דבר אברהם - א לח

וע"ע בשמ"ק שם בארוכה. והנה הרשב"א גופיה ס"ל כדעת האומרים דאגב לא בעי כתיבה כמבואר בחידושיו לקידושין כ"ז. [עיי' בב"י שם מה שהביא בשם תשובות הרשב"א ובחידושיו נראה שהוחלט לו כן]. ומעתה אשה"ט דאע"ג דשטרא אפסרא דארעא הוא מ"מ צריכין אנו לקנין אג"ק, משום דאפסרא דארעא שהוא מעין חזקה לא עדיף ממסירה וקונה בו גוף הנייר לצור ע"פ צלוחיתו אבל עדיין אינו קונה את הזכותים שבו עד שתהא כתיבה בהדיה לפי שהן אותיות, ולזה הוצרכנו לומר דקנה מתורת אגב דעדיף ואינו צריך כתיבה כנ"ל. ועכשיו ביאור הסוגיא דקידושין כך הוא דפשיט הש"ס מהא דנקנה שטר בכ"מ שהוא דלא בעינן צבורין ודחי שאני שטר דאפסרא דארעא הוא ואין הקנין משום אג"ק כלל אלא בחזקת השדה לחודא נקנה השטר, וע"ז פריך והא תני עלה כו' שהקנין הוא גם משום אגב, פי' דאע"ג דודאי שטרא אפסרא דארעא הוא לענין קנין גוף הנייר מ"מ צריכין אנו גם לאג"ק משום אותיות ומוכח דלא בעינן צבורין. נמצא דאף לפי המסקנא סברא דאפסרא דארעא קיימת לענין שיקנה גוף השטר לראיה על המכירה אלא דבההו"א דחי הש"ס שאני שטרא כו' שנקנה בחזקה לחודא ואין כאן אגב כלל ובמסקנא דחי לה דצריכין כאן גם לתורת אגב. אבל הא מיהא קושטא היא דשטרא אפסרא דארעא הוא כנ"ל. ומשו"ה שפיר קאמרי התוס' בגיטין דאפשר דבשטר שנקנה זכותו באגב א"צ לומר קני, דכיון דודאי למסקנא נמי אפסרא דארעא הוא לענין גוף הנייר מיהא משום שהוא ענין אחד עם הקרקע דילמא משו"ה א"צ לפרש קני באגב דסתמא כפירושו דמי, כמו שהסביר דבריהם הרשב"א ז"ל הבאנוהו למעלה

ומעתה דברי הרשב"א ז"ל בפ' הפרה מבוררים ומחוקקים. דבשטרי מכר של הגר דזה שהחזיק בקרקע קנה השטר בע"כ לא איירינן כלל לענין שיזכה בזכותים הכתובים בשטר שהיו לו לגר נוסף על גוף הקרקע דע"ז לא מהני כלל קניינו של זוכה, דכיון דמת הגר פקעו זכיותיו שהיו לו על המוכר וזכה בהן המוכר עצמו כמבואר בסוגיא דפ' הפרה ובשו"ע חו"מ (סי' ע"ב) ועיי' בש"ך (סי' ס"ו ס"ק כ"ה) ועוד, וכל קניינו בהשטר הוא רק לזכות בנייר לראיה על השדה שזכה בה שהיתה של הגר, ולענין זה אין אנו זקוקין כלל לתורת אגב ושיאמר לו אגב וקני שהרי גופו של נייר נקנה בחזקת השדה לחודא מתורת חזקה דאפסרא דארעא הוא כמו שנתבאר וזהו שהזכיר הרשב"א ז"ל הכא טעמא דאפסרא דארעא

ולפי"ז יוצא לן דהך דינא דהרשב"א דפ' הפרה דמאן דמחזיק בקרקע של גר מוציא את השטר מיד הזוכה בו לשם שדה תליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל באותיות, דלמאן דס"ל דיש עדיפות לקנין אגב קיימא גם למסקנא סברא דאפסרא דארעא, דאיכא לפרושי סוגיא דקידושין כמ"ש דלא אידחי טעמא דאפסרא דארעא אלא דקנין אגב מוסיף עלי' דלא ליבעי כתיבה, אבל למאן דסבר דאגב בלא כתיבה לא קני אלא לנייר מוכרח דלמסקנא לא קיימא סברא דאפסרא דארעא כלל ואפילו גוף הנייר נמי לא קני בשבילה, שהרי גם אגב אינו מועיל אלא כמסירה גרידא ואפ"ה הוצרכנו לקנין אגב ובע"כ דאפסרא דארעא אינו מועיל אפילו כמסירה וכמו שנתבאר וכיון דתליא בפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק. ויש לישא וליתן עוד בזה ואכ"מ

