דבר אברהם - א לג

טריפות ע"י ההפסק לפסול שהי' בשחיטה, ונראה שתופס דאף בשחיטה רק מטעם הפסק הוא וכמו שהאריך בזה אחי הגאון (נ"י) ז"ל, וא"כ ליכא לסיועי מיניה ולא מידי. ולפי"ז דברי הרדב"ז תמוהים מאד ומרפסן איגרי, שתפס דלהרשב"א אין שום פסול שהיי' במליקה ואפילו משום הפסק גרידא ואיך יפרנס סוגיא דזבחים דמבואר להדיא דבסימן ראשון לכו"ע שהיי' פוסלת במליקה, וכן היאך יבאר לפי"ז דברי הרא"ה במ"ש דנא איצטריך לאשמועינן, דאי כל שהיי' דעלמא נמי מטעם הפסק הוא הרי שפיר איצטריך לאשמועינן

ענף

[יד] וכשהרציתי מקצת הדברים הנ"ל בקיטועין לפני מו"ח הגאון ה"גדול" מוהריי"ל זצללה"ה כתב אלי בין יתר דבריו ליישב קושית הרשב"א על רש"י שהזכרנו באות י"א דקיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, דאין לומר דעוף שאני כמ"ש בתשובות ברית אברהם (חיו"ד סי' כ"ה) דז"א דאשתמט לי' משנה דטהרות (פ"א מ"ג) והובא בחולין (דף ק"ב) א' בעוף טמא דאין שחיטתו מטהרתו לב"נ אלמא דגם בעוף היא כחיה. ויש לתמוה על תוס' חולין (דף פ"ד ע"א ד"ה בעינן) שכתבו ודוחק לומר דהכא איירי בעוף כו' אמאי לא סתרו זה ממתני' הנ"ל. ואפשר בדוחק משום דלכתחלה בעינן ב' סימנים בעוף ומסתמא מיירי ששחט כדינו לכתחלה בכיסוי הדם אבל מתני' דטהרות יש לדחוק דשחט סימן א' או רובו דמטהר בטהורה ולא בטמאה אבל על רש"י קשה. ויישב לה ע"פ שיטת הר"ר שמעיה בתוס' חולין שם דדוקא ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מפרכסת כחיה וכ"ה שיטת רש"י עצמו בחולין (דף קכ"א ע"ב בד"ה מהו שתציל) ובב"ק (דף ע"ו ע"ב) כמש"כ התוס' שם (ד"ה בשוחט), וישראל בטהורה הואיל והשחיטה מתרת הו"ל כמתה ואף בטרפה דאינה מתרת באכילה עכ"ז הו"ל כמתה הואיל ומטהרה מידי נבלה כמש"כ התו"ח חולין (דף ל"ב) והובא באחרונים יו"ד וסי' כ"ז) וא"כ א"ש שיטת רש"י הנ"ל דבעולת העוף מיד שמלק סימן אחד אהני לי' לטהר כדאיתא בזבחים (דף ס"ו ע"ב) במשנה דעוה"ע שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בביה"ב א"כ הו"ל אחר סימן א' כמתה ואשה"ט. ובהכי מיושב מה שיש להקשות לכאורה בחולין (דף כ"ט ע"ב) דקאמר רבא בעוה"ע היכא דמלק סימן א' למטה כו' ולשיטת רש"י הנ"ל דבעוף בחד סימן מתה א"כ פשיטא דאינו שייך בזה אינה למליקה אלא לבסוף דהו"ל מתה ועיקר המליקה הוי סימן אחד והב' לקיים מצות הבדלה ול"ל לטעמא שהרי פשה בה מעשה חטה"ע, ולהנ"ל יתיישב דגם הא דהו"ל מתה הוי נמי מטעמא שעשה בה מעשה חטה"ע דמשו"ה הו"ל פסולו בקידש ואינו מטמא בביה"ב וכנ"ל וא"ש עכת"ד

