דבר אברהם - א לה

דבהקנאת מקום החמץ לא מהני מתורת חצר שהוא משום שליחות באינו סמוך ואין שליחות לאינו בן ברית אלא מתורת אגב הוא, ועיי' במחה"ש שם והאריכו בזה האחרונים ז"ל הרבה עיין עליהם, וא"כ אחר שהקנה לו החמץ בכסף ראוי היה יותר להקנות לו אג"ק בתורת מתנה ולא במכירה שהרי אינו נותן דמי כולן ואין אגב מועיל כה"ג להני רבוותא. ומן התימא שהשו"ע חו"מ וסי' ר"ב) נמשך אחר הרמב"ם והשמיטו להא דרבא ולא הזכירו המחבר והרמ"א ז"ל שיש חולקין בדבר ואומרים דבעינן נתן דמי כולו

[ב] ונלענ"ד ליישב דעת הרמב"ם בדרך אחרת שלא נצטרך לומר דגירסא אחרת היתה לפניו או שהוא מפרש לה בדעייל ונפיק אזוזי, אלא דאף לגירסתנו לא בעינן באגב דמי כולן משום דלית הלכתא כרבא בהא, וממילא לא ידעינן דרבוותא הנ"ל חולקין על הרמב"ם. דהנה התוס' ב"מ (דף מ"ו ע"א ד"ה ש"מ) כתבו ח"ל ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ"ל. חזינן מזה דתפסו לדבר פשוט דלאו דוקא בקנין כסף גזרו שמא יאמר נשרפו כו' אלא שבכל הקנינים יש לגזור כן היכא דשייכא. ואם כן אם נימא דאין קנין אגב אלא כשנתן לו דמי כולן אמאי לא ביטלוהו לקנין אגב משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, ומכש"כ למאן דסבר דעיקר קנין אגב דרבנן הוא אמאי תקנוהו. אע"כ דאגב קני אפינו בלא נתן לו דמים ואין לחוש בזה לשמא יאמר לו נשרפו כו' כסברת התוס' פן יסרב הלוקח ליתן המעות, ומ"מ גם בנתן לו דמי כולן קנה ולא הפקיעו משום שמא יאמר כו' דכיון דאיכא גווני דנא שייך למיגזר לא הפקיעו כבר כלל, כמבואר בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב סוד"ה ובתוס' שאנץ) שהזכירו קושיית התוס' דבחליפין שוה בשוה ליגזור שמא יאמר כו' ותירצו דאי אמרת שלא קנה עד שימשכו שניהם אף אותו שמשך יאמר לחבירו נשרפו חטיך שמשכתי. ואח"ז כתבו וז"ל וא"ת בקנין סודר דליכא למימר הכי ליתקין דלא ליקני גזרה שמא יאמר כו' י"ל כיון דחליפין שוין ליכא לתקוני מידי וכדכתיבנא לא פלוג רבנן בחליפין עכ"ל וה"נ באגב בנתן דמים י"ל כן, ועיי' בסמ"ע וסי' ר"א סק"ד) ובדרישה שם ובחת"ס חחו"מ (סי' צ"ט). [ואע"ג דבכסף נמי פעמים שהוא קונה כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר כמבואר בב"מ (דף מ"ט ע"ב) ואפ"ה לא אמרינן לא פלוג רבנן בקנין כסף, צ"ל דהיא מילתא דלא שכיחא בלל ולא שייך לומר בשביל זה לא פלוג]. אח"ז מצאתי לחי' הר"ן לב"מ שם דהקשה כקושיית התוס' והביא שני התירוצים שבשמ"ק וסיים דמהאי טעמא נמי אגב קני ולא גזרינן מידי, הרי לנו מפורש דהר"ן גופיה אע"ג דפירש בקידושין להא דרבא לענין אגב ואפילו בדלא עייל ונפיק אזוזי מ"מ ס"ל דאגב קני אפילו בדלא נתן דמי דאל"ה לא שייך ע"ז תירוצו. ולרבא גופי' לא יקשה כנ"ל שמא יאמר לו נשרפו כו', דלטעמיה אזיל דאמר בב"מ קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה, ואם כן לדידיה לא היתה מעולם תקנת חכמים להפקיע שום קנין משום גזרה שמא יאמר כו' ולא תקשי כלל אאגב. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר כו' הרי יקשה לן אאגב, ובע"כ צ"ל דלא כרבא אלא דאגב קני אפילו בדלא נתן דמים וכמש"ל. אך זהו רק לשיטת רוב הראשונים דהלכה כר"י אבל לשיטת רש"י דהלכה כר"ל אין הכרח דלית הלכתא כרבא באגב, ומ"מ ניחא במכירת חמץ מה שאנו מקנין באגב בלא נתן דמי כולו, דלרש"י דלישראל במשיכה הרי לנכרי בכסף וכיון שנעשה קנין כסף אין צורך עוד באגב כלל, וכל עיקר מה שאנו מהדרין גם אחר קנין אגב הוא רק משום דעת הסוברים דהלכה כר"י דלישראל בכסף ולנכרי במשיכה ולדידהו שפיר מהני אגב בלא נתן דמים כנ"ל. [אך לפי מה שכתבו התוס' בב"מ דר"ת דפסק כר"י אומר דרבא דאמר קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל רק לכאורה קאמר ואיהו נמי כר"י ס"ל אין מקום לדברינו, דלפי"ז לרבא גופיה נמי תקשי כנ"ל ועכצ"ל לדידיה דלא גזרו אלא בקנין כסף ולא בשאר קנינים ואפשר דה"נ לא גזרו אף בחליפין ודלא כתוס' דדף מ"ו, או דחליפין שאני שהוא כעין כסף כמש"כ התוס' קידושין (דף ג' ע"א ד"ה ואשה), אבל באגב לא. או די"ל דחליפין ואגב לא הפקיעו משום דבמתנה קנו ולהכי לא פלוג רבנן גבייהו וקונין גם במכר, משא"כ כסף שאינו במתנה ולעולם רק במכר הוא שיש לגזור. [ועיי' מ"ש בספרי חלק שני סי' י' סוף אות א' ודו"ק]. ואפשר לומר דר"ת רק לרווחא דמילתא אמר לה דרבא לכאורה קאמר, דלבתר דמסקו התוס' דמשו"ה לא מני לה רבא בהדי הני תלת דהלכה כר"ל לגבי ר"י משום דר"ל לאו משמיה דנפשיה אמרה דבפ"ב דבכורות משמיה דרב אושעיא קאמר כו' תו לא צריכנן לדחוק בהכי לומר דרבא רק לכאורה קאמר, ועי' בתוס' גיטין (דף מ"ח)]

