דבר אברהם - א לד

מפורשת דמיא דלהכי קיימא. מ"מ בכל אופן הרי אפשר לומר דרש"י ס"ל כה"ר שמעיה. אבל תמיה לי קצת דהרשב"א גופיה בחי' לחולין ודף פ"ד) נראה דסבר כה"ר שמעיה ומאי הקשה ארש"י. ותו דהר"ן בחי' לחולין שם תמה ג"כ על רש"י כקושית הרשב"א ובהדיא ס"ל להר"ן בחי' לשבועות (דף י"א ע"ב) כה"ר שמעיה ע"ש הר"ח. ע"כ נ"ל דתפסו דשאני הכא מהעמדה והערפה. דבאמת כיון דעוף טמא מפרכס עדיין כחי עוף טהור נמי חי הוא בפועל דאין נ"מ בטבען, אלא דתורת שחיטה שהוכשר בה עשאתו כמת ר"ל דאע"פ שהוא חי בטבע מ"מ מדינא חשוב כמת, והלכך בהעמדה והערכה דצריך שיעמיד הבהמה וזו שמשורת הדין היא חשובה מתה אין עמידתה נחשבת כעמידת בע"ח אלא כעמידת מטלטלין שאין זו עמידה אלא הנחה בעלמא. אבל הכא כי פריך אביי וכי מתה עומד ומולק הרי לא מצינו בתורה דאין מליקה למתה אלא מסברא הוא דאקשי דלא שייך מליקה במתה, ולכן שפיר הקשו הרשב"א והר"ן דמדחזינן בטמאה דמפרכסת הוי כחיה א"כ טהורה נמי באמת כחיה היא במציאות ושייך בה מליקה, ומה שמצד הדין היא חשובה כמתה אין קושיא כלל די"ל דהכא גלי קרא דהכשרה בכך דבעיא ב' סימנים דוקא כיון דלאו במתה ממש קא מליק. ולפי"ז גם לפי שיטת הר' שמעיה לא סרה קושית הרשב"א והר"ן מעל רש"י, ולמעלה כבר הראינו פנים מסבירים בישובה

ולענין הקושיא בדף כ"ט דקאמר רבא הכל מודים בעוה"ע היכא דמליק כו' דל"ל לטעמא דעשה בה מעשה חטה"ע תיפוק ליה דלא שייך במליקה אינה לבסוף דסימן שני שאחר מיתה אינו אלא לקיום מצות הבדלה כר"ל. ר"ל בדוחק לפי מ"ש למעלה דראבר"ש אליבא דרבא דסבר דשהייה בסימן שני בעוה"ע פסלא ס"ל דסימן שני הוא מעיקר המליקה ולא רק משום מצות הבדלה ושייך לדידיה אינה למליקה אלא לבסוף, ולכן רבא דקאמר הכא הכל מודים הזכיר טעמא דעשה בה מעשה חטה"ע כי היכי דליהוי אליבא דכו"ע היינו גם לראבר"ש

ולענין התמיה על התוס' דדף פ"ד ממשנה דטהרות, לחומר הנושא היה נ"ל דמש"כ התוס' ודוחק לומר דהכא איירי בעוף דאין בו חיות כל כך אין כוונתם לומר דמשו"ה לא הוי כחי, דז"א דבעוף נמי הוי כחי כנ"ל, אלא כוונתם דעוף שאין לו חיות כ"כ אע"ג דהוי כחי מ"מ אין בו כח לעמוד ולא הוי בר העמדה והערכה, כמו גוסס אע"ג דודאי הוי כחי מ"מ אינו בהעמדה והערכה לפי שאין בו כח לעמוד כדאמרינן בערכין (דף ו' ע"ב). וט"ז כתבו דאין סברא לחלק