והנה מרש"י ב"ק (דף פ"ו) עדיין לא מוכח דס"ל כשיטת ה"ר שמעיה. דאמרינן התם ור"ל אמר בשוחט בע"מ בחוץ תהי בה ר"א כו' לר"ל שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת אשתמיטתיה הא דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. וכתבו התוס' בשוחט בע"מ בחוץ פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדישן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר"ל אליבא דר"ש בשמעתא בתרייתא דתמורה דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד ובבע"מ מעיקרא מודה. ור"ת מפרש דבשעת פרכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כו' ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כו' צריך לאוקמי בבע"מ מעיקרו כמו שפי' בקונטרס עכ"ל. ומזה היה נראה דרש"י ס"ל כשיטת ה"ר שמעיה. אך לפימ"ש בחי' הרמב"ן חולין (דף פ"ד) דקושיית הגמ' ולפרקינהו הוא משום דאי בעי פריק להו וכיון שכן אפילו לא פדאן שחיטה ראויה היא וחייב לכסות שכל העומדין לפדות כפדוי דמי, ומתרץ בעי העמדה והערכה לפיכך אינם כפדוים שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה עיי"ש, א"כ אפ"ל דרש"י ס"ל כהרמב"ן וכיון דמכח כל העומד לפדות קאתינן עלה בב"ק משו"ה הוצרך לומר דמיירי בבע"מ מעיקרו דאלו קדם הקדישן אע"ג דבשעה שהם מפרכסים בני העוה"ע נינהו מ"מ אינן עומדין לפדות ודאי שמא לא יפרכסו כשיעור, ומש"כ דלא חזו לפדיון היינו שאינן עומדין לפדיון ודאי. אך מרש"י חולין (דף קכ"א) בבעיא דמהו שתציל על הבלועין שבתוכה שכתב וז"ל ישראל בטמאה ונכרי בטהורה ומפרכסת כו' ובישראל בטהורה לא מיבעיא לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף באכילה מותרת כו' בודאי מוכח דכמתה היא לכל דבריה. האומנם דיש לדחות דשאני הצלת הבלועין משאר מילי, ואע"ג דלשאר מילי עדיין חיה היא מ"מ לענין הצלת הבלועין נידונית כמתה לטעם שיבואר לפנינו. ובע"כ אתה צריך לומר כן, שהרי במסקנא אמרינן התם דגם ישראל בטמאה ונכרי בטהורה אינה מצלת והרובעה חייב. הרי דחשיבא כחיה לענין שאר מילי ולענין הצלת הבלועין כמתה. וטעמא דמילתא משום דהא דמצלת על טהרה בלועה ילפינן לה בחולין (דף ע"א) מק"ו מכ"ח המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא מציל על טהרה שבתוכו מלטמא כו' אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן ק"ו ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שמציל בבלוע, והלכך הכא כיון דמטמאה טומאת אוכלין ליכא ק"ו וכיון דלא ידעינן מק"ו שמצלת על טומאה בלועה אין כאן ק"ו מצמיד פתיל, ואע"ג דלשאר מילי כחיה דמיא הכא בטומאה תליא מילתא. אך מדקא חזינן דגם בתחלת איבעיא דר' זירא אע"ג דהוה סבר שמא הא דמטמאה טומאת אוכלין אינו גורם שלא תציל על הבלועין מ"מ הוה פשיטא ליה לרש"י דבישראל בטהורה אינה מצלת, ואמאי פשיטא ליה בהא טפי, ש"מ דס"ל דבכה"ג אין אנו צריכין לטעמא דמטמאה טומ"א אלא שהיא כמתה לכל דבריה ובזה באמת הרובעה נמי פטור וס"ל כמש"כ התוס' להדיא בחולין (דף ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי רובעו) א"נ כו' עיי"ש. ומ"מ ע"פ האמור אכתי יש לדחות דאין ראיה מכאן. דבאמת קשה מאי איבעיא ליה לר"ז אם מצלת הרי כיון דמטמאה טומאת אוכלין ליכא ק"ו מאדם וא"כ אע"פ שהיא כחיה מ"מ אין לנו לימוד דבלוע דבהמה כזאת מצלת. וצ"ל דאיבעיא היא משום דישראל בטמאה לא מטמאה טומ"א אלא משום דאחשביה במחשבתו לאוכל כמ"ש רש"י במשנה בריש פ' העור והרוטב וברמב"ם (פ"ג מטומ"א ה"ד) ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת העכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו וכיון שטומאתה היא רק מצד מחשבתו הא אי לא אחשבה באמת אינה מטמאה אפשר דבכי הא עדיין י"ל ק"ו ומה אדם שמטמא מחיים לעולם מציל זו שאינה מטמאה בלא אחשבה אינו דין שמצלת. והלכך כתב דבישראל בטהורה שהיא מותרת באכילה ומטמאה טומ"א לעולם ואין אנו צריכין למחשבתו בודאי אינה מצלת דאין כאן ק"ו מאדם כנ"ל, אבל לענין חיות אה"נ אפשר דעדיין חיה היא, ולפי"ז אין אנו צריכין לומר שהרובעה פטור. ועפי"ז מיושב קצת בהא דמסקינן אמר אביי אינה מצלת ופי' רש"י לחומרא והקשו התוס' ותימא אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב, ולהנ"ל מיושב דבאמת גם לרש"י הרובעה חייב ודאי משום דהויא כחיה ובהא לא איבעיא ליה כלל אלא דלענין הצלה ספיקא הוי, ר"ל אם טומאת אוכלין כזו שבאה רק ע"י מחשבתו מקלקלת את ההצלה הוי ספיקא ובהא הוא דקאמר לחומרא. ומ"מ ק"ק מה הכריח לרש"י ז"ל לומר כן ולמה לא נפרש דאביי ס"ל הכי בדרך ודאי. אך דחוק הוא קצת וגם אפשר דאין לחלק כמ"ש, דאף ישראל בטהורה הא דמטמאה טומ"א משום מחשבה הוא אלא דסתמא נמי כמחשבה