אבל כשהרחוקה גדולה נהי נמי כשאנו דנין שהיה אורח מרובא דעלמא בע"כ נתלה בקרובה שעבר דרך בה והלך ממנה למקום זה, אבל למה נתלה כלל ברובא דעלמא שהוא מיעוט במקום זה נגד בני העיירות הסמוכות, יותר קרוב לנו לומר שהוא מבני המקום ואז מסתמא מן הגדולה הוא שהיא רוב ומרובא פריש. ובני הגדולה דיתבי באתרייהו בודאי ממקומם פירשו ובאו לכאן ולא דרך הקטנה. אבל גם זה לא יעלה ארוכה, דמלבד פקפוקים דבגופיה תקשה דא"כ ר"ז נמי מאי פריך מרובא דעלמא הא בני המקום הוו הכא רובא נגד רובא דעלמא. והיותר קשה דלפי דבריו הפיר שממנה הנהרג היא דנריכה להביא, א"כ במכירין את הנהרג שאינו מעיר הקרובה אלא מקטנה רחוקה שדרכה אינה עוברת דרך הקרובה] לא תביא ע"פ, אתמהה, רחמנא אמר לא נודע מי הכהו הא בהכרת נהרג לא נ"מ ולא מידי. ואדרבא מן הרגיל הוא שמכירין את הנהרג ולדידיה ישתנה בכה"ג דין ע"ע שתביא העיר שהוא ממנה ואפי' רחוקה שברחוקות

[ו] ונ"ל בישוב דברי הרמב"ם דבר נחמד בעז"ה. דהנה התוס' ב"ב שם (ד"ה בדליכא) הקשו ח"ל תימא דהכא משמע דטעמא דהעיר הקרובה מביאה ע"ע משום דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג ובסוטה תניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין אותה והולכין לעיר אחרת שיש בה ב"ד ואמאי והלא מתוך הקורבא נראה שמאותה שאין בה ב"ד היה עכ"ל. ובישוב קושייתם נראה לומר כמש"ל, דלעולם ענין הקורבא הוא משום שהיא מוכיחה שההורג בא משם ואל"ה לא היתה צריכה להביא ע"ע, ולכן שפיר פריך ר"ז דבאיכא אחריתא דנפישא מינה לא תביא הקרובה לפי שהרוב מוכיח שאין ההורג ממנה אלא מחו דנפישא מינה, אלא דבההיא דסוטה כשאין ב"ד בקרובה שתיבטל עי"ז הבאת עגלה ערופה אי תיזול בתר עיר הקרובה גלי קרא דולקחו זקני הפיר מכל מקום דבכה"ג שיתבטל דין ע"ע לא אזלינן בתר הוכחה דקורבא ורואין את הקרובה כמאן דליתא, משום דלא מיירי קרא מעיירות שאין בהן כ"ד ולא נכנסו אלו ככלל המדידה, וממילא מודדין לאחרת שיש בה ב"ד הקרובה עכשיו חוץ מזו שאין בה [וביאור הדבר יבוא להלן, אבל ר' זירא פריך שפיר דקרובה לא תביא אלא זו דנפישא תביא ולא תיבטל עגלה ערופה. ואולם אכתי קשה, דהנה בהא דמשני הש"ס דליכא דנפישא מינה [אלא שוות כדפירש"י] בע"כ צ"ל שאין בין ההרים אלא שתי עיירות אלו, דאי איכא עיירות טובא אפילו הן שוות עם הקרובה או אפילו קטנות מינה אין קרובה צריכה להביא ע"ע, דנהי נמי דליכא חדא מינייהו דנפישא מקרובה מ"מ בני כל העיירות ביחד נפישי מינה, וכ"נ משמ"ק ב"ב בשם הר"י מיגש וז"ל ביושבת בין ההרים פי' שאין שם דרך לעיירות דעלמא אלא לזו העיר האחרת בלבד שהיתה יושבת עמה בין ההרים שהיא בינוני כמותה והיא רחוקה מן החלל יותר ממנה עכ"ל. ולפי"ז בהא דפריך ר' זירא וניזול בתר