[טו] אחר שהדפסתי ספרי בהוצאה ראשונה יצא לאור תלמוד ירושלמי חולין ומצאתי שהנידון שאנו עסוקים בו מפורש התם (פ"ב ה"ג), דהכי איתא התם ותני כן שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה, ובוושט אפילו משהו שחיטתו פסולה, שחט אחד או רוב אחד ושהה שחיטתו פסולה גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה. והנה הא ודאי דשחט אחד או רוב אחד מיירי בעוף, חדא דנראה דהוי סיפא דברייתא דקתני בה ברישא להדיא עוף, ועוד אי בבהמה מיירי היכי מתכשרא בשחט אחד וגמרו לזמן מרובה, אלא ודאי מיירי בעוף ושחט אחד או רוב אחד ושהה פסול משום שהייה במיעוט בתרא. ואם גמרו לזמן מרובה כשרה משום דסילק כבר את ידיו מן השחיטה ונגמרה כולה ושוב אין שהייה במיעוט בתרא פוסלת, ומסיע לי' להשבו"י שהבאנו באות ז' דפסק הכי מסברא דנפשיה ע"פ דקדוק לשון הראשונים ז"ל יעו"ש. וראיתי שכבר הרגיש בזה הגאון מוהרש"מ מברעזאן ז"ל בהגהותיו לירושלמי שם. ואין לומר דלעולם סיפא דברייתא מיירי בבהמה והא דתני גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה לא קאי אאחד אלא ארוב שנים, חדא דדוחק גדול הוא, ועוד דנראה דברייתא זו היינו הך השנויה בתוספתא דמכילתין ריש פ"ב והתם תני להדיא גם בתחלת הסיפא עוף, דז"ל התוספתא שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהיא [ובאור הגנוז ומנחת בכורים גרס ששהה] לזמן מרובה שחיטתו כשרה. ואף שאין גירסת הירושלמי בסיפא עולה בקנה אחד עם התוספתא שלפנינו בכ"ז יראה הרואה דחדא היא והתם מבואר להדיא דסיפא מיירי נמי בעוף כמ"ש. ועיי' חולין (דף כ"ח ע"א) דמייתי הש"ס לברייתא זו ג"כ בשינוי לשון ולא איתני התם עוף גם ברישא ואמרינן עלה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה כו'. ולמדנו אפוא מדברי הירושלמי א) דשהייה בין סימן לסימן בעוף דינה כשהייה במיעוט בתרא, ב) דבסילק ידיו מן השחיטה וגמרו לזמן מרובה כשרה כהשבו"י. אולם אח"ז יצאו עוררין על אמיתת הירושלמי הנ"ל כידוע

סימן ג

בענין מטלטלין אגב

קרקע

[א] גרסינן בקדושין (דף כ"ז ע"א) אמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ופירש"י ל"ש דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין כו'. תניא כוותיה דרבא יפה כח הכסף מכח השטר כו' יפה כח חזקה שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנאם כולם בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ופירש"י ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמיא והיינו דרבא. והנה לא נמצא בש"ם שום חולק אמימרא דרבא ולכאורה בודאי דהלכתא היא, אך הרמב"ם ז"ל השמיטה מהלכה, דבעשר שדות פסק (בפ"א מהלכות מכירה ה"כ) כברייתא בד"א שנתן דמי כולן כו' ולענין אגב השמיט הא דרבא. וכבר עמד ע"ז הרב המגיד (פ"ג מהלכות מכירה ה"ח) וכתב וז"ל ונ"ל שהרב מפרשה בשהמוכר עייל ונפיק אזוזי כדעת קצת המפרשים ז"ל אבל אי לא עייל ונפיק אזוזי אעפ"י שלא קיבל דמי כולן נקנה הכל ללוקח וע"כ סתם הרב ז"ל וסמך ליה על מה שיתבאר פ"ז דכל דעייל ונפיק אזוזי לא קני עכ"ל. ודבריו קשים מאד דא"כ אמאי הביא לברייתא בפ"א ולא סמך על מ"ש בפ"ז דבעייל ונפיק אזוזי לא קני, וכ"ת דבעשר שדות לא קנה אפילו בדלא עייל ונפיק אזוזי א"כ במטלטלין אג"ק נמי דינא הכי דהרי הש"ס מדמי להו להדדי ואיך נתן הרמב"ם ז"ל ריוח בין הדבקים. ובטענה זו בא הלח"מ וחקרו להה"מ. והר"ן פ"ק דקידושין כתב דאולי גירסא אחרת היתה להרמב"ם ז"ל, וכ"כ הכ"מ דתפס כגירסת הרי"ף דרבא לא איירי במטלטלין אג"ק אלא קאי אדשמואל במכר לו עשר שדות והיינו הך דברייתא

והנה כבר הזכיר הה"מ שם דרש"י והרמב"ן והרשב"א מפרשו להא דרבא במטלטלין אג"ק ואפילו בדלח עייל ונפיק אזוזי וכ"כ הריטב"א ותוס' ר"י הזקן בקידושין שם. ונראה דלכל הני רבוותא בעינן באגב נתן לו דמי כולן. ועפי"ז נתעוררתי לענין מכירת חמץ שאנו מהדרין לעשות כל הקנינים לצאת ידי מחלוקת הראשונים. וכבר העלה החק יעקב (סר תמ"ח סקי"ד)