[ג] ולכאורה היה נ"ל לומר מילתא חדתא לדעת הרמב"ם דהנה הטור חו"מ (סי' קצ"ב) כתב בשם הרא"ש דהא דמכר לו עשר שדות והחזיק באחת מהן דלא קנה כולן בשלא נתן לו דמי כולן הוא דוקא בסתמא אבל בשפירש המוכר שיקנה כולם קנאם אע"פ שלא נתן דמי כולן וכ"כ הב"י בשם ר"י. וקשה טובא דא"כ מאי קאמר הש"ס תניא כוותיה דרבא מכר לו עשר שדות כו' הרי מסקינן התם בסוגיין דאגב וקני בעינן והרי הוא מפרש שיקנה בחזקה זו גם את המטלטלין והו"ל לקנות אפילו בלא נתן דמים כבעשר שדות כמו שהקשה המקנה שם, ותירוצו דחוק מאד עיי"ש. ע"כ היה נ"ל דמכאן סמך וסיוע לדעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות מכירה ה"ט) דבצבורין לא בעינן אגב וקני וכ"כ בתוס' ר"י הזקן, ולפי"ז י"ל דבאינן צבורין דצריך לומר אגב וקני והוא כמפרש אינו צריך באמת דמי כולן דבכה"ג אף בעשר שדות לא בעינן דמי כולן, ורבא מיירי רק בגוונא דברייתא דעשר שדות באינו מפרש קני מטלטלין באגב והיינו בצבורין כדעת הרמב"ם ושפיר מייתי לזה סייעתא מברייתא דסתמא. ולפי"ז אזדו להו כל דברינו דלא שייך למיגזר בה שמא יאמר כו' שהרי המטלטלין מונחים כבר ברשות לוקח, והדרא קושיא לדוכתא למה השמיט הרמב"ם למימרא דרבא בצבורין מיהא

אבל שבתי וראיתי דקושיית המקנה מופרכת מעיקרא דהרשב"א בחי' לקידושין (דף כ"ז ע"א בד"ה בד"א) כתב וז"ל אבל בנקנין באגב כו' אמרו שלא קנה עד שיתן דמי כולן ואעפ"י שא"ל זיל קני באגב לא קנה עד שיתן דמים דה"ק ליה זיל קני באגב לכשתתן דמים והוא הדין והוא הטעם למוכר עשר שדות כו' ומיהו בשפירש ליה קני קנין גמור אג"ק אי"נ בעשר שדות קנה השאר בחזקה של זו עכ"ל, חזינן מדבריו דסתם לשון אגב וקני לא הוי כלל כמפרש ושפיר מיירי רבא אפילו באינן צבורין ובדא"ל סתמא קני באגב ושפיר מייתי ראיה מברייתא דעשר שדות בסתמא. ולפי"ז מתבאר דבחמץ אין שום נדנוד חשש בקנין אגב, שהרי אנו נוהגין לפרש שיקנה מעכשיו והמחיר נזקף במלוה ובהא לית מאן דפליג דקנה. ועיי' בב"י חו"מ (ריש סי' ר"ב) שכתב וז"ל רבנו ירוחם בנתיב י' ח"ה ודוקא שנתן דמי כל המטלטלין אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו כו' ודוקא שלא פירש אבל פירש שיקנה באגב קנה בלא מעות אם פירש שיקנה באגב לחוד

אמנם אחרי שאנו זוקפין כל הסך במלוה י"ל דאין אנו צריכין עוד לומר דקנה רק משום פירש וכשיטת הרי"ו אלא דבכה"ג לכו"ע נמי קנה שאין זה מקצת דמים אלא דמי כולן אית כאן, שהרי זקיפה במלוה חשיבא בכ"מ כנתינת כסף, עיי' בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובראשונים שם ועיי' בשמ"ק כתובות (דף צ"ב ע"א) והדברים עתיקים והארכנו בזה בסי' ל"ט. וכן מבואר להדיא בתוס' רי"ד קידושין (דף כ"ז ט"ב) וז"ל ואם פירש ואמר תקנה הכל וזקף הדמים עליו