דבר אברהם - א מ

עריפה מותרת כיון שנעשית מצותה להכי אצטריך וטרפו שם ואי מוערפו שם לחוד הו"א דוקא לאחר עריפה אסורה בהנאה אבל מחיים לא להכי אצטריך כפרה, וא"כ י"ל דלרבא הא דנאסרה בהנאה לאו משום דכפרה כתיב בה כקדשים הוא אלא מקרא דוערפו ומשו"ה אינה אסורה אלא לאחר ערופה, הא מ"מ קשה חדא למה באמת לא אסרה רבא בהנאה משום טעמא דכפרה כתיב בה ותיאסר גם מחיים ועוד דשיטת רש"י ז"ל היא דלא כתוס' אלא דאיסור הנאה שיש בה לאחר עריפה ג"כ משום טעמא דכפרה כתיב בה הוא דאתי שכ"כ בסוטה (דף מ"ז ע"א) כיפרה ספקה כו' ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתוב בה כקדשים עכ"ל, הרי דלאחר עריפה נמי משום קדשים הוא דמיתסרא בהנאה. ונראה דלפי' רש"י ז"ל צ"ל דמוערפו שם לא הוה ידעינן איסור הנאה כלל אלא חיוב קבורה בלחוד ועיקר איסורה הוא רק משום דהויא כקדשים, אלא דאי מקדשים הו"א כיון שנעשית מצותה מותרת ופקע מינה איסור קדשים ע"ז מהני קרא דוערפו דאית בה חיוב קבורה וממילא לא פקע מינה עדיין איסור קדשים ככל הנקברין, עיי' תוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין). ולכן נ"ל לומר דלעולם רבא נמי יליף לי' לאיסור הנאה משום דכפרה כתיב בה כקדשים ומ"מ לא נאסרה אלא משעת עריפה משום דאימת כתיב בה כפרה לאחר עריפה הלכך רק מאותה שעה היא נעשית כקדשים אבל לפני עריפה לא הויא כקדשים כלל ולכן לא נאסרה בהנאה. וכעין זה כתב הריטב"א בחי' לע"ז (דף כ"ג ע"ב) גבי פרת חטאת דאמרינן חטאת קרייה רחמנא דכיון דכתיב למי נדה חטאת היא אימת היא נפשית כחטאת כשתהיה למי נדה עיי"ש, ובמק"א הארכנו בזה ואכ"מ ולפי"ז לרב המנונא משעת ירידתה הויא כקדשים ולרבא רק משעת עריפה ואילך הויא כקדשים. וא"כ להרמב"ם שפסק (בפ"ו מהלכות רוצח ה"ו) דמשעת ירידתה לנחל איתן נאסרה הויא כקדשים משעת ירידתה, ואפשר לומר דבעינן בה משעה זו שנה הכתוב לעכב ואל"ה הוי זקני העיר רק למצוה. ואע"ג דכתיב ולקחו זקני העיר וגו' והורידו זקני העיר אפשר שאין זה שנה הכתוב. דקרא קמא דלפני ירידה בחולין הוא דכתוב דעדיין לא נעשית כקדשים, ומשעת ירידה שהיא נעשית כקדשים רק חדא זימנא כתיב בה והורידו זקני העיר וצ"ע

ועפי"ז אמרתי דמשו"ה נד הרמב"ם ז"ל מפירש"י ז"ל בסוטה (דף מ"ה ע"ב), דתנינן ומורידין אותה לנחל איתן איתן כמשמעו קשה אע"פ שאינו איתן כשר, ופירש"י דלא כתיב ביה עכובא ולא נאמר אלא למצוה, והרמב"ם (פ"ט ה"ב) כתב ומורידין אותה אל נחל שוטף בחזקה וזה איתן האמור בתורה, והכ"מ שם הקשה למה השמיט הרמב"ם דאעפ"י שאינו איתן כשר כפירש"י דלא הוי לעיכובא. ובאמת הרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בפירוש המשנה דלאו בלכתחלה ודיעבד מיירו, אלא דאיתן פירושו ששוטף בחזקה ויש דפירושו גדול, וזוהי דאמרה מתניתין איתן כמשמעו קשה דהיינו ששוטף בחזקה, אע"פ שאינו איתן כשר ר"ל אע"פ שאינו גדול כשר, והיינו אפילו לכתחלה דלא בעינן גדול כלל, כמבואר בפיה"מ וכ"כ התוי"ט. אמנם קשה אמאי נד מפירש"י דכפר כמשמעו בכ"מ בדיעבד משום דלא כתוב בי' עכובא. ולפי מ"ש ניחא, דאמרינן בכריתות שם (דף כ"ה) אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים כו' ומסקינן תנאי היא, וא"כ סברה מתניתין דהכא דע"ע אינה נאסרת אלא משעת עריפה ולפי הנ"ל לא הויא כקדשים אלא מטריפה ואילך ולא משעת ירידתה, וא"כ כיון דלא הויא כקדשים אמאי אע"פ שאינו איתן כשר בדיעבד הא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים ולא בשאר מילין כמ"ש התוס' מנחות (דף ל"ח ע"א ד"ה ואם הקדים ולכן נד הרמב"ם ז"ל מפירש"י ומפרש לה בדרך אחרת. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ' אות י"א מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]. ואע"ג דהרמב"ם גופי' פסק כרב המנונא דירידתה לנחל איתן אוסרתה ומ"מ פסק כמתניתין דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעור, וא"כ מוכח דלית לי' הא דרבא דמתני' סברה דוקא משעת עריפה נאסרה אלא דמצי' נמי סברה מחיים נאסרה וממילא הויא כקדשים גם קודם עריפה ושוב לא שייך תירוצנו למאי דנד מפירש"י, דהשתא שפיר י"ל דפירושא דאע"פ שאינו איתן כשר היינו בדיעבד ומשום דבעינן שנה הכתוב לעכב, מ"מ מדרבא אוקים למתני' דלא נאסרה מחיים ע"כ מוכח אליבי' מיהא דהא דקתני אע"פ שאינו איתן כשר אין פירושו כרש"י ז"ל בדיעבד כמ"ש ולכן אע"פ שבעיקר הדבר לא פסק כרבא מ"מ בפירושא דמתני' תפס כוותיה דבהא ליכא מאן דפליג עליה ומדרבא מוכח דאין פירושה להכשיר בדיעבד. ואף דלענין דינא י"ל דלהרמב"ם באמת איתן [לפי פירושו שוטף בחזקה] אינו מעכב ואע"פ שאינו איתן כשר דהא בעינן שנה לעכב [משא"כ לרבא אליבא דמתני' דלא הויא כקדשים עד שעת עריפה אפשר דשוטף בחזקה מעכב גם בדיעבד), מ"מ לא הי' להרמב"ם ז"ל להזכיר אע"פ שאינו איתן [שוטף בחזקה] כשר כיון דלפי פירושו לא נזכר דין זה במשנה ואין דרכו להביא מה שלא בא בש"ס **(הגה"ה. ואגב אורחא אזכיר בזה מאי דתמיה לי בסוגיא דכריתות, דעל הא דאמר רבא מנא אמינא לה מדתנן פ"ע אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה, אמרינן תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה [פירש"י נערפה אין לא נערפה לא] חני משנראית לעריפה א"כ אומא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואי מחיים עדיין לא כיפרה ספיקתה. דהנה ע"ע אחר עריפה צריכה קבורה, ולמ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה אם נשחטה או מתה [או נמצא ההורג] אחר ירידתה נמי צריכה קבורה. אבל נראה דחילוק גדול יש בין קבורה שלאחר עריפה ובין קבורה שלפני ערופה דקבורה דלאחר עריפה דדרשינן לה מקרא דוטרפו שם שם תהא קבורתה צריכה להיות במקומה דוקא, אבל קבורה דקודם ערופה אינה אלא ככל איסורי הנאה מן הנקברין ואפשר לקוברה בכ"מ ולאו דוקא בנחל, [דרק בהנאה נאסרה משעת ירידה כקדשים אבל שאר הדינים תליין בעריפה ופשוט הוא דהנחל לא נאסר בעבודה וזריעה אלא לאחר טריפה ולא משעת ירידה), וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"י מהלכות רוצח ה"ו) ח"ל עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה כו' ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה ה"ז אסורה בהנאה ותקבר עכ"ל, הרי דברישא כתב נקברת במקום עריפתה ובסיפא תקבר סתמא. וא"כ היכי אמרינן תני משנראית לעריפה והרי תני עלה תקבר במקומה ואי משנראית אמאי תקבר במקומה דוקא. ואפשר דה"ה דהוה מצי הש"ס למיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פריך מכיפרה ספיקה. אמנם הרווחנו בזה ליישב קצת קושיות התוס' חולין (דף פ"ב ע"א ד"ה לישני), דאמרינן התם ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר אמר רשב"ל משום ר"י עגלה ערופה אינה משנה ומי אמר ר"י הכי והאר"י כו' ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואם איתא לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה, וכתבו התוס' תימה הא על כרחך מתני' דכריתות מוכחא דלא מיתסר מחיים כדדייק התם מסיפא דקתני דכיפרה ספיקה)** ורש"י ז"ל אפשר דס"ל דבזה נמי בעינן שנה לעכב, דראיתי בס' יד מלאכי (סי' תרי"ח) שהביא בשם הנמק"י בפ' השואל גבי הפרת נדרים ושאלה בבעלים דשנה הכתוב לעכב דכתיב אישה ואישה כו' ועיי' ברש"י סוטה (דף ט"ז ע"ב) הקדים עפר למים כו' דמשמע דהכי ס"ל, ואפ"ל דכשר בדיעבד משום דלא שנה לעכב אולם אח"ז ראיתי בספר התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל (בפ' שופטים) דגירסת הגר"א ז"ל בספרי היא והורידו