עכ"פ מן האמור נתברר שאין דברי הרשב"א ז"ל שייכים כלל לקנין אגב קרקע ואין מזה שום ראיה לספקו של הקצוה"ח בקנין אגב בנכסי הפקר. ומכיון שנדחו ראיותיו הדרינן לסברא הפשוטה דאין קנין אג"ק אלא בדעת אחרת מקנה כגוונא דקרא דויתן להם אביהם כו'

סימן ד

חלל שנמצא אצל עיר שאין בה ב"ד והיא גדולה והרחוקה ממנה קטנה ויש בה ב"ד איזה מהן מביאה עגלה ערופה

[א] תנינן בסוטה (דף מ"ד ע"ב) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם או לעיר שאין בה ב"ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד. ואמרינן עלה בגמרא אין מודדין אלא לעיר כו' פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב"ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד, הא קמ"ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד ת"ל ולקחו זקני העיר ההיא מכל מקום. הנה לא נאמר שום חילוק בדבר אם העיר הקרובה שאין בה ב"ד היא גדולה או קטנה מאותה שיש בה ב"ד. וברמב"ם (פ"ט מהלכות רוצח הלכה ה') מבואר דה"ה אם נמצא קרוב לירושלים שאינה מביאה ע"ע שמניחין אותה ומודדין אל שאר עיירות הסמוכות לו, וכ"ה בסמ"ג (עשין ע"ח) ובמאירי בפירושו לסוטה במשנה, והא ודאי משמע דירושלים גדולה מאותן עיירות ומ"מ מודדין להן. אלא דלכאורה נראה שאין הדבר כן. דאמרינן בב"ב (דף כ"ג ע"ב) אר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף, מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה בדליכא וליזול בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים. חזינן מזה דענין הקורבא בע"ע הוא משום דמינה מוכח שההורג בא משם, ולפי"ז כשאין בסמוכה ב"ד וברחוקה יש ב"ד לא היתה רחוקה צריכה להביא ע"ע לפי שהקורבא מוכיחה שלא בא ההורג משם, עיי' בתוס' שם וד"ה בדליכא), אלא דגלי קרא דולקחו זקני העיר מכל מקום דכשאין ב"ד בקרובה שבקרובות לא אזלינן בתר קורבא והעיר הקרובה זולתה מביאה ע"ע, וא"כ כיון דקיי"ל דרובא הוי בירור עדיף מקרוב אין לנו ראיה מקרא אלא דבתר בירור כקל דהיינו קרוב לא אזלינן כשאין בה ב"ד, אבל ברובא שהוא בירור עדיף בזה לא גלי קרא, וכיון שהרוב מברר שאין ההורג מאותה העיר שיש בה ב"ד למה תביא עגלה ערופה. שהרי בע"כ אתה צריך לומר דקרא דולקחו מיירי כשאין העיר הקרובה שאין בה ב"ד גדולה מאותה שיש בה ב"ד, דכל ענין ע"ע מיירי כשכל העיירות שוות דהיינו שהקרובה נמי אינה גדולה מהרחוקה, כמ"ש רש"י דב"ב שם בדליכא רחוקה מזו שגדולה ממנה אלא כולן שוות. ומוכרח הוא לומר כן, דאל"ה אלא שהקרובה גדולה אין אנו צריכין לקורבא דדל קורבא מהכא אזלינן בתר רובא דנפישא. וא"כ כיון דקרא מיירי בכה"ג לא מוכח מיניה דמודדין מכל מקום לעיר שיש בה ב"ד אלא בשוות ולא כשהקרובה נפישא מינה. וק"ו הוא אלו נמצא קרוב לה ואיכא אחריתא דנפישא מינה אינה מביאה ע"ע עכשיו שהיא רחוקה וקרובה נפישה מינה אינו דין שלא תביא ע"ע

[ב] ובזה מבואר היטב סוגיית הש"ס ודברי התוס' מכות (דף י' ע"ב) עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה למ"ד אינה מביאה ע"ע בעינן זקני העיר וליכא למ"ד מביאה ע"ע מצוה בעלמא. וכתבו התוס' חד אמר מביאה ע"ע תימא דהא תנן ע"פ אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד וי"ל דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב"ד כיון דמצי לאוקמי קרא דמקיימי ליה אבל הכא